"מַה שֶּׁהָרְשָׁעִים עַל פִּי רב הֵם מְזַמְּרִים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת כִּי הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַת עֵרֶב רַב... וּמַה שֶּׁדֶּרֶך בְּנֵי אָדָם לִמְשׁך אֶל נִגּוּנִים הַלָּלוּ, כִּי יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת 'וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת' (בְּרֵאשִׁית כט) מִבְּחִינַת קִלְקוּל הָרְאוּת, בִּבְחִינַת מְארת חָסֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם א) 'יְהִי מְארת'... וּכְשֶׁמְּזַמְּרִים אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלִין אוֹתָם כִּי בְּשַׁבָּת נִשְׁלָם הָאוֹר בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת מג:): פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו... נִמְצָא שֶׁבְּשַׁבָּת הָאוֹר בִּשְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת: 'פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה', וַאֲזַי מַעֲלִין הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל שֶׁיְּנִיקָתָם מִקִּלְקוּל הָרְאוּת כַּנַּ"ל עַל יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָרְאוּת בִּשְׁלֵמוּת".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רכו)

קיימות דרכים רבות להבחין בין צדיקים לבין רשעים, ר' נחמן מציע דרך ייחודית משלו, דרך בחינת הניגונים אותם האדם משמיע. הדרך בה אדם מדבר, הטון וה'טעמים' של הדיבור, מעידים רבות על תכונתו הפנימית. ניתן לזהות רשעים על פי זה שהם משמיעים ניגון של יללה ועצבות, הם מקטרים ומתלוננים כל הזמן. הרשעים הם ממשיכי דרכם של ה'ערב רב', הערב רב נהגו מאז ומעולם להסתכל מהצד, לא לקחת חלק, ולהתלונן.

ר' נחמן מתאר איך לניגונים הללו יש תכונה חזקה של משיכה, אנשים ששומעים אותם מעוניינים להצטרף ל'שירה', ולהתלונן גם הם. הוא מסביר שהסיבה למשיכה החזקה הזאת היא שהשורש לתלונות, החיסרון, נמצא כבר ביום הרביעי של הבריאה, שבו נאמר: "וַיֹּאמֶר א-להים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, יד), המילה 'מְאֹרֹת' כתובה בתורה ללא האות וא"ו, היא מביעה מְאֵרָה, קללה. זה לא סתם חסרון של אות, החיסרון הוא במאורות, הראיה פגומה, ולכן אנשים רואים את הדברים הרעים.

אנשים שראייתם מקולקלת מחפשים את הרע, ומתלוננים עליו, מנגנים ניגונים של עצבות. ראיה מתוקנת היתה מאפשרת לראות טוב, גם לראות את הדברים הטובים וגם לנסות לבחון איך הרע משתלב במערכת של הטוב, אך ראיה מקולקלת לא נותנת לראות זאת.

חז"ל לימדו אותנו שפסיעה גסה פוגעת בראיה. פסיעה גסה היא פסיעה שמעבר לכוחותיו של האדם, היא ניסיון להגיע קדימה בלי לחשוב על הרגע. במשך השבוע אדם רץ קדימה בכל כוחו, מתוך הנחה כי אם הוא ירדוף מהר יותר, הוא יספיק וישיג יותר. כשאדם רץ מהר, וחושב רק על היעד, הוא רואה פחות, הוא לא מסוגל לשים לב למה שסביבו. הסיבה שבגללה בשבת אסור לפסוע פסיעה גסה, היא שהגענו למקום הנכון, שאין יותר לאן לרוץ.

כששרים את ניגוני השבת בסעודות השבת, ניתן לתקן את היללות, לראות את הטוב שבהן ולהפסיק את היללה.

אנו צריכים למשוך את השבת גם אל יתר ימי השבוע. עלינו לנסות לתקן את הרדיפה, לא להיכנע ליללות ולחוסר הנכונות לשמוח במה שיש לנו.

הרב דב זינגר, מתוך האתר: ישיבת מקור חיים: http://makor-c.org/default.asp?lang=he

יהיו דברי התורה לעילוי נשמת אמיתי רון ז"ל (תלמיד ישיבת מקור חיים)