פרשת השבוע - פקודי

נכתב על ידי אלון, 8/3/2016

 

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד-לה)

 

הרמב"ן קורא לספר "שמות" בשם: ספר הגאולה. ראשית הספר מתאר את הגלות והשעבוד במצרים, בהמשך הספר מתוארת יציאת ישראל ממצרים ואילו סוף הספר מתאר את הקמת המשכן שסללה את הדרך להשכנת השכינה בישראל, דבר המסמל את גאולת ישראל.

ברם לכאורה, דווקא עם גורסים שהשראת השכינה במשכן היא נקודת השיא של ספר "שמות", הרי שהספר מסתיים בצורה מעוררת תמיהה, במעין סימן שאלה לגבי הקמת המשכן. והתמיהה מונחת בשני הפסוקים שהבאנו לעיל: הפסוק הראשון פותח ומתאר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" – במבט ראשון, זהו המצב המבוקש, לכך בדיוק מצפים כולם – להשראת השכינה במשכן. אבל בפסוק השני, ממתינה לנו התפתחות בלתי צפויה: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". מעמד די מביך. לאחר עבודה מאומצת של כלל ישראל במשך חודשים בבניית המשכן – והנה לפתע, משה רבנו, מנהיגם של ישראל, אינו יכול להיכנס למשכן! לב העם מפרפר ומחסיר פעימה: היש בזה רמז כלשהו מן השמים...?

מן הראוי היה לסיים את ספר הגאולה – ספר שמות – בכך שמשה נכנס למשכן והשכינה מדברת עימו פנים אל פנים, ואז ניתן אכן לומר שנשלמה מעלת ישראל. ובמקום זאת, מסיים הספר כאילו בתחושה של ריחוק מה מצד ה' – משה אינו יכול לבוא למשכן, ושכינה אינה מדברת עימו.

מקרה דומה אירע גם בחנוכת בית המקדש שבנה שלמה המלך. מיד לאחר שהכניסו את הארון לקודש הקדשים והכוהנים יצאו מן הקודש, נאמר: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'.  וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (מלכים א, ח, י-יא). בדומה למשכן, גם בעת המעמד החגיגי של חנוכת בית המקדש, לא יכלו הכוהנים להיכנס לבית המקדש.

ושוב נשאלת השאלה: מדוע? הרי תכלית המקדש היא שהכוהנים כן יכנסו וכן יעבדו בבית המקדש, ומדוע ראה ה' להרחיקם מן הבית דווקא באותם רגעים גדולים?

אמת היא, שייעודם של המשכן ובית המקדש הוא להראות את קרבת אלוקים לעם ישראל, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים – ואולם כל זה הוא מצד האהבה שבמקדש, מהיותו מקום האהבה הגדולה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. אבל האהבה זקוקה גם ליראה. כי אהבה בלי יראה – אין לה יכולת קיום. כבסיס לאהבה הגדולה שצריך המשכן לסמל, חייב הוא להיווסד על אדני היראה. בה במידה שצריך אדם לשאוף לקרבת אלוקים, ומעלתו הגדולה ותכלית שלמותו בעולם הזה היא להיות אוהב ה' המקיים את מצוותיו מתוך אהבה – באותה מידה חייבת אהבה זו להיות מלווה ביראת ה', יראה שתשמש לאהבה יסוד איתן ובסיס מוצק, שבן תמותה יידע את המרחק האינסופי הפעור בינו לבין השכינה, שיידע שאינו אלא בשר ודם, יציר חומר, ואיך מעז הוא לגשת למקום משכנו של מלך מלכי המלכים.

הלקח הראשון שהמשכן מלמד אותנו: שגם משה איש האלוקים, נאמן ביתו של ה', גם הוא אינו יכול לעמוד לפני מלך עולמים. נמצא אם כן, שכאשר בחרה התורה לסיים את ספר "שמות" דווקא בנקודה בה אין משה יכול לגשת אל הקודש, הרי שבזה הדגישה את גאולתם המושלמת של ישראל! כאשר רואים אנו, שיש מקום שגם אדם גדול כמשה רבינו מוגבל להיקרב אליו – דווקא בזה מתבטאת השראת השכינה בישראל. זאת העדות הנאמנה, ששכינה שורה בישראל במלוא עוזה. היכן יש התגלות מירבית של שכינה? דווקא במקום בו אי אפשר להיכנס אליו.

אומנם בסוף ספר שמות, משה לא יכול היה להיכנס למשכן, אך בתחילת ספר ויקרא מסופר מה שקרה מיד אחר כך: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא א, א) – ה' קרא אל משה, ואז אכן הצליח משה רבינו להיכנס אל המשכן. בכך הראנו ה', שהדרך לאהבה עוברת רק לאחר היראה.

 

הרב יוסף אליהו, מתוך הספר – "שיחות לספר שמות" משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה