chiddush logo

שיחת השבוע

נכתב על ידי שניאור, 27/9/2016

 

מס' 1552, ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ו (30.09.2016)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד       יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

שנה חדשה מתחילה ברטט

ראש השנה היהודי שונה תכלית שינוי מתחילת השנה בעמים אחרים. יהודים מתקרבים לראש השנה בחרדת קודש, מתוך היטהרות פנימית וחשבון נפש

בעמים רבים ובתרבויות מגוּונות מקובל לציין בחגיגיות את תחילתה של שנה חדשה, אבל בעם ישראל לראש השנה אופי ייחודי שאין לו אח ורע. בעמים אחרים היום המציין את ראשית השנה החדשה הוא יום של חגיגות, לעיתים פרועות. השנה החדשה נפתחת אצלם באווירה עליזה ומשוחררת, בטפיחה עצמית על השכם ובהילולות רעשניות.

לעומת זה, בעם היהודי האווירה לקראת ראש השנה שונה תכלית שינוי. יהודים מתקרבים לראש השנה בחרדת קודש, מתוך היטהרות פנימית וחשבון נפש. בראש השנה עצמו הם מתאספים בבתי הכנסת לתפילה מעומק הלב, בתחושה שאלה שעות רציניות ביותר. הימים האלה מכונים בשפתנו 'ימים נוראים', ברוח התפילה: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים".

איך מסתכלים על החיים

השוני הזה משקף את הגישה הכללית של יהודי לַחיים. יהודי יודע שהחיים בעולם הזה הם שליחות, תפקיד. אין הוא חי כדי לספק את מאווייו וליהנות מתענוגות העולם. עליו לבצע משימות ולהשיג מטרות במאה ועשרים שנות חייו. והוא גם מאמין שיש דין ויש דיין, ויש מי שלפניו צריך לתת דין וחשבון.

טבעי אפוא שכאשר שנה מתקרבת לסיומה מפלחת את ליבו של היהודי תחושת חרדה: שנה שלמה עברה – מה עשיתי, מה הספקתי? האם התקדמתי בביצוע שליחותי בעולם והגשמת תכלית חיי עלי אדמות? האוּמנם ניצלתי את השנה ועשיתי את המוטל עליי?

לכן בחודש האחרון של השנה אופפת אותו רוח רצינית, והוא מנסה להספיק ולהשלים את מה שלא הושלם במשך השנה. הוא מקדיש יותר זמן לתפילה וללימוד תורה; מפזר הרבה יותר מממונו לצדקה; מרבה במעשים טובים. ואחרי כל זאת הוא מרגיש שעדיין הוא רחוק מהשלמות הראויה, ואין מנוס מלבקש סליחה ומחילה ומלומר 'סליחות'.

כך היהודי מקלף מעליו עוד כמה שכבות של שביעות רצון עצמית ושאננות, והוא מרגיש בבהירות שלמעשה הוא מתייצב לפני מלך מלכי המלכים ככלי ריק. אין בו העוז לעמוד ולתבוע: 'מגיע לי'. הוא עומד נכלם ב'סליחות' ומפיו פורצת הקריאה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". כעני בפתח הוא מבקש 'צדקה'. הוא אומר לקב"ה: אף-על-פי שלא מגיע לי, תן לי שנה טובה באשראי, ואני מבטיח 'לשלם' במשך השנה.

תהיה שנה טובה יותר

ברטט ורעד היהודי מתייצב לפני הבורא בפתח השנה החדשה. הוא כבר ערך את חשבון נפשו על מעשיו בשנה שחלפה והגיע למסקנה שהיה אפשר לעשות הרבה יותר. ואם היה אפשר – היה צריך. תחושת החמצה ממלאת את ליבו ועמה מתעוררת שאיפה גדולה – שהשנה הבאה תהיה טובה יותר, מלאה יותר, מנוצלת טוב יותר.

אחרי הכנה כזאת יהודי נכנס ליום הדין בנפש נקייה יותר ומתוך החלטות נחושות להשתנות, להתנהג אחרת בשנה החדשה. לזה מתלווה הביטחון העמוק שהקב"ה אכן מקבל את תשובתנו באהבה, ומעניק לכל אחד ואחת מאיתנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת שפע וברכה, שנת גאולה וישועה.


הקב"ה מקבל אותנו באהבה (ציור: ברוך נחשון, חברון)

יש חדש

ברכה לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם, ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם לכן החלטה טובה של התחזקות בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (מס' הפקס': 0017187234444). או במייל: http://www.ohelchabad.org/templates/articlecco_cdo/aid/78453/jewish/Send-A-Letter-Online.htm/lang/he

תקיעת שופר לכול

בימי ראש השנה יֵצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, לזַכות את המוני בית ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

מוקד הלכתי ורפואי

אגודת יד שרה תפעיל מוקד מיוחד לשאלות הלכתיות ורפואיות הקשורות לצום יום הכיפורים. המוקד יפעל ביום חמישי ד' בתשרי (6.10) בשעות 7-11 בערב, בטלפון 6444*. את המוקד יאיישו פוסקי הלכה נודעים ורופאים מומחים. אפשר להעביר שאלות מוקדם יותר בטלפקס' 6444590-02, או בדוא"ל [email protected] .

שלחן שבת

ימים של חסד ושל גבורה

ידוע הכלל שראש השנה לעולם אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי, והסימן הוא: "לא אַד"וּ ראש" (ראש השנה לא יחול בימים א-ד-ו). אך כאן מיד נשאלת שאלה: הלוא א' בתשרי הראשון, שהיה יום בריאת אדם הראשון, חל ביום שישי , ואיך ייתכן שראש השנה אינו יכול לחול דווקא ביום שבו חל בפעם הראשונה?!

אפשר להסביר שהכלל "לא אד"ו ראש" תקף רק בלוח הנהוג בימינו, ואילו בימים שבהם התקדש החודש על-ידי עדי ראִיה היה ראש השנה יכול לחול גם בימים ראשון, רביעי ושישי. אך לפי דברי רבי סעדיה גאון, שגם בזמן שקידשו על-פי הראִיה עיקר הקביעוּת בתורה היא על-פי החישובים האסטרונומיים, הרי שהכלל הזה תקף בכל עת, והקושיה חוזרת: מדוע ראש השנה אינו יכול לחול כפי שחל בפעם הראשונה, ביום שישי?

טעם קבלי נסתר

הרמב"ם מביא הסבר המבוסס על חישוב אסטרונומי לשיטת קביעת ראש השנה, אך זה הסבר קלוש שאינו מסביר באמת את טעם הדבר. ואכן, הראב"ד ביקר בחריפות את טעמו של הרמב"ם, והוא מסביר בפשטות שראש השנה אינו חל ביום שישי כדי למנוע מצב שיום הכיפורים יחול במוצאי שבת ושהושענא רבה יחול בשבת, שאז תימנע האפשרות לקיים את מנהג חביטת הערבה.

אלא שטעמו הפנימי של הרמב"ם מבוסס על תורת הקבלה. ידוע שהרמב"ם היה מקובל גדול, אך נזהר מאוד שלא לגלות ענייני קבלה, אפילו ברמז, מפני שבימים ההם עדיין לא הגיעה השעה לגילוי תורת הנסתר.

עבודה של קבלת עול

ההסבר הוא שבימים ראשון, רביעי ושישי מאירה מידת החסד האלוקית. ביום ראשון מאירה מידת החסד עצמה; יום רביעי הוא כנגד מידת הנצח, שהיא ענף של מידת החסד; ויום שישי, שהוכפל בו 'כי טוב', מייצג אף הוא את החסד והנתינה.

לעומת זה, עניינו של ראש השנה הוא המלכת הקב"ה על העולם בקבלת עול, הקשורה עם קו הגבורה דווקא. העבודה הרוחנית של ראש השנה היא ההתעלות מלמטה ולא הרעפת חסד מלמעלה. לכן אין ראש השנה יכול לחול בימים הקשורים עם מידת החסד.

הפעם הראשונה שונה

א' בתשרי הראשון היה חלק מששת ימי הבריאה, הנובעת כולה מחסדו של הקב"ה. בכך שונה ההנהגה האלוקית בתחילת הבריאה מההנהגה האלוקית שלאחר הבריאה. בתחילה עדיין לא היה עולם שיוכל 'להרוויח' את השפע האלוקי בעבודתו, והקב"ה העניק לו את השפע מתוך החסד האין-סופי שלו, "כי חפץ חסד הוא". אולם אחרי שמעשה הבריאה הושלם קבע הקב"ה שהשפע האלוקי יבוא על-ידי מעשי האדם דווקא.

ראש השנה מבטא את עבודת האדם, המכתיר את הקב"ה למלך ומקבל עליו את עול מלכותו. עבודה זו קשורה עם מידת הגבורה ולא עם מידת החסד. לכן אין ראש השנה יכול לחול בימים הקשורים עם מידת החסד אלא בימים הקשורים עם מידת הגבורה.

(תורת מנחם כרך ב, עמ' 3)

מן המעיין

ראש השנה

מהראש לכל השנה

על ראש השנה אומרת הגמרא (בבא בתרא קמז,א): ״יום זה של ראש השנה, אם חמים הוא, כל השנה תהיה חמה". אם בראש השנה ליבו של יהודי חם ומלא התלהבות, כל השנה תהיה חמה ומלאת התלהבות לעבודת ה׳.

(רבי מרדכי מלכוביץ)

הכתרה ברצון

שלא כמו רודן, המלך שולט בעמו בהסכמת נתיניו וברצונם המלא, בבחינת ״ומלכותו ברצון קיבלו עליהם״. בתחילת הבריאה היה הקב״ה בבחינת 'מושל', עד שבא אדם הראשון והמליכו למלך, באומרו ״ה' מלך גאות לבש״. עניין זה חוזר ונשנֶה בכל ראש השנה, כשאנו מכתירים את ה׳ למלך.

(הרבי מליובאוויטש)

חיים 'למענך'

״זכרנו לחיים... למענך אלוקים חיים״ (מן התפילה). אנו מבקשים שהחיים שתיתן לנו במתנה יהיו 'למענך', שלא נבזבז אותם חלילה בדברי הבל.

(שפת אמת)

לרעים ולטובים

״הטוב ומיטיב לרעים ולטובים״ (מן התפילה). אם אתה, ריבונו של עולם, תהיה 'טוב ומיטיב', תושיע ליהודים ותרעיף עליהם פרנסה וכל טוב, הריני ערב לך כי גם ה'רעים' שבהם יהיו 'טובים'.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

כתרו של הקב"ה

״ובכן לך הכול יכתירו״ (מן התפילה). כתרו של הקב״ה הוא שאנו מוסרים את נפשנו על קדושת שמו הגדול: ״לך הכול יכתירו״ – אנו מכתירים אותו ב"לך הכול״.

(רבי צבי מרימנוב)

מהות היום

הקבלת עול שבכל יום, ובמיוחד בעת קריאת שמע, היא התחלה ויסוד בלבד להתנהגות של האדם במשך היום; ואילו הקבלת עול של ראש השנה היא מהותו ותוכנו של היום.

(לקוטי שיחות)

בניין המלכות

עבודת היום של ראש השנה היא קבלת עול מלכות שמים, 'בניין המלכות'. בית בונים משלושה דברים: אבנים, עפר ומים. אבנים הן האותיות; עפר – תחושת התבטלות; מים – דמעות. על-ידי אמירת אותיות התפילה בביטול ובתחנונים, בבכיות מעומק הלב, בונים את ספירת המלכות.

(ספר המאמרים קונטרסים)

הכנה ראויה

כשלומדים ומתפללים בכוונה במשך ששת ימי השבוע, השבת היא נעימה. כשעוברים את חודש אלול וימי הסליחות כמו שצריך, אזיי ראש השנה הוא ראש מתוק של השנה.

(אדמו״ר הזקן)

אמרת השבוע

ככה מתפללים

פעם אחת שהה הרבי הרש"ב בחודש אלול ובימים הנוראים באזורי המרפא ביאלטה, ונהג להתפלל בבית כנסת של חסידי פולין. בליל ראש השנה נשאר בבית הכנסת להתפלל באריכות, כדרכו, והשמש ביקש מהגוי הממונה על הניקיון להמתין עד שהרבי יסיים את תפילתו.

אחרי סעודת החג הלך השמש לראות מה קורה בבית הכנסת ומצא את הגוי יושב בחוץ ומתייפח. שאל השמש את הגוי לפשר בכיו, וזה ענה: "עומד לו אדם וכָלֶה כמו נר בבכיות ובתחנונים, ואיך לא אבכה! נזכרתי גם אני על צרותיי – הדוד מת, הפרה מתה, אמי הזקנה חולה"...

כשנכנס השמש לבית הכנסת והקשיב לתפילתו של הרבי, נפתחו גם אצלו מעיינות של דמעות.

פתגם חסידי

את מי מייצגים

"שליח הציבור בראש השנה צריך להרגיש שהוא מייצג גם את היהודים שאינם נמצאים בבית הכנסת, ולא את החיים בלבד, אלא גם את מי שכבר נפטרו" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

מעשה שהיה

מחסום התקיעות

ברגעים הראשונים לא היה ניכר שאירע דבר חריג. מפעם לפעם קורה שהתוקע בשופר מתקשה להפיק ממנו את התקיעות. עליו להיטיב את הזווית שבה מוצמד פי השופר לשפתיו ולנשוף ביתר דיוק. בסופו של דבר יצליח להפיק את התקיעה, השברים והתרועה.

אלא שכעת גם הניסיונות הנוספים כשלו. התוקע ניסה להחליף שופרות, קינח את פי השופר במטלית, הִטה את זוויותיו הנה והנה – לשווא. שום תקיעה תקינה לא יצאה מן השופר.

דממה מביכה עמדה בחלל בית הכנסת הגדול בבגדד. זה היום הראשון של ראש השנה. בשעת בוקר מוקדמת החלה התפילה, מתוך התעוררות תשובה של הציבור כולו. החזנים היטיבו לעורר את הלבבות בפיוטים המרגשים, ומרגע לרגע השתלטה אווירת היום הקדוש על המתפללים העטופים בטלית. כולם ציפו בהתרגשות לרגע השיא של ראש השנה – תקיעת השופר.

כבכל שנה מתכבד רבי נחום העגלון להיות שליח הציבור לתקיעות. אמנם בכותל המזרח יושבת גלריה נאה של רבנים ונכבדים, אולם הכול מסכימים פה אחד שהאיש הראוי ביותר לתקוע בשופר ולעורר את רחמיו של הקב"ה על הקהילה הקדושה הוא רבי נחום העגלון.

בימות החול מצטנע רבי נחום ונחבא אל הכלים. הוא יושב על מושבו מאחורי הסוסים, אוחז בשוט ומוביל את לקוחותיו למחוז חפצם. בעת שגרה אין הוא מתבלט כאחד מראשי הציבור, אך יודעי דבר אומרים שאין הוא אלא צדיק נסתר, אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד.

רבי נחום גם משופע במעשים טובים, והחסדים שהוא גומל עם כל נזקק ודל מוּכרים בבגדד ובכל סביבתה. לכן ברגע האמת, שבו זקוקים לכל בדל של זכות כדי לבקש שנה טובה ומתוקה, נשלח רבי נחום למשימה.

כבר שנים רבות הוא ממלא את תפקיד התוקע. תמיד הוא עושה זאת בהצלחה רבה. הקולות הבוקעים משופרו מרעידים את הלב בצלילים עדינים ונוקבים. אך עתה – מעשה שטן. רבי נחום אינו מצליח להפיק שום קול מן השופר. גם כשנדמה שנתפס הצליל – הוא דועך מיד כעבור שניות אחדות.

הדקות חולפות. המתפללים נושאים את מבטם אל רבי נחום, שנראה נאבק בשופרותיו בלי הצלחה. מבוכה שוררת בקהל. אט-אט מתחיל רחש. "ודאי יש סיבה המונעת מרבי נחום להשמיע את תקיעות השופר", אומרים המתפללים זה לזה בדאגה. פני כולם משקפים חרדה. אין ספק, יד שמימית מתערבת כאן ואיננה מאפשרת לקיים את מצוות היום. מי יודע בעטיו של איזה חטא קרה הדבר. איזו גזֵרה מעיבה על הקהילה הקדושה ביום הדין?

בשלב הזה חדל רבי נחום מניסיונותיו ושמט את שופרו על הדוכן. רגעים ארוכים של שקט מתוח עברו בקהל.

לפתע נשמע קול מכותל המזרח של בית הכנסת: "חוששני שבשלי הרעה הזאת!". כולם הסבו את פניהם אל הדובר – אחד מנכבדי הקהילה. הוא פנה למרכז בית הכנסת והחל לספר: הבוקר, בשעה שיצאתי מביתי אל בית הכנסת, פגשתי בדרכי אלמנה ענייה מנשות קהילתנו. היא פנתה אליי בבקשה: 'אנא ממך, עשה בעבורי מצווה גדולה'.

פניתי אליה: 'במה אוכל לסייע לך?'. האלמנה סיפרה לי שבביתה ילדים קטנים, והם חולים וזקוקים לנוכחותה לצידם. בודדה היא, ואין לה עם מי להשאיר את ילדיה כדי לבוא להתפלל בבית הכנסת. אך עם זה עַז רצונה לשמוע לכל הפחות את התקיעות של ראש השנה. 'אנא ממך', ביקשה האלמנה, 'עשה עמי חסד. לאחר התקיעות בבית הכנסת סור נא לביתי, ושמור על ילדיי הקטנים. בזמן הזה אמהר אני לבית הכנסת כדי להאזין לכל הפחות לתקיעות שבתוך תפילת המוסף'.

בוש ונכלם אני להתוודות לפניכם, הרכין האיש את ראשו לפני כל הקהל. סירבתי לבקשתה. לא רציתי לוותר על האזנה לכל התקיעות. נאלצתי להשיב את פניה ריקם. והיא, האומללה, נותרה עצובה וכאובה בפתח ביתה ואני באתי לבית הכנסת.

במהלך התפילה ייסר אותי מצפוני, אולם דחיתי את המחשבות האלה. עתה, כשנכשל רבי נחום במאמציו לתקוע בשופר, מבין אני שמשמים רואים בחומרה את סירובי העיקש להיענות לבקשתה של האלמנה.

קהל קדוש!, פנה האיש אל המתפללים, אנא המתינו כאן ואלך להזמין את האלמנה לבית הכנסת. ובעזרת ה' ניווכח כולנו שמאת ה' הייתה זאת. כשסיים ירד מן הבימה ויצא מבית הכנסת.

הוא מיהר לביתה של האלמנה. כשפתחה האישה את הדלת, הפציר בה לסלוח לו על שסירב לבקשתה מוקדם יותר וזירז אותה לגשת לבית הכנסת להקשיב לתקיעות השופר. "הקהל כולו מצפה לבואך!", אמר לה, "אני אשמור על ילדייך".

האלמנה עשתה כדבריו ובפה מלא דברי תודה מיהרה לבית הכנסת. בעזרת הנשים הוקצה בעבורה מקום בשורה הראשונה. או-אז קירב רבי נחום את השופר לפיו, והנה בקעו ממנו התקיעות בקלות ובנעימות, כאילו לא אירע דבר.

אחרי התפילה יצא רבי נחום בלוויית פמליה מנכבדי הקהילה לעבר ביתה של האלמנה. שם חזר על התקיעות, כדי שגם אותו יהודי שיצא לשמור על ילדי האלמנה וגם הילדים עצמם יזכו לשמוע את תקיעות השופר.

לומדים גאולה

הגאולה הוכתבה מראש

אחת ההוכחות הברורות שעניין הגאולה כתוב בפירוש בתורה היא מפרשת ניצבים, שבה מובטחת הגאולה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה" (דברים ל,ג). על סמך זה קובע הרמב"ם כי מי שאינו מאמין בגאולה "כופר בתורה ובמשה רבנו" (תחילת פרק יא מהלכות מלכים).

הלשון " ושב ה' אלוקיך את שבותך" דורש הסבר. לכאורה היה צריך להיכתב " והשיב ה' אלוקיך את שבותך". מסביר רש"י: "רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עִם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם". כלומר, התורה אומרת "ושב ה' אלוקיך" כדי ללמדנו שהקב"ה עצמו ישוב מהגלות, שכן בשעה שבני ישראל שרויים בגלות, גם הקב"ה שרוי בגלות עמהם.

הקב"ה אינו יוצא מהגלות לבדו

הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 175) שואל מה משמעות דברי רש"י שהקב"ה "הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם"; לכאורה היה רש"י צריך לומר "וכשנגאלין, ישוב עמהם". מסביר הרבי שיכולה להתעורר כאן שאלה: "מכיוון שגם הקב"ה הוא 'בצרת גלותם', גם הוא כביכול שרוי בגלות האומות, ואם כן כיצד יגאל את עצמו עם היהודים מהגלות – הלוא סברא פשוטה היא ורואים במוחש, אפילו בן חמש רואה זאת, ש'אין חבוש מתיר עצמו'?".

התשובה לשאלה הזאת טמונה בדברי רש"י "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו": עוד קודם שהקב"ה העמיד את עצמו בגלות, כבר הכתיב [מראש] שכאשר יבוא הזמן של 'נגאלין', ויהיה צורך לגאול את ישראל מהגלות – לא תהיה לשרי מעלה (המושלים על ישראל ועל הקב"ה השרוי בגלות כביכול) שום דעה בעניין 'ושב ה' אלוקיך'. לזאת מתכוון רש"י בלשון " הכתיב גאולה לעצמו" – הקב"ה כבר 'הכתיב' מראש את הגאולה לעצמו, ולכן הגלות אינה מגבילה אותו כביכול.

ועדיין אפשר לחשוב שהואיל והקב"ה "הכתיב גאולה לעצמו" יֵצא הוא תחילה מהגלות ורק לאחר מכן יגאל את ישראל. מוסיף רש"י "שהוא ישוב עמהם ": השיבה של הקב"ה מהגלות תהיה " את שבותך", בד בבד עם גאולתם של ישראל. כל זמן שלא יושלם קיבוץ הגלויות של כל ישראל (ואפילו אם יהודי אחד בלבד יישאר בגלות) – עדיין "שכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם".

חייבים לצאת יחד

רש"י ממשיך ואומר: "ועוד יש לומר, שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש-איש ממקומו, כעניין שנאמר (ישעיה כז,יב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

מסביר הרבי: "אף-על-פי שמה שנאמר 'וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו' יקויים לאחרי שיושלם הנאמר 'אוחז בידיו ממש איש-איש ממקומו' – בכל-זאת מקדים רש"י את עניין 'וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו', ורק לאחר מכן מביא את 'אוחז בידיו ממש איש-איש ממקומו', כי הגאולה של כלל ישראל היא הסיבה שתביא ל'אוחז בידיו ממש איש-איש'.

"בכך מלמד רש"י הוראה בעבודת ה': כאשר יהודי רוצה לצאת מה'גלות' הפרטית שלו, עליו לדאוג ולעשות את כל התלוי בו שכל היהודים יֵצאו גם הם מה'גלות'. יכול הוא לחשוב בעצמו: הלוא פלוני הוא בתכלית השפלות, עד שגם עתה עדיין הוא בגלות, ואילו הוא לעומתו בתכלית המעלה – הוא כבר עומד מוכן לגאולה – מדוע אם כן שהגאולה שלו תהיה קשורה ותלויה בפלוני? אומר על כך הפסוק מיד בתחילת הפרשה, שגם ה'ניצבים' של 'ראשיכם ' יכול להתקיים דווקא לאחר ש'אתם ניצבים היום כולכם ', שב'כולכם' נכלל גם 'חוטב עציך ושואב מימיך'".

חיים יהודיים

הפיגוע הקים בית כנסת בקיבוץ

בראש השנה הקרוב ילכו עשרות מתושבי קיבוץ רוחמה שבדרום לבית הכנסת 'אור דניאל', שהוקם לזכר הנער דניאל ויפליך הי"ד, שנרצח לפני כחמש שנים וחצי מפגיעת טיל באוטובוס הילדים, סמוך לנחל עוז. אחת המתפללות המתמידות לבוא לבית הכנסת היא הגב' אידה ויפליך , סבתו של הנער, ניצולת שואה בת שמונים וחמש, תושבת הקיבוץ.

זה קרה בתחילת חודש ניסן תשע"א. דניאל, תלמיד ישיבה בן שש-עשרה מרמת בית שמש, נסע לבקר את סבתו בקיבוץ רוחמה. הוא היה בן בית בקיבוץ. על אף מראהו החרדי, הקיבוצניקים אהבו אותו ונהנו לשוחח עמו בביקוריו במקום.

טיל על האוטובוס

ציון ימיני , תושב הקיבוץ, המשמש נהג אוטובוס, הציע לדניאל להצטרף אליו לנסיעה, שבמהלכה יסיע תלמידים לקיבוץ נחל עוז. אחרי שירדו התלמידים נשמע קול נפץ אדיר. טיל נגד טנקים מסוג קורנט, מתוצרת רוסיה, שהוברח לרצועת עזה, נורה לעבר האוטובוס. דניאל נפצע קשה. ציון עצמו נפגע בדרגה קלה יותר ונאלץ להתמודד עם מכאוביו תקופה ממושכת. עשרה ימים נלחמו הרופאים על חייו של דניאל, עד שלמרבה הצער השיב את נשמתו ליוצרה.

כשנה קודם לכן העלה ציון את רעיון הקמת בית הכנסת. "יש לציון רגש לדת, והוא התחיל לקדם את הקמת בית הכנסת", מספר יצחק ויפליך , אביו של דניאל. "היזמה עוררה ויכוח סוער בקיבוץ. היו תושבים שהתקוממו. אחרי הפיגוע, כשציון החל להתאושש, הציע שבית הכנסת ייבנה לזכרו של דניאל. בִן רגע הוסרו כל ההתנגדויות".

הנצחה מרגשת

יצחק (59), האב, נולד בקיבוץ רוחמה. הוא לא קיבל חינוך דתי ולא נחשף לעולם התורה והמצוות. כשבגר, נסע עם חברים להונג-קונג. כמה מהם החלו להתעניין במסורת, והוא הלך אחריהם. אחרי תהליך ארוך, שנמשך כעשור, החל לשמור מצוות. הוא התחתן ובשנת תשנ"ז עלה עם רעייתו ובנם הקטן דניאל לארץ. הבן נרשם למוסדות תורניים וכשבגר נכנס לישיבת 'היכל התורה' בבית שמש.

הקמת בית הכנסת בקיבוץ ריגשה מאוד את יצחק. "אחד התושבים תרם ספר תורה לזכר בנו, וכך חגגנו גם חנוכת בית כנסת וגם הכנסת ספר תורה", הוא מספר. "התחושות היו מעורבות. אמנם הכאב על אבדן הבן אינו מרפה, אך התרגשתי שהנצחתו של דניאל מתרחשת בקיבוץ הזה דווקא. לא מכבר גם נערכה בבית הכנסת הדפסה של ספר התניא".

נשמה נקייה

האב מספר כי בנו קידש שם שמים בהליכותיו בקיבוץ, כשנסע לבקר את סבתו: "כולם אהבו אותו. הוא כיבד כל אדם והכול כיבדו אותו. פעם אחת הזמינו אותו שכנים של הסבתא להיכנס לביתם. כשנכנס, חיפש את המזוזה כדי לנשקה, והתאכזב לגלות שאין מזוזה. הוא לא אמר מילה, אבל בעל הבית קלט את אכזבתו ומיד צלצל לבנו המתגורר בארה"ב ושאל היכן משיגים מזוזה".

יצחק מבקש לסיים במסר: "לדניאל הייתה נשמה נקייה, בלי כעס על איש. ערב השנה החדשה כדאי שנתחזק במידות האלה ונרבה אחדות בעם ישראל".


'אור דניאל' לזכר הבן. האב יצחק ויפליך

פינת ההלכה ומנהג

פתיחת הארון

שאלה: מתי פותחים את ארון הקודש באמירת סליחות ופיוטים, והאם הציבור חייב לעמוד באותו זמן?

תשובה : פתיחת הארון בתפילות ובפיוטים מסויימים נעשית כדי להדגיש את חשיבות התפילות האלה. עם זה, יש תפילות חשובות שאין פותחים לאמירתן את הארון, כמו תפילת מוסף בראש השנה, והווידויים ו'סדר העבודה' (של הכוהן הגדול) ביום הכיפורים.

יש חילוקי מנהגים רבים בין העדות והקהילות באילו תפילות ופיוטים פותחים את הארון.

האשכנזים (אבל לא הספרדים וחב"ד) פותחים לאמירת מזמור 'ממעמקים', הנאמר אחרי ברכת 'ישתבח', בכל עשרת ימי תשובה.

לפי מנהג האשכנזים וחב"ד פותחים את הארון לפסוקי 'שמע קולנו' שבסליחות, ל'אבינו מלכנו', לפיוטים 'ונתנה תוקף', 'האדרת והאמונה' ועוד.

אצל הספרדים אין פותחים את הארון לאמירת פיוטים, אבל פותחים לאמירת 'לדוד מזמור' אחרי תפילת העמידה בליל ראש השנה ויום הכיפורים (וגם האשכנזים פותחים אז, אך לא בחב"ד).

ל'כל נדרי' ולתפילת נעילה ביום הכיפורים נהוג בכל העדות לפתוח את הארון. בנעילה – עד סיום התפילה.

אף שמצד הדין אין חיוב לעמוד אז, המנהג הנפוץ הוא שהציבור עומד לכבוד התורה (ואין ליחידים לשבת באותה שעה, חוץ מזקנים, חולים וחלשים).

מקורות: משנ"ב סי' קמו בשעה"צ ס"ק יח. פסקי תשובות סי' קלד ס"ק יב.

 

 

 

כניסה לאתר   עדכון פרטים אישיים   על מנת לשנות או להוציא את שמך מרשימת הדיוור לחץ כאן       © כל הזכויות שמורות צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע