chiddush logo

הרבנית ימימה מזרחי - פרשת שלח

נכתב על ידי DL2000, 12/6/2015

 בס"ד


הרבנית ימימה מזרחי: קח מה שתיקח, רק לא את הגעגוע
אם הצד האחר נטוּל חפץ וגעגוע, מה תעירי ומה תעוררי? מישהו פה לא מתגעגע מספיק – למה? מפני שהוא שבע. הרבנית ימימה מזרחי בדפי זהב לנשמה, פרשת שלח / ערוץ הידברות



פרשת "שלח לך", פרשת החורבן, מביאה את הריח של עשן בית המקדש העולה בלהבות. העשן הזה, שמביא דמעות לעינינו, דמעות שהיו של חינם וכעת הן אמורות להפוך לדמעות לדורות. הפרשה הזו פורשׂת לפנינו את סיבת החורבן וכל עניינה – געגוע.  

חז"ל מספרים שהמרגלים, שתרו את הארץ ובסופו של דבר פחדו ממה שראו, חששו מהצמצום במעמדם. כנשיאי השבטים הם הבינו שברגע שעוברים מהמדבר לארץ ישראל, הכל ישתנה. ואנו תמיד למדות שהפחד הזה משינוי המעמד עומד ביסוד הפחד מחיבור.

לא לבוא לארץ ישראל ולפחוד מחיבור לאדמה, או מחיבור עם איש, זה דבר אחד. זה פחד נכון ולגיטימי של צמצום מרחב. אבל לא להתגעגע לארץ המובטחת? כלל לא לרצות בה? זה חטא שהקב"ה לא מוחל עליו.

כל המצוות שאנו פוגשות בפרשת "שלח לך", הן מצוות שעניינן געגוע. מצוות הציצית, למשל, באה לעורר געגוע למשהו עליון כל כך. וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – את פתיל התכלת – וּזְכַרְתֶּם.[1] חז"ל אומרים לנו: תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד. ומה כל עניינה של הציצית? כשאדם מציץ במראֶה לא צנוע או פחות מזה – באישה או איש שלא שייכים אליו, הוא בעצם רוצה דבר אחד: הוא רוצה להרוג געגוע. "יש בי עכשיו געגוע – אני רוצה לכבות אותו. אני אזין אותו מהר-מהר, שלא יפעם בי יותר". כך הולך העולם והופך למקום מת, למקום נטול רצונות, מפני שאתה רוצה להשביע את כל הרצונות כולם ואז אתה אדם שחדל לחיות.

המצווה שמגלמת את הגעגוע היא מצוות הפרשת חלה: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה.[2] רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, כותב על המצווה הזו כך: בגלותנו הארוך, שעובר עלינו מה שעובר, צרות מצרות שונות, אשר כמעט אפס תקווה חס ושלום, על כן אין לנו עתה שום חִיוּת, כי אם התקווה והתוחלת והרצון

החזק אליו יתברך, בבחינת "מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".[3]

אנחנו רואים בכל מקום בנות שמחפשות אהבה ורוצות זוגיות והבעיה היא, שאם האהבה לא חפצה להתעורר, אז היא לא תהיה. אם הצד האחר נטוּל חפץ וגעגוע, מה תעירי ומה תעוררי? מישהו פה לא מתגעגע מספיק – למה? מפני שהוא שבע. מפני שכל געגוע שרק מתחיל להתעורר בו, הוא מיד משביע אותו אז מי יתגעגע אליכן, כל הכלות שעיניהן כלות? – החלות.  

כי אף על פי שנדמה כבר לסיטרא אחרא, שפעלה הרבה, וביטלה אותנו על ידי חורבן בית המקדש ועול הגלות, אף על פי כן, לא הועילה כלום. כי עדין, החפץ והרצון והכיסופים שלנו חזקים ותקיפים מאד. וזה בחינת מצוות חלה, שתיקנו רבותנו גם בחוץ לארץ, כדי שלא תתבטל תורת חלה.

נסביר. הפרשת חלה היא מצווה בלי תוכן ממשי, כי כל העניין שלה הוא כשיש כהן ויש למי להפריש חלה וכשזה בארץ ישראל (זו מצווה התלויה בארץ). ואם כך, לשם מה תיקנו חכמים להמשיך את הפרשת החלה, גם באין מקדש, בארץ ובפרט בחוץ לארץ?

כי על ידי מצוות חלה, נִתקנת האכילה, שעל ידה מקבלים רצון, ולכן נקראת "חלה" מלשון תוחלת וקיווּי, שהוא בחינת רצון וגעגועים ורק זה נשאר לנו בגלותנו הארוך. ועל כן, חלה – אין לה שיעור מדאורייתא, כי הרצון הוא בבחינת אין-שיעור.[4]

כל עניין הפרשת החלה הוא לעורר את שלהבת הרצון. תמיד אני מתגלגלת מצחוק כשאני משתתפת במעמד הפרשת חלה וקוראת לאישה חילונית לעשות אותה והיא לוקחת בומבה של בצק, חתיכה ענקית, ואומרת "הרי זו חלה". הצימוק שהיא השאירה בקערה לא משביע בעליל. למה זה מגלגל אותי? כי אומרים שלחלה אין שיעור. את מפרישה אפילו טיפונת, וקִיימת מצוות חלה. אבל המתגעגעות האמיתיות מְפַרשׁות את היעדר השיעור (את העובדה שאין כמות מקובעת להפרשה), כאילו שיעור משמעו לבלי סוף. הן מוסרות לי שיעור ענק בגעגוע, כי "הרי זו חלה" – סליחה, זה לא חלה, זה אנג'ל! אבל לא אכפת להן, כי עכשיו הן הרימו את הלב לשמים.

למה האכילה מעוררת רצון? מפני שהחטא הראשון בהיסטוריה היה באכילה. זה מאד עמוק ואנו נפשט את ההסבר: חטא אדם וחוה היה נורא. "אני נותן לכם לאכול ה-כל", ה' אמר. "אבל אני משאיר עץ אחד, עץ הגעגוע. פינה אחת בגן העדן שקוראים לו 'החיים שלך', שתשאיר בך רצון. למשהו שעדין לא השגת". והם, באכילה הזו, האסורה, רוצחים את הרצון ואת הגעגוע.

לכן על הלחם, שהפרישו ממנו חלה, שהביעו בו תוחלת ויחול וגעגוע ותקווה, אנחנו אומרים "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן".[5] שובע יהודי הוא רצון. אחרת, הוא לא שובַע כי אם מוות. הוא בהמיוּת.

מצוות הפרשת החלה נמצאת בפרשתנו והיא מתקנת את חטא המרגלים בשורשו. ה' אומר: לא להיות בארץ המבורכת הזו, לא להיות מסוגל לחיות בה, את זה אני מבין. אבל לא להתגעגע אפילו? אתם אנשים מתים.

השבוע הייתי אצל אישה שכולה געגוע. גֶּייל ששון, אמם של שבעת הילדים שנשרפו למוות בביתם בברוקלין. האישה הזו היא אוּד מוצל מאש. היא מדברת געגוע ונושמת געגוע ונראית געגוע. בחיוך שהיא מצליחה איכשהו לחייך בגבורה גדולה, היא אומרת: "all I want is to squeeze them all together.  – כל מה שאני רוצה זה לקווצ'ץ' אותם ביחד, את כל הילדים שלי. להרגיש אותם".

"תגידי לי, מה מחזיק אותך חיה?" שאלתי אותה.

"יש לי תמונה בזיכרון", אמרה. "בערב שבת שמעתי קולות. אני פותחת את הדלת של חדר השינה ורואה מסדרון בוער. מעבר למסדרון – שמונה ילדים, צועקים 'אמא, אמא'. ראיתי אותם אומרים לי, בעצם, 'אמא, אנחנו רוצים לחיות'. זאת אומרת, שאם זה מה שהנשמות הטהורות האלה רצו בבקשתם האחרונה, אין דבר יותר ענק מזה. מאז, what holds me is life. מה שמחזיק אותי הוא החיים".

היא מספרת שבאותו ערב, בכוח שהיא לא מבינה מאין היה לה, היא שברה את החלון וקפצה למטה כדי לקרוא לעזרה. למרות הגובה, היא לא הרגישה שום חבטה ושום כאב. הדאגה היחידה שהיתה לה באותו רגע היתה "איפה כיסוי הראש שלי, איפה כיסוי הראש שלי". מהנפילה היא לא נפצעה בכלל כי ה' נשא אותה על כנפי נשרים – "it was wings of an eagle" . את הכנפיים האלה היא מרגישה עד עכשיו. לכנפיים האלה קוראים "חיים".

ברור לגמרי, שאלמלא הרצון שלה לחיות והגעגוע שלה לחיים, היא לא היתה פה עוד. הרופאים לא מפסיקים להשתאות מהמלחמה שלה בגוף השרוף, בלב השרוף. בפנים חרוכות היא מביטה עין בעין בחיים האלה ואומרת להם "רוצה בכם. חפצַת חיים אני".

אני מדברת עליה, על הגעגוע הזאת, כי היא לא הפסיקה לדבר בשבח ארץ ישראל. לא הפסיקה לומר לי איזו קדושה מופלאה היא חוותה בישראל ואיך הכינה את ילדיה, לקראת שובם לארה"ב, שיתרגלו לכך שבקרוב הם יהיו בדרגת קדוּשה פחותה ממה שהם הכירו. אמרתי לה שהיא פשוט תיקון חטא המרגלים. שבזכותה, בתַשע"ה לא יהיה תִּשעה באב.

ושאלתי אותה "אז איך את מסבירה, שאני מגיעה למקומות בארץ ישראל ולא רואה אפילו געגוע?"

היא היסתה אותי. לא נתנה לי לְרַגּל. "they simply did not see the kedusha of Eretz Yisrael. They don't understand. הם פשוט לא מבינים כמה ארץ ישראל מדהימה וכמה אנשי ארץ ישראל מדהימים".

ראיתי פשוט אישה שחיה מכוח הרצון. מוקפת הורים מדהימים וגיסה אוהבת ומשפחה שתומכת בה בצורה מופלאה, אבל הרצון הוא רק שלה. כי אם היא לא תחפץ, תנסו להעיר ולעורר, והיא לא תצלח.

אז מה אני מבקשת? השבת הזאת, השתדלו לעשות הפרשת החלה ובזמן שתעשו, חשבו על כל החולים שמייחלים להירפא ולהבדיל, על כל הבנות שרוצות כבר להפריש חלה בבתיהן עבור אישן וילדיהן. נחשוב על כל המייחלות ונבין, שבזכותן ה' יכין לנו באמת את הגאולה האמיתית, מפני שיש בנו עדין אנשים רוצים. אני מרגישה שהעולם כבר שבע גם מהגעגוע. לצד השובע הענק והמציף שאנו חיות בו, יש כל כך הרבה געגוע וצער. אולי השנה נזכה, בזכות כל הרוצות ולא חדלות ללוש את הקמח, את העפר היומיומי של חייהן, במים – בדמעות – ולהתפיח אותו בתקוות, לייפות אותו עד כמה שניתן ולקלוע ממנו חלומות. בזכות כל אלה, בעזרת השם, גייל ועוד כל כך הרבה כמוה יזכו שוב לקווצ'ץ' וללוש בידיהן את כל אבדותיהן.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).

[1] במדבר ט"ו, לט.

[2] במדבר ט"ו, כ.

[3] שיר השירים ח', ד.

[4] רבי נתן מברסלב, "ליקוטי הלכות", יורה דעה, הלכות פדיון בכור, ה"א.

[5] תהילים קמ"ה, טז ובברכת המזון.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה