בעולם הזה, הוא חוסר ההצלחה שחש, בכל

מיני תחומים, הן בגשמיות והן ברוחניות.

כל אדם שואף להצליח וכשהוא לא מצליח להצליח,

הוא מרגיש רגשות רעים, של מרירות וכשלון, שעל פי

רוב מקבלים תוספת תוקף, מכך שהוא רואה אחרים,

שלכאורה כן מצליחים במה שהוא לא מצליח...

ובכן צריכים לדעת, שהכשרון וההצלחה המהירה הם לא

בהכרח מביאים להצלחה אמתית, ואדרבה, יש בהם אבן

נגף מסוכנת מאוד להצלחה הנצחית של האדם, ומאידך,

הקושי והעיכובים שבדרך להצלחה, הם לא בהכרח סימן

לכשלון, אלא אדרבה, מקרבים את האדם להצלחה

האמתית והנצחית, כמו שננסה לבאר קצת במאמר זה

בסיעתא דשמיא.

בראש ובראשונה צריכים להגדיר באמת מה היא

'הצלחה'? אחרי שההגדרה למושג הצלחה תהיה

מבוררת, כל מהלך החיים על כל נפתוליו, יהיה כבר הרבה

יותר פשוט ומובן.

מהי אם כן הצלחה אמתית? ההצלחה היחידה בעולם

הזה, היא להיות דבוק בה'! אדם שדבוק בה', הוא

ה'מצליח', אדם שאינו דבוק בה' הוא ה'לא מצליח'. על

פי זה כבר אפשר להבין מדוע ההצלחה המהירה היא

מסוכנת, כי אדם שהכל הולך לו בקלות, במהירות, בלי

יגיעה, בלי עבודה, בדרך כלל זה מכניס בו גאווה, הרגשת

ישות, מחשבה של 'כוחי ועוצם ידי' וכו, ונמצא, שההצלחה

המהירה הביאה אותו לגרוע מכל, להתרחק התרחקות

גדולה מה' יתברך, שאינו שוכן עם בעל הגאווה, כי 'אין

אני והוא יכולים לדור'. נמצא, שאותו 'מצליח' הוא בכלל

לא הצליח והוא זקוק לרחמי שמים מרובים בשביל לצאת

מהמצב הקשה שהוא נמצא בו, וכמו שאומרים בעולם,

קשה לו מאוד לרדת מהעץ שהוא טיפס עליו...

לעומת זאת, כשלא הולך לאדם בקלות, כשחסר לו הרבה,

וכל דבר שהוא רוצה לעשות קשה ומלא מניעות, אזי הוא

מתייגע בלימוד ובתפלה, ונופל וקם ומתחדש ומתגבר

וכו', וזה מביא אותו להצלחה הנכונה, שהוא נעשה דבוק

בה', כי הוא כל הזמן עם העיניים למעלה, הוא משעבד

לבו לשמים בהכנעה ותשובה, ואחר כך, כשהוא מצליח,

אין לו שום גאווה, כי הוא יודע היטב מניין באה לו

ההצלחה, וכך הוא זוכה לחיים של דבקות בה', שרק זו

ההצלחה האמתית.

על זה נאמר )מגילה דף ו:(: "אמר רבי יצחק אם יאמר לך

אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן! לא יגעתי ומצאתי -

אל תאמן! יגעתי ומצאתי – תאמן! וה' בחסדו נתן בלבי

פירוש על מה שנאמר שם: יגעתי ומצאתי – תאמין, שאם

האדם מקבל את המציאה וההצלחה על ידי יגיעה, זה

מביא אותו לאמונה ודבקות בה', וזה: יגעתי ומצאתי –

אם באה לך המציאה על ידי יגיעה, אזי – תאמין – תזכה

לאמונה. ומצד שני: 'לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין'. וגם

זה יתפרש על אותה הדרך,שאם ההצלחה באה לאדם

בלא יגיעה, קרוב לודאי שזה לא יביא אותו לאמונה.

אנו רואים שכל המושג שבני עולם קוראים לו 'הצלחה'

הוא שונה לגמרי בעיני מי שרוצה להדבק בתכלית, ועל זה

מסופר בגמרא )פסחים נ:(, על הפסוק בזכריה שמדבר

על העולם הבא )יד(: "והיה ביום ההוא לא יהיה אור

יקרות וקפאון". שואלת הגמרא: מאי יקרות וקפאון?

אמר רבי אלעזר: זה אור שיקר בעולם הזה וקפוי לעולם

הבא, רבי יוחנן אמר: אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם

הזה וקפויין הן לעולם הבא, ורבי יהושע בן לוי אמר: אלו

בני אדם שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא,

כי הא דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד

)נחלה והתעלף וחזר לחיים(, כי הדר אמר ליה אבוה: מאי

חזית? )מה ראית?( אמר ליה: עולם הפוך ראיתי! עליונים

למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני עולם ברור ראית!

רב יוסף ראה למעלה עולם הפוך, שמי שהיה נראה מוצלח

וחשוב בעולם הזה, למעלה הוא בכלל לא חשוב, וההפך, מי

שבעולם הזה היה נחשב לכשלון, והיה אף מבוזה ומאוס,

למעלה הוא חשוב מאוד, וזה 'עליונים למטה ותחתונים

למעלה'! כי בעולם הזה, מי שהולך לו בקלות, הוא נחשב

למוצלח, וכמעט שסוגדים לו ה' ירחם, אבל למעלה הוא

לא נחשב לכלום, כי מאחר שהלך לו בקלות, הוא לא חשב

על ה' ולא פנה אליו ולא ביקש ולא התייגע להתקרב אל

ה', ממילא 'הצלחתו', אינה הצלחה כלל מאחר ולא הגיע

לידי דבקות בה', ואדרבה, כל מה שנחשב לו כאן למטה

ל'הצלחה', למעלה הוא לו לבזיון גדול.

ולעומת זאת, אנשים שכאן בעולם הזה אף אחד לא

מסתכל עליהם ואינם נחשבים כלל, כי הכל הולך להם

בקושי, ונראה שהם לא שווים כלום, בעולם הבא יש

להם כבוד גדול, כי שם בעולם האמת רואים כמה יגיעות

ותפילות היו להם, וכמה הם דבקו מחשבתם בה' וקיוו

אל ה' בקיווי אחר קיווי וזכו להרבה הכנעה ודבקות בה',

אשרי להם.

ועל זה אמר רבינו הקדוש בתורה קפ"ט, שעיקר נשיכת

הנחש היא עצבות ועצלות, וזו לשונו:

"צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כִּי עִקַּר נְׁשִיכַת הַנָּחָׁש

הוּא עַצְבוּת וְעַצְלוּת בִּבְחִינַת )יְׁשַעְיָה ס"ה(: "וְנָחָׁש עָפָר

לַחְמוֹ", עָפָר הִיא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת שֶׁהֵם בָּאִים

מִיסוֹד הֶעָפָר, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים."

ואפשר לפרש את דבריו הקדושים על פי הנ"ל, שצריכים

להזהר מהעצבות, ומהעצלות שהיא המביאה לידי

עצבות, כי העצבות והמרה שחורה, והרגשת הכשלון

והדכדוך שיש לאדם, באים לו מהעצלות שבו, שהוא לא

רוצה להתייגע ולעבוד, כי הוא רוצה לקבל הכל בקלות

ובמהירות, בלי יגיעה ובלי עמל, בלי מניעות, בלי קושי,

בלי שיהיה לו צורך להשקיע את כוחותיו בחיפוש אחר

אור ה', בלימוד התורה הקדושה, בתפילה ותחנונים לה'.

כל החלישות הזו שיש לאדם, שחושב: ה' לא אוהב אותי,

ה' לא רוצה בי, למה לההוא הולך בקלות ולי הולך בקושי

וכו' וכו', זה בגלל נשיכת הנחש שמכניסה בו עצבות

ועצלות. אילו היו כולם מכניסים ללב את ההבנה, שרק על

ידי יגיעה ועמל מגיעים לתכלית, שהיא האמונה והדבקות

בה', אילו היה לכולנו את השכל שאומר, שה' רוצה בנו

ואוהב אותנו אלא שרוצה את היגיעה ואת העמל והרצון

שלנו וכו', אזי לא היתה לנו שום עצבות כשלא היה הולך

לנו, אלא אדרבה, היינו שמחים שה' אוהב אותנו ולכן נותן

לנו קשיים, כדי שנגיע לדבקות בה' על ידי יגיעה שעיקרה

יגיעה בתפילה.

אדם שמבין את השכל הישר הזה, הוא מבין, שאדרבה,

מי שכן הולך לו בקלות צריך לדאוג, שמא ה' לא רוצה בו

ובעבודתו, ולכן באמת כל הצדיקים היו צריכים לעבור

הרבה מאוד קושי ויגיעה בחייהם, וזה היה למעשה מה

שקירב אותם כל כך הרבה לה'.

כשאדם יודע שהקושי והמניעות הם הכרח בשביל

ההתקרבות לה', הוא לא נבהל משום דבר, ואדרבה

הוא יודע היטב שבכל שאיפה שתהיה לו, יהיו לו הרבה

קשיים והרבה עמל ויגיעה )בעיקר בתפילה(, עד שישיג

את שאיפותיו, הוא לא משלה את עצמו שהכל ילך לו

בקלות, והוא מכין את עצמו לעמל שלפניו, וכך הוא חי

במרץ ושמחה.

לעומת זאת, מי שלא מבין את היסוד הזה, הוא לא חי

כלל, כי הוא נבהל מכך שלא הולך לו כסדר, והוא מפחד

כשהוא רואה מניעות וקשיים לפניו ונמנע מלעמול כדי

להשיג את שאיפותיו, וכך הוא נרקב והולך בחייו, כמובא

בתורה קנ"ה, בזו הלשון: "אֲבָל כְּׁשֶיֵּׁש חִסָּרוֹן בָּאֱמוּנָה, אֲזַי

אֵין לוֹ כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, וַאֲזַי הוּא נִרְקָב מַמָּׁש, כְּמוֹ

הַחִטָּה הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן יֵׁש לוֹ עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת, וְהוּא

נִרְקָב מַמָּׁש."

וזה מה שראינו בפרשת השבוע, שהמרגלים שראו את

הקשיים ואת המניעות שבדרך לשלמות הרוחנית שהיא

ארץ ישראל, נבהלו מאוד ונמנעו בגלל זה מהכניסה לארץ

ואף החלישו את לבבם של שאר אחיהם, ואילו יהושע

וכלב חיזקו את לבבם ואת לבב אחיהם.

אלו שלא ידעו את הדרך של האמונה, נחלשו מהקושי

שראו שעומד לפניהם נפלו לזרועות היאוש והעצבות כמו

שכתוב )במדבר יד(:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ