"וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח ניחוח לה'” (ויקרא א,ט) 'תניא אמר רבי שמעון בן עזאי: בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא א-ל ולא אלקים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ונאמר בשור הגס "אשה ריח ניחוח" ובעוף הדק "אשה ריח ניחוח" ובמנחה "אשה ריח ניחוח" לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו לשמים' וכו' (מנחות קי,א) מה המיוחד דווקא בקרבנות שלא נאמרו שמות שונים כדי שלא יאמרו שיש רשויות שונות ח"ו, ולעומת זאת בסתם כך בשאר התורה מופיע שמות שונים ואין בעיה שיאמרו כמה רשויות?- מזה שרשב"ע מביא את זה יחד עם אחד המרבה ואחד הממעיט סימן שיש קשר בניהם, ולכן זה מלמד על זה, ומהו הלימוד?- במשנה מופיע כמעט אותו דבר כמו בברייתא אבל בשוני קטן: 'נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח" ובעולת העוף "אשה ריח ניחוח" ובמנחה "אשה ריח ניחוח" לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו לשמים' (שם). המשנה מובנת כיון שמביאה ע"פ סוגי הקרבנות, עולת בהמה ועוף ומנחה, אולם בברייתא מופיע התייחסות לקרבן עצמו 'שור גס' 'עוף דק', מה העניין לומר זאת?- בפשטות זה יותר מדוקדק, לא סתם למדו מזה שנאמר "אשה ריח ניחוח" אלא כיון שזה סוגים שונים של קרבן אז הריח שמופץ הוא ריח שונה בין זה לזה, ולכן בעצם ריחם שונה ובכ"ז נאמר "ריח ניחוח" בכולם, כי לא העיקר הוא הריח שעולה אלא מחשבת האדם, רצונו שמכוון ליבו לשמים. אולם אפשר לומר שבא רשב"ע לומר בזה עומק, שאם כולם הם ריח ניחוח אז מדוע יש שוני בין הקרבנות? מדוע לא יהיה קרבן אחד?- אלא שהקרבן ניקבע ע"פ האדם, שכשמביא שור זה קרבן גס, שאותו אדם הוא עשיר ולכן יש בו קשר גס מצד ממונו, ולכן כדי להעלות את כוונתו בקרבן לשלמות עליו להקריב את הגסות הזו, וכן בשאר הקרבנות כל דבר זה ע"פ הקשרו. לכן בקרבן מנחה לא מופיע התייחסות, כעין שאין בו גסות שעליו לרומם, וזהו שפס' קודם ל"ריח ניחוח" שבמנחה נאמר "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'” (ב,א) ודרשו חז"ל 'אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה?- עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני' (מנחות קד,ב) שבעני הוא נחשב מיד כמביא נפשו, נקי מכל רוע, שלא כשאר קרבנות. מימלא רשב"ע מרמז שהצד החיצוני הוא המשנה את הקרבן, אבל הצד הפנימי הוא החשוב ולכן בו תמיד זהו "ריח ניחוח" הוא שורש הקרבן, ובזה אין הבדל בין עני לעשיר כיון שהוא הצד הרוחני שבאדם, נפשו, שמחובר עם הצד האלוקי שבאדם, ובקרבן הוא מחבר את מהותו עם הקרבן לקשר לה', מאחד נפשו ונשמתו עם השכינה. לכן גם דרשו מהפס' (לר"י) שאין ריח ניחוח בבמה (זבחים קיט,ב) כיון שאין שלמות השכינה בבמה, ובהקרבה במזבח הוא מאחד את דעתו עם השכינה להיות נפשו מחוברת עם ה'. ולכן זהו גם הקשר מדוע דווקא בקרבנות יבואו לטעון שיש ח"ו כמה רשויות, שזה משום שהשמות השונים הם התגלויות שונות של ה' בעולם ע"פ הקשר לגשמי, לדוגמא אלקים זה שם של מידת הדין וכדו' ולכן יש שינויים בשמות , אבל בקרבן שהוא מתחבר עם ה' בצד הפנימי שבאדם, שמוריד מעצמו את הגשמי, אז בעצם אין ביטוי שונה לגילוי ה' אלא יש אחדות ה'. לכן מופיע דווקא שם הויה שהוא מעל הגשמי, הוא השם שלעתיד לבא, והוא ניקרא בשם אלקים או אדנות ע"פ גילויו בעולם, אבל בעצמו (שם הויה) הוא האחדות, שם של שלמות הכל (ולכן יכול להתגלות בעולם כך או כך, אלקים או אדנות) ולכן בזה חשוב שיהיה שם הויה דווקא ולא שמות של גילויים בעולם שאז יאמרו שאף למעלה יש שינוי שאז סימן שיש ח"ו כמה רשויות. וניראה שלכן צריך לרחוץ את הקרבן "במים" כעין תחילת בריאת העולם "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א,ב) שכך בקרבן מכסה ומתקן את קילקולי העולם שמתגלים בפרטים שלפעמיםגורמים לנזק, כמו תאות ממון וכדו', ומאיר ומרומם את הנפש בחיבור לה', והכל יחד עולה לשלמות בקדושה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.