עלון מחמם את הלב לפרשת השבוע

נכתב על ידי דניאל מוליאן, 10/3/2017

 בס"ד


עלון לפרשת השבוע..

מעתיק לכאן, אם מישהו מעונין להפיץ גם את הגיליון ולקבלו במייל אשריו ואשרי חלקו.. 
ניתן לקבל את העלון במייל : danielbar158@gmail.com 

כמו כן ניתן לסייע ולעזור בהפצה ולתורה הקדושה בכך שהעלון יגיע לחלק נרחב של הארץ..

העלון : 

משה רבנו נולד ונפטר ב ז' באדר, ותמיד פרשת תצוה תהיה בשבוע שנופל בו התאריך ז' באדר. ואיך קשור משה רבנו לפרשה זו? הינה רואים ששמו של משה לא מופיע בפרשה זאת אך הוא רמוז בה. אם ניקח את שמו של משה בכתיב מלא : משה = מם , שין , הא ונעלים את האותיות הראשונות (משה) בדיוק כמו ששמו נעלם מהפרשה, אז נישאר עם האותיות ם' י' ן' א' . שהם בגימטריה 101 כמספר הפסוקים שיש בפרשה זו.  ויש עוד רמז יפה מדוע לא הוזכר שמו של משה רבנו. הרי משה אמר לה' "מחני נא מספרך אשר כתבת" ספרך כלומר ספר כ'. (האות כ' בגימטריה 20),  והפרשה ה 20 בתנך היא פרשת תצוה.    ואף על פי שבסוף ה' מחל לבני ישראל בכל זאת משה כבר ביקש מחני נא מספרך אז שהצדיק מבקש ה' מקיים.     

"נצור לשונך מרע"

ומספרים על שמואל הנגיד נכדו של הרמב"ם שהיה מקורב למלכות. פעם נסע המלך ביחד עם רבי שמואל ובדרך היה גוי רשע שהיה מקנא ברבי שמואל שמקורב למלכות. אותו גוי חיבר שירי גנאי מביישים על רבי שמואל. וכשעברו המלך ורבי שמואל עם מרכבת המלך היה משורר עליו הגוי דברי גנאי. כששמע זאת המלך כעס מאוד על זה ואמר המלך לרבי שמואל "על עזות וחוצפה כזאת אני מצוה אותך לחתוך את לשונו".  רבי שמואל שהיה חכם גדול עשה מעשה חכם. הוא חיבר על הגוי  שיר של דברי שבח וגם נתן לגוי מתנה חשובה. הגוי התפעל מאוד מהמעשה הזה, ועשה גם כן שיר עליו של דברי שבח ותודה על המתנה. יום אחד המלך עבר ושמע שהגוי הזה עוד משורר בקולי קולות. כעס המלך על רבי שמואל וקרא לו מהר. "הלא ציויתיך לחתוך את לשונו מדוע לא עשית זאת?" ענה רבי שמואל "כך עשיתי, חתכתי לו את לשונו הרעה והפכתי אותה ללשון טובה". המלך לא הבין, אז רבי שמואל הסביר למלך "אם הייתי חותך את לשונו, אומנם הוא לא היה מדבר רע עליי יותר, אך היו צומחים במקומו הרבה אנשים שהיו מדברים לשון הרע ממשפחתו ומאנשי עירו מה עשינו לו וכו'...  לפחות כך שיניתי את לשונו מלשון רעה ללשון טובה ששרה שירי שבח והודאה.."           ראה זאת המלך, נרגש ונפעם מאוד על חכמתו של רבי שמואל הנגיד.  ממעשה זה אנו מבינים כמה כוח יש ללשון עד כדי כך שנאמר "חיים ומוות ביד הלשון".

ונספר מעשה נוסף על הללשון..

מעשה באדם אחד שראה בחלומו מדרגות, והמלך עולה בהן, טיפס המלך חמש מאות מדרגות, ועדיין לא הגיע לחצי מהמדרגות. השכים האיש בבוקר והלך למלך לספר לו את חלומו. שמח המלך מאוד והורה להעניק לו אלף זהובים. סיפרה אשתו לשכנתה על האוצר שנפל בחלקו של בעלה, הלכה השכנה ואמרה לבעלה, שכננו ראה את המלך מגיע לחצי של המדרגות וקיבל ממנו אלף זהובים. לך אתה ותספר למלך שראית אותו בחלומך עומד בראש המדרגות, ודאי תקבל שכר כפול ומכופל. עלה האיש לארמון המלך וסיפר למלך את הדברים כעצת אשתו. אמר המלך לעבדיו, קחו אותו והשליכוהו מכל מדרגות הארמון.                             שאל האיש, היכן הצדק? שכני סיפר מחצית ממני, וקיבל אלף זהובים. אמר לו המלך, שכנך סיפר לי חלום טוב, ובפיך היה חלום רע. שכנך סיפר, שלא הגעתי לחצי המדרגות, ויש לפני להעפיל ולעלות עוד מדרגות רבות, ושמחתי בדבריו. אתה סיפרת, שכבר הגעתי לפסגה, ולא נותר לי אלא לרדת ממנה. ללשון יש כוח אדיר רק צריך לדעת איך להשתמש בה בתבונה. האיש שהשתמש בלשונו בצורה לא טובה ושיקר על המלך בשביל הזהובים סופו שהושלך ואילו זה שבאמת חלם וסיפר למלך וידע איך להשתמש בלשונו ובתבונה בישר למלך שיש לו עוד מדרגות לעלות שזה סימן טוב, זכה לזהובים וזהו כוחה של הלשון שצריכים לדעת להשתמש בה בתבונה בלי דברי שקר חנופה ולשון הרע.  

בפרשה נאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה.." ונשאלת השאלה, הרי החכמה נמצאת בשכל, ומדוע נאמר כאן חכמי לב? הרי השכל נמצא בראש ולא בלב!      והינה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, מסביר שהקדוש ברוך הוא נותן חכמה בלב של אדם שהוא חכם לב. כלומר, החכמה שאדם מקבל אומנם בשכל, במוחו של האדם, אבל התשוקה והרצון נמצאים בליבו של האדם. ובכל מקרה אדם שיש לו רצון לקבל חכמה, הרי הוא בגדר "חכם לב", כשיש לאדם לב חכם החפץ בחכמה, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו חכמה, וזו הכוונה בפסוק "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". העיקר זה הרצון, הלב של האדם, ולא סתם התורה מתחילה באות ב' ונגמרת באות ל'  שביחד זה יוצא "לב" כי הלב של האדם זה מה שחשוב, והתורה צריכה להיות בליבנו, ככה נעבוד את ה' באהבה ובשמחה.

ומספרים על אחד מגאוני הדור הגאון רבי אייזיל חריף זצ"ל, שהגיע לישיבה לחפש חתן לבתו שהייתה מיוחדת במידותיה ויפה. בגלל שלא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, החליט הגאון לשאול בבית המדרש קושיה עצומה בפני כל הבחורים. הוא עמד על הבמה והכריז, כי הבחור אשר יצליח לתרץ את הקושיה יזכה להיות חתן לבתו. עמלו הבחורים אימצו מוחותיהם שקדו יומם וליל שהרי מי לא ירצה לזכות בבת המיוחדת במידות של הגאון רבי אייזיל ?  כולם ניסו לחשוב ולחשוב, לתרץ את הקושיה, אך בפועל, איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון שישביע את רצונו של הרב.  חלפו ימים ורבי אייזל לא מצא תשובה לשאלתו. הוא הודיע לכולם שהוא עוזב כיוון שאין לאף אחד תשובה והלך לדרכו.   
לאחר שעברה המרכבה מרחק קצר מן העיר, שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו, "עצור! עצור"  עצר העגלון, והנה אחד מבחורי הישיבה, ושמו רבי יוסף שלופר, רץ עייף ויגע לכיוון המרכבה. "רבי" קרא בקול מתנשף, "את התירוץ לקושיה.." . שמחה גדולה שמח הרב ושאל "האם מצאת תירוץ לקושיה?", "לא רבי" ענה הבחור, "ובגלל זה רצתי אליך, אני רוצה לדעת מהו התירוץ לקושיה!" ראה הרבי שאת הבחור הזה מעניינת התורה והקושיה ולא כמו כולם שעניין אותם רק לתרץ את הקושיה כדי לזכות בבת של הגאון. רבי אייזל קרא בקול "בך בחרתי" "אתה תהיה החתן. רצונך ותשוקתך לתורה אשר הביאה  אותך בריצה עד כאן, אתה ראוי להיות חתני".  

פעם אחת בא אדם לאחד הרבנים הגדולים, ואמר לו בגאווה "רבי, אינך יודע כמה תורה למדתי". הסתכל עליו הרבי ואמר לו "השאלה היא לא כמה תורה למדת, אלא כמה התורה לימדה אותך". אדם צריך להיות בעל ענווה גדולה, ולראות לא כמה הוא למד, אלא מה הוא למד מהתורה הקדושה...

 

סיפור מרגש עד דמעות – הבת שטסה להודו

שולמית הייתה הבת הקטנה במשפחה דתית בניו יורק. הוריה העניקו לה הכל. עבורם היא הייתה הפרח של המשפחה. בגיל 17, כשאימה כבר לא הייתה בחיים, נכנסה בה רוח שטות נערית שגרמה לה להתמרד. "אבא! ביום ראשון הבא אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות."  אביה נדהם "להודו?! מה יש לך לחפש שם?" והיא נשארה בשלה: "אבא, זה סגור, חבל לך על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף". "לפחות תגידי בעזרת ה'".  באנחה כבדה הוא קם מהשולחן והצטער שאשתו כבר לא בחיים. "אולי אם היא היתה בחיים היא היתה מבינה מה יש בליבה של בתנו הקטנה" הוא אמר לעצמו. בטרם היא עלתה למטוס בשדה התעופה ניסה האב להבין את בתו. "שולי" קרא בקול נשבר. "שולה תגידי את האמת מה בחורה דתית כמוך מחפשת בהודו?" לתדהמתו אמרה לו: "אבא, אינני דתיה! אני נוסעת לחפש את ה'אמת' אל הבודהיזם". אביה לא האמין למשמע אוזניו: "את? השתגעת לגמרי או שזה בדיחה? מה לך ולשטויות האלה?".  שולי בפנים קרירות השיבה: "לא אבא, אני רצינית, אני מקווה שתסלח לי". פניו של האב האדימו מכעס. "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך, אחרי החינוך שאמא ז"ל העניקה לך, זאת התודה שלך?              "לעולם לא אסלח לך"  אמר האב תוך כדי עצבים.. אלה היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.                                                                                                                מאז חלפו שלוש שנים. היא היתה בהודו, עשתה ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה אז כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה, ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה. יום אחד, בזמן שירדה לקנות מצרכים במכולת, פגשה להפתעתה חברה שלמדה איתה בתיכון בניו יורק, תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, הרצינו פניה של חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך". "אבי? מה קרה לו". חברתה הביטה בה בהלם מוחלט ואמרה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב חצי שנה לאחר שעזבת. אמרו שליבו נשבר בגלל שנסעת להודו, לא ידעת על כך?" מאז אותו רגע ששמעה על פטירתו של אביה, תקף אותה בכי ממושך ומשהו התחולל בתוכה. "אני רוצה לנסוע לישראל, לכותל. זה המקום עליו אבי דיבר במשך כל חייו" "שם אוכל להתפלל ולבקש סליחה על הצער שגרמתי לאבי". אמרה שולי לחברתה. "ובהודו לא תוכלי להתפלל?" שאלה חברתה. "בהודו? אני שונאת את הודו לא רוצה לראות  את המקום הזה יותר!" בעיניים מלאות דמעות ובקול בוכה אמרה: "אני רוצה לנסוע לכותל, אני חייבת להתפלל שם, במקום הכי קדוש עליו דיבר אבי כל חייו".                                                                    שולי עזבה את הודו. היא מצאה את עצמה במטוס בדרך לישראל, אל המקום הקדוש לעם ישראל ולאבא שלה. היא הגיעה לכותל, ליטפה את אבניו הטהורות, והניחה את ראשה על אבני הכותל והחלה לבכות במשך דקות ארוכות... על העבר על ההווה ועל העתיד הלא צפוי. ומעל לכל בכתה על כך שציערה כל כך את אביה היקר לה מכל. "האם אי פעם הוא יוכל לסלוח לי?" שאלה את עצמה. דמעותיה זלגו ללא הפסקה, אישה שעמדה לידה הבחינה בכך והציעה לה לכתוב על פתק את כל מה שמעיק עליה ולהניח את הפתק בין אבני הכותל. ואכן, שולי התיישבה וכך כתבה: "אבא, אני כאן בירושלים עיר הקודש. ליד הכותל המערבי. אם נשמתך רואה אותי מלמעלה, אני מבקשת ממך, אבא יקר אנא סלח לי! לא התכוונתי להכאיב לך. אני מבטיחה לחזור בתשובה וללכת בדרך של אמא ושלך. התוכל לסלוח לי פעם אבא? מבתך האוהבת לעד, שולמית".

גל חדש של דמעות שטף את פניה. אך כעת היא הרגישה הרבה יותר טוב. שולי חיפשה מקום בין אבני הכותל להניח את הפתק, אך בכל פעם שניסתה, הפתק נפל ומחשבה עברה לה בראש: אין מקום לפתק שלה. היא פחדה שאולי זה סימן משמיים שאביה לא מעוניין לסלוח לה. היא החליטה להתאמץ יותר, לקחה כיסא בסמוך למחיצה בין הגברים לנשים, נעמדה עליו וניסתה להכניס את הפתק קצת יותר בצד של הגברים, שם היה מקום פנוי יותר. ותודה לאל, היא הצליחה! אך בזמן שדחפה את הפתק שלה היא הפילה פתק של מישהו אחר שהיה בדיוק שם. היא החליטה להחזיר את אותו הפתק שנפל למקומו, ובעת שניגשה להרימו היא הבחינה שמשהו על הפתק מבחוץ היה מוכר לה. שמה שולמית היה כתוב שם. שולי הפכה את הדף. כתב היד היה מוכר לה... ליבה החל לפעום בקצב מהיר.. כולה נרגשת ונדהמת היא מזהה שזהו כתב ידו של אביה ז"ל. היא פתחה את הדף ובו היה כתוב: "ריבונו של עולם! אנא רחם על שולמית בת רבקה, בתי הצעירה שנסעה להודו לפני חודשיים. תשמור עליה שתהיה יהודיה כשרה ונאמנה. אם יכולתי הייתי רוצה לומר לשולי שלי : שולי ביתי אני אוהב אותך! אני סולח לך מכל ליבי ביתי הקטנה." "כעסתי מאוד כשעזבת, אמרתי לך שלעולם לא אסלח לך. אך אני נשבע בזה שאני סולח לך מכל לבי.     רק אני מתפלל להקב"ה שיחזיר אותך בתשובה שלמה, ושתתחתני בבוא היום עם בחור יהודי ירא שמים, ושתזכו לגדל ילדים טהורים לחיים של תורה ומצוות. מאביך האוהב אותך מאוד מאוד.. יעקב בן דינה".

שולי התעלפה מיד לאחר קריאת הפתק והתעוררה לחיים חדשים. שולמית בת יעקב ורבקה, היא אם לשני ילדים.  היא זכתה להקים בית נאמן בישראל, וכיום הם חיים בירושלים עיר הקודש.

כתוב בבני יששכר מאמר ד אות ו', בפורים נכללו כל המועדים , שכן פורים : פ'סח, ו'סוכות, ר'אש השנה, י'ום הכיפורים, מ'תן תורה (בשבועות קיבלנו את התורה). (מובא בספרו של הרב יאשיהו יוסף פינטו דף 38).  עוד אומרים רבותינו הקדושים, שהימים של פורים נאמר בהם "כל הפושט יד נותנים לו" ודין זה בין רוחניות לגשמיות וכל מי שמבקש ישועה בכל עניין נותנים לו ויש כוח להיוושע בכל העניינים האלה ומעלת הימים הללו גדולה ביותר.   

בשבת שלפני הפורים כלומר, השבת הזאת, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בספר השני: "זכור את אשר עשה לך עמלק". והטעם, כדי להסמיך מעשה עמלק למעשה זרעו המן.  קריאת פרשה זו היא מצות עשה מן התורה, ויש לכוון בקריאתה לצאת ידי חובת מצוות עשה מן התורה. נשים המחמירות על עצמן ובאות  לשמוע קריאת פרשת זכור תבוא עליהן ברכה.

מצוות יום הפורים: חובה לשמוע מגילה גם ביום ולא רק בלילה, נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. חייב אדם לשלוח לחברו לפחות שתי מנות שונות של מיני מאכל. כדי להרבות  אהבה ואחווה, שכל משפטי תורתנו הקדושה מטרתן להרבות שלום בין אדם לחברו.. חייב אדם לתת מתנות לאביונים. בנוסף לעשות סעודת פורים. והמכיר את עצמו שאם ישתה יין ושכר יגיע לזלזול במצווה או ימנע עצמו מלברך ברכת המזון יזהר שלא ישתה אלא שיעור מועט.. ובכל מקרה אסור להפריז בשתייה עד כדי שכרות...

שבת שלום ומבורכת וחג פורים שמח

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה