את פתרון הבעיה מוצא רבא בחלוקה שבין בית ראשון לבית שני: "אמר רבא: לא קשיא, כאן - בראשונה, כאן - בשניה. דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו".

מדברי הגמרא אנו למדים שבזמן בית המקדש הראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז, ואילו בבית המקדש השני הובקעה העיר ביז' בתמוז. אלא שכאן מתעוררים אנו לשאלה, אם כן מדוע חז"ל קבעו דווקא את יום יז' בתמוז, שהוא יום הבקעת העיר בחורבן בית שני, כיום תענית, והעדיפו אותו על היום בו הובקעה העיר בחורבן בית ראשון (בתשעה לחודש תמוז)?

כך ניסח את הדברים מרן בשו"ע (או"ח קמט, ב): "אין מתענין בט' בו, אלא ביז', מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו, כיון שבשניה הובקעה ביז' בו, תיקנו להתענות ביז' בו משום דחורבן בית שני חמיר לן".　

מדוע חורבן בית שני חמור לנו יותר מחורבן בית ראשון?

הרי הגמרא במסכת יומא (כא, ב) מנתה את ההבדלים שבין בית ראשון לבית שני, כאשר בבית ראשון בניגוד לבית שני היו: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. הרי שמעלתו של בית ראשון היתה גבוהה הרבה יותר ממעלתו של בית שני, וכיצד אם כן יש להסביר שחורבן בית שני חמור לנו יותר?

שאלה זו הובאה בספר "ווי העמודים" לבנו של השל"ה 　(פרק כז), וכך כתב שם בישובה: "לדידן שמדת שנאת חנם בנו ועין הרע ולשון הרע, לכן לדידן חמיר, כי באם מפני חטא זה נחרב הבית קל וחומר שמעכב ביאת משיח".

בנו של השל"ה מבאר לנו שחורבן בית המקדש אינו פעולה נקודתית שקרתה בדור מסוים ורק החוטאים של אותו הדור נושאים באחריות לתוצאה זו.

חורבן הבית הוא תוצאה של חטאים מסוימים הקיימים בעם, חטאים אשר מונעים אפשרות של בית מקדש בתוך עם ישראל. כל עוד בית המקדש לא נבנה משמעות הדבר היא שגם אם הוא היה בנוי, הוא היה נחרב, משום שהמצב הרוחני הנוכחי לא מאפשר הימצאותו של בית מקדש. לכן דווקא חורבן בית שני חמור לנו יותר, שהרי עדיין לא תוקן הפגם הרוחני שהיה אז - שהוא שנאת חינם, וזו הסיבה שהחורבן עדיין ממשיך ובית המקדש לא נבנה מחדש.

דברים אלו מטילים עלינו אחריות כבדה בדבר בניין בית המקדש. כדי לשוב ולחזות בבניין הבית, אין אנו נדרשים להיות במצב רוחני נשגב ועליון מיוחד במינו, כל מה שמוטל עלינו הוא לתקן את מעשינו באופן שנתקן את החטא של שנאת חינם, אשר הוביל לחורבן הבית. כאשר חטא זה יתוקן, ממילא הפגם שהוליד את החורבן יסתלק ובית המקדש ב"ה יבנה.