chiddush logo

פרשת בחוקותי

נכתב על ידי אלון, 11/5/2015

 

פרשת בחוקותי

"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי  תשמרו ועשיתם אותם" (כו, ג.)

אמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ה). אין אם אלא לשון תחנונים. שהקב"ה מתחנן לפניהם שישמרו את התורה, בכדי שלא ימנעו כביכול את ההשפעה היורדת לטובתם, שהתורה והמצוות מטרתן היא הטבה (באר משה).

אם בחוקותי תלכו... והתהלכתי בתוככם" ( כו ג , יב).

מה זה בחוקותי תלכו?  שתהיו עמלים בתורה (רש"י).

בורא עולם נותן כזו ברכה, כזו הבטחה טובה לכל מי שיקבל על עצמו עמלה של תורה: "והתהלכתי בתוככם" כל רגע ורגע אתם תרגישו אך אני איתכם איך אני בתוך ליבכם.

יש ברכה יותר נפלאה מזו? יש משהו שאנחנו רוצים יותר מלזכות להכניס כביכול את הקב"ה לתוך החיים שלנו? יהודי צריך ללמוד איך חיים עם הקב"ה כל שניה ושניה. נפשו הקדושה והטהורה אשר נחצבה מתחת כסא הכבוד, מחפשת לחזור למקורה, לחזור ולחסות תחת כנפי השכינה הקדושה. כל פעם שאדם מרגיש שלא טוב לו, זה סימן שהנפש שלו מחפשת משהו אחר, מחפשת את ה'.

הקב"ה רוצה להכניס לנו אור לתוך החיים שלנו. הוא אומר לנו: אני איתכם, אני לא עוזב אתכם, אני בתוככם. כל זה בעולם הזה. ובעולם הבא? אטייל עמכם בגן עדן כאחד מיכם (רש"י הקדוש).

אדם הולך בעולם הזה ומחפש סיפוק גשמי לכל מיני תאוות ואפילו סיפוק רוחני אך מדומה. בורות נשברים אשר לא יכילו המים. אדם חושב שעל ידי סיפוק התאוות יגיע אל המנוחה ונחלה אך הנפש לא תימלא.

כמו המשל הידוע שסיפר רבינו הקדוש על היצר הרע שהולך בעולם הזה עם ידיים קמוצות : אתה לא יודע מה שיש לי בתוך היד. וכל אחד חושב ובטוח שכל מה שהוא מחפש כל ימיו נמצא בתוך ידו של היצר הרע וכולם רצים אחריו ובסוף ימיהם הוא פותח  את היד ומראה שאין בה כלום, שהם רצו לחינם.

שום תאווה של העולם הזה הגשמי לא תצליח לרצות ולספק את הנפש של יהודי העייפה והמטולטלת. כמו שאומר ה"מסילת ישרים": משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך. גם אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה לכלום, כי היא בת מלך. כך נפשו של איש הישראלי, אילו הבאת לה כל מעדני העולם הזה הגשמי, לא תצליח לרצותה ולספקה. רבונו של עולם, מתיר אסורים וזוקף כפופים, שחרר אותי מהשעבוד לתאוות העולם הזה.

 

ה' נמצא אתנו תמיד. גם כשאנחנו בחושך. "זכרתי בלילה שמך ה'", גם בתוך תוקף הלילה והחושך אני זוכר אותך ופונה אליך. "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי", שגם בתוקף חשכת הלילה אבקש ואחפש את ה' שהוא אהוב נפשי: והעיקר זה הדיבור. אין לך דבר שמקשר ומייחד את האדם עם קונו כמו הדיבור. כשיהודי מבטא את תשוקת הלב בפה, יש לו כבר חלק ונחלה בקדושה, זה מסוגל לברוא מציאות חדשה לגמרי, מציאות של קירבת ה'. העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לבן אדם זה רק לדבר עמו יתברך, לספר לפניו את כל אשר בלבו וכל מה שעובר עליו.

החיים יכולים להיות נפלאים אם נזכה לחיות את הפנימיות שלהם. אם נזכה לחיות עם הקב"ה 24 שעות ביממה. גם מי שהתרחק, שנפל לאן שנפל, מתחיל מחדש. אף פעם לא מתייאש. תמיד צריך לזכור שמי שמייסר אותך זה אבא טוב ומיטיב, אבא מרחם ואוהב.

כל החיים שלנו זה הדבקות בה'. "והתהלכתי בתוככם,. החומר אף פעם לא מצליח למלא אותנו. אם כן, אז זה רק לרגע וזה נעלם ואיננו. היצר הרע זה לא החיים. יש חיים אחרים. אבל  בשביל לזכות בהם צריך לעבוד, צריך לקיים מה שאומרת התורה בפרשה שלנו  - "אם בחוקותי תלכו" ומפרש רש"י הקדוש שתהיו עמלים בתורה. הקב"ה לא מחלק מתנות ככה סתם. הוא רוצה שנתאמץ. שנעשה קצת יותר ממה שנדמה לנו שאנחנו יכולים. לא בשבילו יתברך. בשבילנו. בשביל השמחה שלנו. שביל החיבור שלנו.

בכל מקרה, אדם לעמל יולד. אם זכה, יהיה עמלו בתורה. בקונטרס "אנו עמלים ומקבלים שכר" מובא סיפור על אדם זקן מופלג שהיה יושב בבית המדרש מצאת השבת עד קרוב לכניסת השבת, ולומד בהתמדה עצומה ובמתיקות נפלאה. כל מי שהיה נכנס לבית המדרש היה שומע איך שהוא לומד ומשנן בשמחה מופלאה ובהתרגשות מיוחדת. וכך עשה כמעט כל השבוע, למעט הפסקות קצרות לצרכי גופו. בערב שבת סמוך לכניסת השבת היו באים נכדיו וניניו ואולי אף בני ניניו ללוות אותו בדרכו לביתו שהיה בשכונה אחרת, שם היה עושה שבתו, וחוזר במוצאי שבת לסדר למודו. כמה נערים פנו אליו ובקשו ממנו שיגלה להם את סוד ההתמדה המופלאה שזכה לה. הזקן סיפר להם: בצעירותי למדתי בישיבת וולוז'ין בזמן שהבית לוי היה מגיד שיעור שם, אך אני הייתיי ממש הבטלן של הישיבה. כמה דקות אחרי שהתישבתי ללמוד הייתי קם ומתחיל לשוטט בישיבה לדבר עם פלוני ואלמוני על דא ועל הא. יום אחד ניגש אלי הבית הלוי, הניח את ידו על כתפי ואמר לי: 'ועלוויל ועלוויל, זאב זאב, אתה יודע שכתוב: "'כל השונה שכינה שרויה כנגדו'. ואם כן כשאתה מתחיל ללמוד, באה שכינה ממולך, וכשאתה קם מלמודך, אתה אומר לשכינה הקדושה 'סליחה אבל יש לי עסוקים חשובים יותר', ואתה מגרש אותה ממך. אתה נגש אל השני שגם הוא ישב ושנה עם השכינה, וגם אצלו אתה מגרש את השכינה. וכל הזמן אתה מגרש את השכינה, האם אתה רוצה לסלק את השכינה מכל וולאלוז'ין? ושוב חזר הבית הלוי על הדברים, ואז עזב אותי לנפשי. כל אותו היום הסתובבתי סהרורי, בלילה אף לא הצלחתי להרדם עד שבבוקר קמתי עם החלטה שאני חייב להיות זה שמביא את השכינה לוואלוז'ין, אני אהיה המתמיד של הישיבה. התישבתי ללמוד וכמובן שמיד בא היצר לבטל אותי כדרכו עד עתה, אבל התחזקתי והתגברתי. כך עברו עלי ארבעה חדשים שבכל יום ויום הרגשתי ממש את הגיהנם בלימודי, אבל אחרי שעברו ארבעת החדשים, קבלתי לפתע כזו מתיקות בתורה עד שלא הייתי יכול להפסיק את הלימוד, והוא ממשיך אצלי באותה מתיקות כבר עשרות שנים..." (כי אתה עמדי)

 

צריך לחטוף מה שאפשר. קיום התורה זה רק על ידי יגיעות גדולות. יגעת ומצאת – תאמין. הקב"ה משלם לנו לפי העמל שעמלנו. ככל שאתה מתייגע בתורה, כך גדל השכר שלך. צריך ללמוד מרבותינו שחרדו לנצל כל דקה ולמלאה בתוכן.

מעשה בצדיק בעל "אהבת ישראל" מויז'ניץ זצ"ל שעמד לנסוע ברכבת והגיע עם הגבאי שלו רבי משולם חמש דקות לפני הזמן. פנה הצדיק אל הגבאי ואמר: "משולם, לפניך שלוש אפשרויות:: או שתפתח את המזוודה ותוציא משם את הגמרא, או שתביא לפני יהודי שאוכל לעזור לו, לשמוע מצוקותיו ולברכו, או שתלמדני איך מבטלים חמש דקות!..." אנו, מן הסתם, לא היינו זקוקים להדרכה כזאת...

בישיבת קלם, בית היו צר לגדולי המוסר, הכריזו באישון לילה על סדר לימוד של חמש דקות. מדוע? כדי לדעת להעריכן.

בעל הקהילות יעקב זצ"ל היה מקבל קהל מידי ערב. עשרות נכנסו בזה אחר זה להיוועץ ולהתברך, זה נכנס וזה יוצא. וכל מי שנכנס, מצאו שוקד על תלמודו, הפריעו מלימודו. כי אך היה האחד יוצא – ומייד ניצל הרב את שבריר השניה עד לכניסת הבא אחריו, ללימוד.

והחמש דקות המפורסמות של רבי נתן בערב שבת אחד, כשבאמצע ההכנות והדוחק הרב לפני כניסת שבת, פנה למשמשו וביקש כשיעבור חמש דקות, שיודיעו. ועמד ליד המזוזה בדלת והתפלל והתבודד וכשרמזו לו שכבר עברו חמישה רגעים אמר בשמחה: חמשת רגעים גדולים, כל כך שמח שזכה לחטוף על אף רוב הטירדה והדוחק.

עמל התורה פירושו להתייעף מלימוד התורה, על דרך שאמרו "את עמלנו אלה הבנים", כמו שאדם עמל עבור בניו וטורח בשבילם יותר מכוחותיו הטבעיים, מנדד שינה מעיניו, ולפעמים נשאר ער לילות שלמים וטורח הרבה בטיפולם, כך צריך להיות בלימוד התורה. סיפר ת"ח שפעם אחת הוצרך לנסוע באופן דחוף לביתו של מרן שר התורה הגר"ע יוסף זצוק"ל בירושלים, על מנת שיחתום על טופס מיוחד. הגעתי לביתו של הרב בשעה 08:30 בבוקר. נקשתי בדלת. רעייתו הרבנית מרגלית ע"ה פתחה את הדלת. שאלתי: היכן הרב? הוא ישן, ענתה הרבנית – הרב ביקשני להעירו בשעה 09:00 . ישן? תמהתי בשעה 08:30? הרבנית שראתה פליאתי הסבירה: אתמול בחצות הלילה התקשרו  לרב מארה"ב ושאלו שאלה בענין דחוף, הרב התייחס בכובד ראש לשאלה, ועיין בספרים עד השעה 07:00 בבוקר. לאחר מכן ענה את התשובה לשואל ומיד התפלל שחרית. ובשעה 08:15 הלך לישון ובקש להעירו ב09:00 בבוקר. (פניני בית לוי). זוהי דוגמא אמיתית לעמל התורה.

צריך לחטוף כל רגע שאפשר. אין דבר כזה לחכות למשהו או למישהו בלי לנצל את הזמן. תלמד משהו, תגיד תהילים, ואם אין לך ספר אז תדבר עם ה'. תן לסלולרי לנוח קצת.

 

הזמן הוא נכס עצום. יותר מכל הנכסים שיש לבני אדם. צריך ללמוד לעשות בזמן שלנו שימוש נכון. לא לעצלות וגם לא לפזיזות. אתה מבקש להשיג מטרה נחשקת אך היא רחוקה ממך? תעשה קצת היום, מחר תמשיך. העיקר שיש לך יעד, שאתה יודע לאן אתה חותר. גם מאה קילומטרים מתחילים בצעד אחד בודד, שמוביל לעוד צעד ועוד אחד.

אתה צריך לשמוח בכל מה שאתה מצליח לעשות.

"אדם חושב הכל או לא כלום. אם עשר פעמים הוא לא שמר את העיניים ופעם אחת כן שמר, מה זה שווה? ומפה ועד להפקרת עיניים שיסתכלו על כל מה שהן רוצות, המרחק קצר מאד. אדם חושב שאם הוא לא מסוגל להתפלל את כל התפילה מההתחלה ועד הסוף בכוונה, אז זה לא שווה. או שמתפללים את כל התפילה מההתחלה ועד הסוף בכוונה, או שבכלל לא מתפללים בכוונה. אם אדם ידע שכל מאמץ שהוא מתאמץ כדי לכוון בתפילה, אפילו אם כיוון רק ברכה אחת, אפילו רק מילה אחת, זה שווה עולם ומלואו , אז בדואי הוא יתאמץ לכוון גם קצת. ("סוד ההתחזקות")

 

גם אם אתה לא יכול לקיים את המצווה בפועל, אתה צריך לכסוף ולהשתוקק לקיים אותה. גם אם אתה עוד לא צדיק וקדוש, אתה צריך לרצות ולהאמין שגם אתה יכול לזכות. אני רוצה אבא, תדע לך שאני רוצה, אבל אני לא יכול, אין לי כוח להשתנות לבד, תעזור לי אבא. אדם צריך שיהיו לו הרבה רצונות וכיסופים חזקים לה' יתברך, שזה יקר מאד. כי אין דבר העומד בפני הרצון, את הרצון אי אפשר לעצור לך, אי אפשר לקחת לך, וכשאדם מתחזק ברצונות וכיסופים, הקב"ה יעזור לו שהוא יזכה להגשים רצונותיו.

כי כשיש רצון יש כבר מרץ, יש כוח, יש שמחה רצון לשון ריצה. ה' אוהב אותך על הרגע הקטן של הרצון כי הרצון הוא האינסוף, הרצון הוא הנשמה, זה החלק הכי גבוה שיש לבן אדם. זה המנוע שלנו. הרצון אופף אותנו, מניע לנו את האיברים.

כל  הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכיסופים, של התחלות מחדש. אומנם עוד לא הגעתי אבל אני ממשיך לרצות.

החיפוש עצמו הוא עצם המציאה. הגעגועים לאור, זה האור. אדם יהיה חזק ברצון, הוא יגיע לכל, אבל שירצה. על הרצון אין תירוצים. אתה יכול להגיד לא יכולתי, לא נתנו לי, לא הסתדר לי, אבל אף אחד לא יכול למנוע לך את הרצון. מה שלא עובר עלי, אפילו נכשלתי בעבירות ח"ו, אבל אני רוצה את הקדושה, אני רוצה את ה', רק את ה' אני רוצה.

ויחד עם הרצונות – תפילה. להתפלל על הדבר שאני רוצה. כל יום. כל רגע אפשרי להרים את הראש לשמים. ה' אני רוצה, אני רוצה, תעזור לי. רבנו הקדוש אומר (תורה ל"א) "ודע, שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כסופיו".

התפילה היא שלימות הרצון והיא עצמה גם מחזקת את הרצון. התפילה היא עמל התורה שלך. והיא גם התענוג שלך.

 

צריך כל הזמן לעבוד. יהודי צריך לדעת שאם הוא יקח את עצמו בידיים ויתחיל לעבוד, להתחזק בעבודת השם, הוא יכול לזכות למעלות הכי גדולות. רבינו הקדוש אמר שהגיע למה שהגיע לא כי הוא היה נכד של הבעש"ט, אלא בזכות העבודה שהוא עבד.

הסוד זה עבודה. זה הסוד. אם תעבוד, אתה תגיע. התנועה צריכה להיות רק לחפש את ה', לרצות את ה'. מישהו מדבר, להטות אוזן. מה זה יהדות? זה כל הזמן לחפש. זה לנתק את עצמנו מהדברים הטפשיים, מההקפדות, מהכעסים, מהגשמיות, מהתאוות, לפחות טיפל'ה. אתה לא יודע איך הקב"ה מתרגש מתזוזה כחוט השערה שלך.

נפלת ח"ו? תחזור למסלול. אנחנו מסתכלים רק קדימה. לא נתקעים בנפילה, לא כעס, לא עצבות, לא יאוש ח"ו. קמים וממשיכים מחדש, לא נשברים. באנו לעולם הזה לא בשביל תוצאות, באנו בשביל מעשים. לא עליך המלאכה לגמור. אנחנו רוצים להגיע להרבה דברים טובים, אך אף פעם לא משלימים. אנחנו תמיד בדרך. התוצאה – לא בידינו, המעשים כן. כמה פעמים ראינו את צדיקי הדור נכנסים למערכות אדירות כמו המערכה על השבת למשל, כשלעומד מן הצד נראית המערכה כאבודה מראש. ואעפ"כ הם לא נרתעים לצאת למאבק "אבוד מראש", ולאט לאט הם כובשים עוד נדבק ועוד נדבך בתנאים על טבעיים. מה הסוד? לנגד עיניהם לא עומדת ההצלחה, רק העשייה. "וברכתיך בכל אשר תעשה". יהודי צריך לעשות. ההצלחה אצל הקב"ה. תעשה מה שביכולת שלך, גם אם נראה לך שאין סיכוי. לפי הטבע אולי אין סיכוי אבל כשאדם רוצה את ה', אז ה' משנה לו את הטבע.

העיקר זה לא להיות קריר. לזוז. להתלהב. רבינו הקדוש לא ויתר על שום נקודה ביהדות. צריך גם קדושה, גם תורה, גם אהבת ישראל. אי אפשר לקחת נקודה אחת ולהזניח את השאר. צריך לעשות הכל, לעבוד על הכל אין דבר כזה שאתה לא יכול.

שמעת שעור תורה והתעוררת? תהפוך אותו לתפילה אישית. ה' תרחם עלי, גם אני רוצה לזכות. אם התנועה של יהודי זה לברוח מהתאוות, אז הוא ניצח את המלחמה.

רק אל תשכח את החבר. תצא קצת מעצמך, תתאמץ להרגיש את הצער של השני. כשכואב לו, זה לא הזמן לחזק אותו באמונה: "תראה, הכל מה', הכל לטובה". עכשיו כואב לו, אז תהיה אתו, תנחם אותו, תרגיש את הסבל שלו. כשקורה משהו לך בעצמך ח"ו, אז תתחזק באמונה. אבל כשלשני כואב עכשיו, כשהוא עובר עכשיו ניתוח, שיכאב גם לך, שתזכה להרגיש אותו.

 

המלחמה שלנו פה זה ללמוד לחיות עם הקב"ה. כל הזמן להגדיל את הזמן שאנחנו זוכרים אותו, חושבים עליו, מדברים אתו, מתגעגעים אליו יתברך.

לחיות עם הקב"ה זה טוטאלי. זה לא חלקי. זה ללכת לישון אתו ולקום אתו, זה כל הזמן למלמל, כל הזמן לשמור על איזשהו קשר. זה לא להישבר ולא להתרחק כשיש ח"ו יסורים, לדעת שה' שולח לנו אותם כדי שלא נשכח אותו. זה לדעת שאפשר לקבל הרבה יותר חיות מהדברים הרוחניים, מהקשר עם ה', מאשר כל הדברים הנוצצים והיפים והמבריקים שיש בעולם הזה.

זה לדעת שלא שאנחנו צריכים את ה' בחיים, אלא ה' הוא החיים, ה' בעצמו הוא החיים. והוא אף פעם לא עוזב אותנו.

כמו בסיפור הבא:

אם ה' לא יבנה בית

גדלתי במרכז הארץ, בבניין עם תשעה דיירים, שכולם היו חבריי ילדות של ההורים שלי. הם התחתנו פחות או יותר באותו זמן, וכמה שנים אחרי החתונה – התארגנו לבנות בניין משותף לכולם.

החברה שלי בבנין  היתה שרה (שם בדוי). למדנו באותה כיתה, והיינו קשורות זו לזו מאד. פעם אחת קרה שהפרידו בינינו בבית הספר, וההורים שלנו הפכו עולמות, כדי שיחזירו אותנו זו לצד זו. שרה היתה ילדה חרוצה ומקובלת בחברה. היא היתה שנונה מאד, ובמהלך השנים ממש פיתחתי בה תלות. היא היתה היועצת שלי, וכותל הדמעות שלי, וכמובן החברה הכי טובה שלי. בסמינר המשכנו יחד, וממש לא ניתן היה להפריד בינינו. על אף שהיה ברור לשתינו, שבחברות הזו – אני היא שתלויה בה, ואני היא זו שצריכה אותה, במציאות חשתי, שגם היא זקוקה לי. אני הייתי היחידה שהיא פתחה בפניי את סגור ליבה. שרה היתה ילדה גאה מאד, ומעולם לא הרשתה לעצמה לשפוך את הלב, מחשש שילעגו לה. היחידה שהיא הרשתה לעצמה לעשות זאת בפניה – הייתי אני.

כשאר הגענו לגיל השידוכים, מובן שסיפרנו זו לזו על ההצעות שקיבלנו. לאחר מס' חודשים התחיל להסתמן כיוון לא כל כך טוב מבחינתי. הפגישה הראשונה עם הבחור היתה מצויינת, והבחור נראה דווקא מאד נלהב, ואז הוא אמר לי את ה-"לא". וכך זה חזר על עצמו. מובן שהדבר מאד העציב אותי. הייתי מדברת על כך עם שרה, וזו היתה מנחמת ומרגיעה אותי בסבלנות וברכות. היא היתה אומרת לי, שכנראה הם לא ראויים לבחורה טובה כמוני. הוריי לא ידעו מה קורה. נחשבתי לבחורה טובה מאד ומקובלת בחברה, הייתי טובה בלימודים. ופתאום בשידוכים, פשוט לא הולך לי. לשרה, אגב, היתה בעיה הפוכה. לה היו הרבה הצעות, אך היא היתה זו שאמרה "לא". הגעתי לגיל 23, שבורה ורצוצה לחלוטין. במיוחד שברו אותי מקרים, בהם נפגשתי עם בחור פעמיים שלוש, והיתה בינינו התאמה בלתי רגילה – ופתאום הוא ניתק את הקשר בלי לומר שום סיבה. כמה שדכנים אמרו לאבי שיש כאן משהו מוזר, ונראה כאילו אנשים שומעים משהו, שפשוט מבריח אותם מאיתנו.

יום אחד נפגשתי עם בחור מיוחד במינו. מהרגע הראשון ידעתי שהוא מתאים לי. גם הוא נראה נלהב מאד. נפגשנו כמה פגישות, ובסוף – כמו תמיד – הוא ניתק איתי את הקשר. עובר שבוע, וראש הישיבה של הבחור מתקשר לביתנו , ומבקש להיפגש עם אבי. הם נפגשו באותו לילה. ראש הישיבה אומר לאבי כך: "תראה, הבחור הזה נפגש עם בתך, והעניין ירד מן הפרק כידוע. כעת הוא רוצה לחזור לשידוך, וההורים שלו מתנגדים בכל תוקף. שוחחתי עם הבחור ארוכות, והוא הודיע לי שהחלטתו נחושה. ההורים מצידם הודיעו לי, כי לא ייתנו לבן שלהם להיכנס לבעיה כזו. אני מבין את ההורים, אבל מכיוון שמעולם לא ראיתי בחור כה נחוש בדעתו – אני רוצה שתמסור לי את המסמכים, כדי שאדע מהי מידת החומרה של העניין, ואולי אשכנע את ההורים, שמדובר במשהו חולף". אבי לא הבין מה הוא רוצה. "על אילו מסמכים אתה מדבר?" הוא שאל. "איזו בעיה... איזו חומרה? אני בכלל לא מבין".

ראש הישיבה היה נבוך מאד. "תראה... אני יודע שלא נוח לדבר על זה, אבל העניין עם המשבר הנפשי והאשפוז נודע להם..." אבי נכנס להלם. "על איזה משבר נפשי אתה מדבר? אתה בטוח שאתה מדבר על הבת שלי.?"

אחרי כמה חילופי דברים, הבין אבי שראש הישיבה מאמין בכל ליבו, שעברתי משבר נפשי, הוא קם, ניגש אל המזוזה ואמר: "אני מודיע לך, שלבתי לא היה שום משבר נפשי, ומעולם לא היתה מאושפזת אפילו ליום אחד. זהו שקר וכזב. עלילה ממש. ראש הישיבה אמר: "תראה, הם אומרים שיש להם מקור מוסמך ביותר". אבי אמר לו: "אני רוצה לבוא איתך לבית הורי הבחור. אדרבה, אלך איתם לאן שירצו, כדי להוכיח שאין אפילו שמץ של אמת בטענה הזו". הם באמת הלכו, ואני נשארתי בבית בוכייה. לא הבנתי מי המציא עליי דבר שכזה.

אבי חזר חיוור כולו. הוא נראה כאילו חטף מכה מפטיש כבד. הוא הושיב אותנו ואמר: "יש לי בשורה טובה ובשורה רעה. הבשורה הטובה היא – שהצלחתי לשכנע את הורי הבחור שאין לך שום בעיה. הבשורה הרעה היא – שאני יודע את זהות מי שניסה להרוס לך את השידוך.

"ש – ר- ה."

הייתי בהלם כמה דקות. אבי סיפר בינתיים, שהורי הבחור ביררו אצלה, והיא שיבחה אותי מאד, אבל אמרה בסודי סודות שבגיל 18 עברתי משבר נפשי חמור ואושפזתי. הם, כמובן ברחו מהעניין במהירות. אבל לבחור זה לא היה קל. הוא החליט שממש קשה לו לוותר עליי. בתחילה, ההורים לא רצו לשמוע על זה, אך הוא החל להפעיל לחצים על הוריו. אך כשזה לא עזר הוא פנה לראש הישיבה שלו, והודיע שאם לא יאפשר לו להשתדכך איתי הוא עצמו יקבל משבר נפשי, ואז נהיה מתאימים... ראש הישיבה החליט לגלות את הקלפים, וכך נודע לנו העניין. אימי החלה לחקור קצת בנושא, ולתדהמתנו התברר, ששרה "מכרה" את העניין הזה של המשבר הנפשי – לכל מי שבירר אצלה. כדי להיות בטוחים בדבר, נעזרנו באחד מבני הדודים שלי. הוא התקשר אליהם, כדי לברר עליי. שרה כמובן שיבחה אותי מאד, אך העירה כבדרך אגב: "חוץ מהמשבר הנפשי שעברה – היא פשוט מקסימה". בן הדוד שלי חקר  אותה היטב על המשבר הנפשי, והיא ידעה להשיב לו בפרוטרוט כולל שם בית החולים בו, כביכול, אושפזתי. השיחה הוקלטה, כמובן, ואנחנו מיהרנו להוציא מסמך מבית החולים, המעיד שמעולם לא באתי בשעריו. שבוע לאחר מכן התארסנו. שרה לא ידעה מכלום. היא קראה על אירוסינו בעיתון, ובאה לדבר איתי. אימי קבלה את פניה, מסרה לה את הקלטת ואמרה: "תשמעי אותה, ואחר כך אולי נדבר". שרה לא שבה עוד לביתנו.

נישאנו לפני שלוש שנים, ואנו חיים באושר. היה שווה לחכות את כל השנים, בשביל בעל נפלא שכזה. ויש לי מה שאין להרבה אחרות - הבטחון בעצם הידיעה, שבעלי היה מוכן לקבל אותי, גם כאחת שעברה משבר נפשי. זה נותן לי כוח וביטחון בלתי רגילים, ויש לי המון הכרת טובה אליו על כך.

המסר הגדול שלי הוא חיזוק הביטחון בה' יתברך. כתוב:  "אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר. אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו". ואני מוסיפה "-אם ה' יבנה בית – שוא עמלו ההורסים אותו".

כאשר הקב"ה ייעד את בעלי ואותי זה לזה – כבר נקבע גורלנו, וכל ההרס שעשתה חברתי לשעבר, היה בעצם בנייה. היא מנעה ממני להינשא עם מי שאינו מתאים לי. המקרה הזה השריש בי אמונה אמיתית בבורא עולם, שמביא לי את האושר – בזכות מה שנראה לי כמסע של סבל.

ומה עם שרה, אתה שואלים? ובכן, אחרי שנודע מה שקרה, ברור שאין כוח  בעולם שיכול לחבר אותנו אי פעם. שרה התארסה שנה אחריי. ביום חתונתה שלחה אליי מסר, שאסלח לה. סלחתי. לעולם לא אבין מה גרם לה לעשות את המעשה הנורא. דומני שאי אפשר להבין. קשה כשאול קינאה. אני מסיימת את המכתב הארוך הזה. עוד כמה דקות יגיע בעלי מהכולל לארוחת הצהריים. אני מביטה כעת במתנה שקניתי ליום נישואינו הראשון. תמונה יפה של בית עם גג אדום, ועל שדה הפרחים מסביבו רקומות המילים, שאומרות לשנינו כל כך הרבה "אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו".

 

 

תפילה

רבונו של עולם

כשאני קורא או שומע על צדיקים ששמרו על הזמן שלהם בצורה ממש מושלמת, אני כל כך מתבייש.

זכה אותי להתחזק בנקודה הזו אבא. שלעולם לא יראו אותי עומד באיזה תור וממתין שיגיע תורי בלי לעשות משהו, בלי להחזיק איזה ספר ביד. בעצם שאתה אבא לעולם לא תראה אותי ככה כי לצערי הרב אני יותר מתבייש מבני אדם מאשר אני מתבייש ממך אבא. תעזור לי שהשפתיים שלי כל הזמן ימלמלו משהו. שכשאני הולך ברחוב, במקום להסתכל לכל הצדדים ולשכוח ממך ח"ו, שאני אזכה להרכין את הראש ולדבר איתך. אפילו בלב. העיקר לשמור על קשר.

רבונו של עולם, כל כך הרבה זמן ביקשתי שלא יהיה לי טלפון נייד כי היה לי כזה תענוג לדבר איתך בכל רגע פנוי ובסוף נשברתי, ועכשיו, רק נגמרת התפילה ורואים אותי עם הטלפון "הכשר" הזה, מחזיר שיחות למי שהתקשר כשהתפללתי וככה כל היום. אני כל כך מתבייש כשרואים אותי יותר מדי עם הטלפון באוזן. תחזיר אותי אליך אבא.

רבונו של עולם

למד אותי גם כשאני בחושך, בירידה, לא מרגיש כלום, שגם אז, שדווקא אז, אני "אברח" אליך. תזכיר לי אבא מי שלח לי את החשך הזה, את היסורים האלה, תזכיר לי  שאתה אף פעם לא עושה לי רע בחיים, רק טוב, וככה להתעודד, להתחזק, ולאט לאט לחזור אליך. לא להיבהל מזה. לא להיכנס לאיזה מרה שחורה, לאיזה עצבות, להרגשה שהכל ניגמר ח"ו. לזכור שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, שככה זה בחיים, ובמקום לנסות בכוח לצאת מזה, להילחם בזה, פשוט לחבק את זה, לחבק את עצמי, לחבק אותך יחד איתי כי אתה שלחת לי את זה.

לא להסתכל איך אחרים שמחים, איך אחרים מתלהבים ולהשתגע מזה. תעזור לי להסתכל עליהם בעין טובה, לשמוח בשמחתם, לזכור שלכולם יש עליות וירידות, שזה לא סוף העולם, שעוד מעט יגיעו ימים יותר טובים ושעות יותר שמחות ושהכל טוב.

 

"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (יג,ב)

"כי כל אחד מישראל, מגדול ועד קטן, יש לו איזה חלק בארץ ישראל, מגדול ועד קטן, יש לו איזה חלק בארץ ישראל, ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתנו, שם ארצנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם גורלנו.

ובחוץ לארץ אנחנו גֵרים, כאורח נטע ללון המתגולל בחוצות ובשווקים וברחובות, כי אין זה אדמתנו וחלקנו כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ, 'חוץ'  דייקא, כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה – עד אשר נבוא על אדמת הקודש" (ימי מוהר"נת ח"ב , א).

כולם אנשים (יג, ג)

הקב"ה מצווה על משה לשלוח אנשים לתור אחר ארץ כנען ומשה אכן שולח. ואת מי? את נשיאי השבטים. לא פחות ולא יותר. "כולם אנשים, ראש בני ישראל המה" (יג,ג).

מה זה שהתורה מכנה אותם בשם "אנשים"? אומר רש"י הקדוש שאנשים זה תמיד לשון חשיבות. ותמוה, הרי כזה קלקול יצא מהם, הרי כל אותו דור לא ניכנס לארץ וניגזר עליו למות במדבר בגלל חטאם! אז איך זה שהתורה קוראת להם אנשים? באותה שעה  היו כשרים, עדיין לא חטאו, מוסיף רש"י. כל זמן שאתה יכול ללמד כף זכות, תלמד.

ועוד יותר תמוה, איך זה שאנשים כשרים, מנהיגים בעמם, מורמים מעם, מגיעים לשפל מדרגה כזה? אדם לא יכול להיות בטוח מה יקרה לא ברגע הבא. החיים שלנו מלאים בנסיונות והתפילה שצריכה להיות שגורה בפינו: רבונו של עולם תציל אותנו מנסיונות כי אנחנו כל כך חלשים. ואם בכל זאת מגיע נסיון, תעזור לנו שנוכל לעמוד בו.

"כי אין אדם מובטח על עצמו. שעת אחת יכול להיות כשר אף בעיני התורה ובשעה השניה נהפך לגמרי ונעשה רשע גמור. אם כן, מהי העצה לאדם להבטיח עצמו קצת שלא יפול ממדרגתו? אין עצה אלא במה שיקנה לעצמו יראת שמים. כי מי שהוא ירא שמים באמת, הוא ניזהר מכל דבר שיכול להחטיאו" (יד יחזקאל). יראת שמים, זה הסוד. ויראת שמים זה דבר שצריך ללמוד ולהתחזק בו כל הזמן כמו שאומר דוד המלך "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", מי שהוא ירא שמים בורח מכל דבר רע וגם מכל מה שיכול לצאת ממנו דבר רע כמו מי שבורח מן האש.

 

הכבוד! כמה צריך לשמור על הכבוד של השני! הרי כולם הם ניצוץ אלוקי, וכולם חלק מהקב"ה אז איך אתה יכול לבייש מישהו?1 ואם אתה שומע איך מביישים את השני, איך אתה לא נחלץ להגן על כבודו? אפילו אם הוא ילד קטן? כמו אותה גננת שנחלצה להגן על כבודה של ילדה בת 6 שביום הראשון בגן, כשהגיע תורה, התקשתה אפילו להציג את עצמה בשמה, ואז הילדות בגן עזרו לה וענו במקומה במקהלה: "קוראים לה מירהל'ה, היא כבר בת שש, כי היא נשארה שנה שניה בגן"! מי יודע מה התחולל באותה רגע בליבה של אותה ילדה. מי יודע איך רגע טראומתי כזה יכול להשפיע על כל החיים. והגננת המנוסה הגיבה בהתלהבות: "יופי, אז אנחנו ממש תאומות, גם אני נשארתי שנתיים בגן כשהייתי ילדה קטנה וככה הגעתי יותר מוכנה לכיתה א, את תהיי כמוני ממש!" מילים שיכולות להציל חיים ( משמרת השלום). לא סתם אומרים חז"ל הזהרו בכבוד חבריכם ותזכו לחיי העולם הבא. לא סתם הם אומרים שכל מה שהקב"ה חפץ מאתנו זה שנהיה אוהבים זה את זה, מכבדים זה את זה ויראים זה מזה. יראים ממה? מלפגוע בכבוד של השני.

 

הקב"ה הוא טוב עין, הוא מסתכל על כל אחד בעיניים טובות, "ישראל אשר בך יתפאר", ומי שהוא ירא שמים באמת שואף כל הזמן ללכת בדרכיו של הבורא.

תשמח בהצלחה של השני. תשמח במה שיש לו, אפילו שלך עוד איןץ שאלו פעם את המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל : "הרי כולנו לומדים תורה, סוגיות עמוקות בש"ס, ואומרים סברות כאלה מתוקות, בשביל מה צריך ללמוד מוסר? אמר לו המשגיח: נכון שהסברות שאתה אומר בלימוד הם נפלאות, משמחות לב, אבל אם החבר שלך יאמר כאלו סברות נפלאות גם אז תרגיש כך?! ובכן, בשביל שנרגיש כך גם על הסברא של השני צריך ללמוד מוסר".

מי ששמח במה שיש לו, שמח בחלקו, והוא לא מסתכל מה שיש לאחרים, הוא לא מקנא בהם, קנה לו את גן העדן עוד בעולם הזה. מי שלא רק שהוא לא מקנא, הוא גם עושה חסד עם הזולת, הוא מתאמץ לעזור לאנשים ושמח בזה, הקב"ה יחזיר לו מידה כנד מידה. אומר החפץ חיים: מי שמיטיב עם ישראל זכותו גדולה מאוד. ולהיפך אם נתעצל מלהטיב, עונשו גדול מאוד. והמרחם על בניו של מקום בעת דחקן ועושה עמהם חסד, בודאי שיהיה אהוב בעיני ה' מאוד... ומצינו שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה בין לענין עונש – למי שמעלים עין מלהטיב, ובין לענין שכר – למי שמשתדל להחיות בני של מקום" ("דבר בעתו" פרק יט).

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה