"ויתן לבן לה את-זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה" - תיבת "לה" בתחילת הפסוק ייתרה לכאורה, אלא שנחוצה ליצירת ראשי התיבות אלול [ו-יתן ל-ה ל-בן א-ת] בחינת כוונות אלול, כפי שמבארם רבינו בליקוטי מוהר"ן בסימן ו [כגון "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום", "עיקר התשובה: ישמע בזיונו ידום וישתוק"], ולאה בוודאי קיימה הנהגות אלו מאז עמדה על דעתה ועד רגז זה - בה נלקחה על ידי לבן אביה לחופתה, היות ושמעה תדיר "הגדולה לגדול והקטנה לקטן" כבפירוש רש"י לבראשית כט' פס' יז' - שכל התחזיות מייעדות אותה לעשיו הרשע. וכאישה יראת שמים בוודאי תרגמה את שתיקתה לתפילת לחש ובכייה [שגרם לעיניה להיות רכות] בוודאי היה תולדה של דמעות של כיסופין להינשא לצדיק ולא לרשע. והיות וכוונות אלו הן סגולה למציאת הזיווג - אכן זכתה להקדים את אחותה, לכאורה כנגד כל הסיכויים.