פרקי אבות - אנוכיות
"אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם: הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע" (פרקי אבות ה, י) אחת הסיבות לאנוכיות - היא הסכלות. הסָכַל אשר בעצם הנו בבחינת בהמה בצורת אדם, תמיד לנגד עיניו רק את אהבת עצמו ואת צרכיו הוא, מבלי לקחת בחשבון את טובת השני או הנזק שעלול לגרום לו ע"י מעשיו האנוכיים. האדם האנוכי, אין לו כל הרגשה של סיפוק נפשי בחיים, כי אין דרכו לעשות מעשה טוב לזולת, וכל דאגתו רק לספק תאוותו ולעדן גופו, וההנאה הרגעית שהוא בא על סיפוקו במילוי תשוקתו אינה אלא זמנית ובת חלוף. ובסופו של דבר, ימצא עצמו עומד בחלל ריק ובודד במערכה, ללא סיפוק נפשי אמיתי, וללא ידידים שיבקשו את קרבתו ואת טובתו, כי בלי ספק כולם ישמחו לאידו ולראותו בקלקלתו. הדרך היחידה והפשוטה להינצל ממידה בהמית זו - לשקול תמיד מעשיו בפלס התבונה, ולקחת בחשבון את כבודו האנושי וצרכיו האישיים וההכרחיים של הזולת, כי בלי זה אין זכות קיום והצלחה בחיים, לא לכלל ולא לפרט. והמתעמק היטב ייווכח, שמידה זו פוגעת גם באמונת הבורא יתברך. כי איש כזה, אמונתו רופפת בלי ספק, ועומדת על בלימה, וכל רוח מצויה עוקרתה והופכתה על פניה, יען אין לו בעולמו אלא גופו בלבד וסיפוק תאוותיו הרגעיות. סיבה נוספת לאנוכיות – היא מידת הגאווה. ישרי הלב וחכמי הבינה יודעים כמה מידה זו של הגאווה גרועה מאד ומסואבת. ועל כן נפשם היפה והחכמה תסלוד ותתרחק ממנה, והיא תמצא רק בלב פתי, סכל ובער. גודל רעתה וטומאתה לנפש ולגוף אי אפשר לתאר, והיא שקץ ותועבה בעיני אלקים ואדם, וכל הנוגע בה והקרב אליה לא ינקה.
סוף דבר, מידה זו – האנוכיות, רעה היא, בין בדברים שבין אדם לחברו, ובין בדברים שבין אדם למקום, ועל כן שומר נפשו ירחק ממנה.
הרב מישאל דהאן זצוק"ל, מתוך האתר "ישיבה" www.yeshiva.org.il
