פרשת השבוע ויקהל פקודי

נכתב על ידי אלון ב-20/3/2017

 

ויקהל פקודי

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (ל, א)

בשבת הסמוכה לניסן קוראים את פרשת החודש – "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

מכריזים על חודש ניסן מפני חשיבותו, וגם מודיעים בזה שחג הפסח קרב ובא. ניסן. אביב בפתח. סמל התחדשות שבבריאה כולה. "ואף על פי שכבר היה כן אלפים ורבבות פעמים, שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך, ולא עלתה בידו, ואפילו אם נפל למה שנפל, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אל יסתכל על זה כלל וישכח כל זה, כי זה היום והשעה שעומד בו עתה עדיין לא היה בעולם, ומי יודע מה יכול לזכות עדיין באותו היום ובאותה שעה " (אוצר היראה, יראה ועבודה נה).

אהבה ושלום ואחדות

אהבה ושלום ואחדות, זה היהדות. התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמנות, לוותר, לגלות רגישות, לרחם. הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו, הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמנות שלו, ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני.

אי אפשר ואהבת את ה' אלוקיך בלי ואהבת לרעך כמוך. אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. הבעיה שלנו שזה החלק הכי קשה. לקיים מצוות בין אדם למקום זה יותר קל. זה אפילו תענוג. אבל לראות את ההצלחה של השני ולשמוח, או לסלוח לזה שפגע בנו הרה יותר קשה. אבל זה בדיוק מה שהשם רוצה מאיתנו.

ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. אנחנו חיים היום בתוך מעגלים מעגלים, כל אחד והקהילה שלו, החסידות שלו, החוג שלו, אבל זה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד. כולם מכירים את המילה אנ"ש, אנשי שלומינו, מילה כ"כ שימושית , משפחתית, חמה, ידידותית, המעידה על אחדות בין יראי ה'. אבל אסור לנו להתעלם מכל ישראל האחרים מאחר והם לא מאנ"ש. צריך להאיר פנים לכולם, לעשות חסד עם כולם, לא כמו החסידה שנקראת חסידה מאחר ועושה חסד עם חברותיה ושואלים חז"ל, אם כך למה היא טמאה, אם היא עושה חסד ראוי שתיהיה טהורה ומתרצים שעושה חסד רק עם חברותיה. צריך לעשות חסד עם כולם, ולאהוב את כולם, ולחשוב טוב על כולם וגם אם אנחנו עסוקים כרגע במעגל המצומצם שלנו, צריך לזכור שזה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד, כשעולם יהיו ביחד.

יש הרבה רגעים בחיים שאנחנו רוצים להיות בשקט, עם עצמנו, לא לראות אף אחד. זה טבעי אבל זה לא אמיתי. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. נכון שבמצבים מסויימים זה נכון, כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך להיות עם עצמו בלי שאף אחד יראה אותו. אבל אסור לקבע את המציאות הזאת כי כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל.

אהבה ושלום ואחדות זה היהדות! מה זה להסתכל בעיניים רעות על השני? מה זה הקנאה הזו שממש סובלים כשרואים שהשני מצליח? תורה אפשר לקבל רק מתוך אהבה ואחדות. הסוד של מתן תורה היה שנתקבצו שישים ריבוא מישראל יחד באהבה ובשלום, בלב אחד כאיש אחד. היחד הזה זה כוח עצום. "כשכל ישראל יתנו יד לזה לזה, תצטרפנה הידיים ותגענה עד כסא הכבוד " (רבי ישראל מקוז'ניץ).

אין לנו את הפריווילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. הקב"ה הוא אבא של כולם וברגע שלא מקבלים איזה נשמה, אנחנו בעצם מסתכסכים עם הקב"ה, אנחנו מאבדים את התמיכה שלנו, זה דבר כזה מינימאלי, פשוט, קיומי, בכלל לא צריך להגיד כל כך הרבה דברי תורה על זה. זה דבר מאד פשוט אבל כמה שהוא פשוט הוא עדיין מאד קשה. עדיין בגללו אנחנו נמצאים בגלות. אהבת חברים היא בגבול מסויים, בתנאים מסויימים, עד שנוגעים בצפון של הבן אדם. עם כל התורה שיש לנו, אנחנו לא מצליחים לקיים כל מה שאתה שונא, אל תעשה לשני. כל כך הרבה דברים אנחנו לא אוהבים שעושים לנו ואנחנו לא נזהרים לא לעשות אותם לאחרים.

ללכת בדרך ה' באמת זה רק על ידי אהבת חברים. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. כדי למלא את השליחות שלו בעולם, צריך אדם לרכז את כל כוחות הנפש שלו אך יותר מכל דבר אחר הוא צריך לדעת שהוא לא יכול לעשות את זה לבד. צריך להיות ביחד ולדעת שהשואב מימך והחוטב עיצך יש בו נקודה שבי היא לא קיימת. אני אולי הכי מוצלח בעולם, אבל אין בי את זה. ואני צריך את הנקודה הזו.

 

אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. התורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע ויהיו כרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (לז,ט). אתה לא יכול להגיע למעלה, אל ה', אם אתה לא מסתכל על האחים שלך. פעם בא חסיד אחד אל הרבי מצאנז, והרבי שאלו לאיזה רב הוא נוסע. השיב החסיד שהוא נוסע לבנו של הרבי מצאנז, הרבי משינאווא. שאלו הרבי מצאנז: בני יחזקאלי הוא רבי? במה הוא רבי? סיפר לו החסיד מיגיעותיו בעבודת ה'. השיב לו ה"דברי חיים": בזה הוא עדיין אינו רבי, כי כל אחד מישראל צריך לעבוד את ה'. המשיך החסיד לספר מגדלותו בתורה וכו'. ועל כולם ענהו הרבי מצאנז, שבכל זאת הוא עדיין אינו רבי. כשסיפר החסיד, שפעם פגשו עני אחד בימי החורף והשלג, והרבי משינאווא הבחין שלעני אין מגפיים לרגליו, והדבר מונעו מלהסתובב בעיר ולדפוק על פתחי נדיבים. נתן לו הרבי משינאווא באמצע הרחוב את המגפיים שלו, במתנה. נענה ה"דברי חיים" : אהא! אם הוא נותן את שלו לאחר, בזה הוא כבר רבי!

ועוד סיפור על ויתור, סיפור שאירע בימינו, על יהודי שפנה לגבאי בית כנסת בני ברקי וביקש מבעוד מועד להתפלל מוסף בשבת הקרובה לפני התיבה היות ובשבת עצמה חל יום פטירת אמו עליה השלום. הגבאי קיבל את הבקשה ואמר לו שה'עמוד' שמור עבורו. והנה הגיעה שבת בבוקר ולפני תפילת שחרית ניגש אחד המתפללים אל הגבאי וביקש להתפלל תפילת מוסף לפני התיבה כי ביום זה חל יום היארצייט של אביו. תשובתו של הגבאי היתה כמובן שהעמוד תפוס כבר. הנ"ל ביקש לקיים מניין נוסף מחוץ לבית הכנסת ונתקל בסירוב ואז התחיל ויכוח שהגיע לטונים גבוהים וצורמים. ניגש המתפלל שהזמין ראשון ואמר אני מוותר על העמוד. והנה במוצאי שבת בשנתו התגלתה אליו אמו המנוחה עליה השלום ובפנים שמחות ומאירות גילתה לו שבזכות הויתור שלו על ה'עמוד' היא זכתה לעליית נשמה גבוהה יותר מכל שנה ביום היארצייט שלה. "הויתור שלך הרעיש עולמות..." (מרבים שלום).

האחדות יקרה מפז היא, גדולה מכל עניין ומכל דבר, היא שורש כל הברכה של ישראל. אסור לעורר מחלוקת בישראל משום סיבה ועניין. צריך להרבות אהבה וסליחה וסבלנות איש לאחיו ואיש לקרובו ואיש לאשתו וילדיו שכניו ומכריו ולכל איש ישראל. צריך לדעת שכל שורש הברכה בעסקיו ובמדרגתו הרוחנית והחומרית של האדם תלוי ממש באהבת ישראל ובאחדות שהוא מבקש.

יהודי חייב להרגיש שהוא חלק מעם ישראל, לא מספיק מה שהוא עושה כדי להתקרב אל ה', הוא צריך להבין שה' מחכה לכולם שיתקרבו אליו, בלי זה לא תבוא הגאולה. לכן, מה שקורה לשני זה לא רק ענין שלו, זה גם ענין שלי. אתה חייב לאהוב את השני, אתה חייב לדעת שאתה לא יכול בלעדיו. ביחד ננצח את המלחמה. ביחד נביא את הגאולה. ביחד נוריד את האור. בלי האחדות הזאת הקב"ה לא מסתכל עלינו בכלל. כי הקב"ה רוצה את כולם יחד.

אם אדם לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה של ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב. הקב"ה לא מביא את משיח צדקנו עד שכולם יחזרו בתשובה, עד שכולם יהיו עם אחד. צריך לצאת מהנקודה של האנוכיות וההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר. יוצאים מהקטנות מוחין, מהקנאה שלנו, מהשנאה, מההקפדות, מצרות עין, מכל מיני דברים קטנוניים למשהו יותר גדול, מתייחסים לכולם, נותנים להם חיוכים ואהבה, מתפללים עליהם, חושבים עליהם, לא חושבים שאנחנו יותר חשובים, הכל כדי להגדיל את כבוד השם בעולם.

מורנו הרב: "כל העבודה של האדם זה אהבת ישראל, זה אהבת חברים, להיות איש אחד! כל אחד צריך להרגיש את הצער של השני, מה כואב לשני, לא לעשות דבר שיכול לצער אותו, לא לעשות שום צער לשום אדם שבעולם, צריך לאהוב כל יהודי בלב ובנפש, לא לדבר על שום יהודי! אפילו שהיהודי הזה עושה לך את כל היסורים שבעולם, את כל הצרות שבעולם, את כל המכות שבעולם, אתה לא תיכשל! אתה לא תפתח פה! אתה לא תוציא הגה מהפה שלך! עם ישראל זה דבר אחד, זה גוף אחד! אתה תדע שכל הדיבורים שהוא מדבר עליך זה בא רק כדי להמתיק דינים מעליך! זה בא לכפר לך את כל העברות! להיפך זה בא להכין אותך שתיהיה כלי לתורה. ברגע שאין אהבת חברים אז אי אפשר להגיע לשום מדרגה שבעולם, הכלי לקבל את התורה זה רק אהבת חברים, אהבת חינם"] (עד כאן מורנו הרב).

ראה משה רבינו שעתיד בית המקדש להיחרב בעוון שנאת חינם, לפיכך הקדים "ויקהל" להקמת המשכן, רמז להם ש"ויקהל", האחדות והשלום, הם תנאי ראשון למעשה המשכן צריך הרבה אמונה. כשאדם יש לו אמונה הוא זוכה להאריך אפו על כל מה שעובר עליו כי הוא יודע שזה לא החבר, ולא השכן, ולא הפקיד, זה הכל השם. אך כשחסרה לו אמונה, הוא כועס, הוא מקפיד, הוא מאשים, זה מחשיך לו את החיים ומרחיק אותו מבני אדם. כשאדם יש לו אמונה הוא שמח בחלקו. הוא לא הולך עם הרגשה של "מגיע לי", הוא לא חושב שהוא ראוי לקבל יותר מכולם. כשאדם יש לו אמונה בבורא עולם, הוא לא מקנא במה שיש לחברו, הוא לא נשבר כשהוא רואה את ההצלחה של השני, מי שיש לו אמונה מבין שלכל אחד ואחד יש את השליחות שלו פה בעולם, כל אחד עובר את הניסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה והכל כדי להתקרב אל ה' וכך להשלים את התיקון שלו.

אדם מתחיל את היום עם האמונה הקדושה, מחדיר למוחו שכל מה שקורה ויקרה לו, הכל בהשגחה פרטית מדוקדקת, הכל מאת ה' והכל לטובה, אז כל היום מאיר לו בצורה אחרת. כשמסתכלים על כל דבר דרך משקפיים של אמונה, פחות כועסים, פחות מאשימים, פחות מקנאים.

"בין אדם לחברו" זה תרגול נפלא באמונה. אם אתה מתחזק כל הזמן באמונה, אתה מתחיל להאמין שכשהשני לקח לך, זה למעשה השם לקח לך וכשהשני ביזה אותך, זה למעשה השם מבזה אותך, זה קשה. יחידים זוכים לאמונה הזאת. אך כשאדם משקיע בזה, מתפלל על זה, הוא פחות כועס, הוא פחות שונא, הוא הופך את הכעס והשנאה לרחמים. מה אתה שונא אותו? הוא רק מקל של השם. אתה צריך לרחם עליו שהשם השתמש בו בתור מקל להעניש אותך, זה בעצמו זה עונש בשבילו, אתה רוצה להעניש אותו פעם נוספת?

בין אדם לחברו זה מעל הכל. זה נותן טעם נפלא לחיים. זה לפעמים מציל חיים. כמו בסיפור הבא:

הסיפור שאני רוצה לספר התרחש בימים האחרונים של שנת הלימודים הקודמת. הוא ידוע בקרב תושבי שכונת מגורינו, אבל ראוי שיהיה נחלת הכלל.

בשכונה שלנו יש מטפלת ותיקה, מדובר במטפלת פרטית שבכל שנה מגיעים אליה חמישה ילדים שהוריהם עובדים או לומדים. היא נחשבת למטפלת ותיקה, אפילו ילדיי הנשואים היו אצלה.

מטבע הדברים, קורה שילד אינו מגיע לגן, לבית הספר או למטפלת. זה יכול להיות כי הוא חולה, כי אמו לקחה אותו לקופת חולים או שהמשפחה נסעה לחופש. באותו יום לא הגיע אחד מהילדים, ילד בן שנתיים, שבדרך כלל אביו האברך היה מביא אותה בשעה 08:30 בבוקר.

בתחילה היא הניחה שאולי חל איחור, אבל כאשר הגיעה השעה 09:00 היא החלה לדאוג. היא התקשרה לבית. איש לא ענה. התקשרה לטלפון הסלולארי של האם, המנוי לא היה זמין. את הנייד של הבעל לא היה לה. היא התקשרה לבעלה, וזה אמר: "קורה שילדים אינם מגיעים. את לא צריכה לדאוג". אבל היא דאגה ועוד איך. עוד כמה טלפונים לבית ולנייד של האם, ואז היא החליטה להתקשר לבית הספר שבו האם מלמדת. לא היה לה צל של מושג באיזה בית ספר מדובר. היא שוב התקשרה לבעלה וביקשה לברר מי מכיר את המשפחה. הוא שוב ניסה לומר לה שחבל על הזמן ועל הדאגות, אך היא התעקשה.

הוא עשה בירור אצל אחד מחבריו של האב, זה התקשר לרעייתו וזו אמרה באיזה בית ספר מלמדת האישה. בדרך גם קיבל את המספר של הבעל, אך הוסיף שרוב הסיכויים שלא יענה, כי מדובר באברך ששוקד על לימודו ועד השעה 13:00 אין סיכוי שיענה.

בינתיים המטפלת מתקשרת שוב ושוב לנייד של האישה המנוי אינו זמין. ברגע שקיבלה את המספר של בית הספר, היא החלה להתקשר ולאחר זמן מה ענתה לה המזכירה. היא נקבה בשמה של המחנכת ושאלה אם היא הגיעה ללמודים. המזכירה חקרה אותה מי היא, ולאחר שווידאה שהיא המטפלת של הבן, ביררה וחזרה עם תשובה : "היא מלמדת כעת". "אני רוצה אותה לטלפון", אמרה המטפלת. "היא תסיים ב 10:00 ואז תוכל לגשת". "זה פיקוח נפש", אמרה המטפלת.

המזכירה העבירה את הטלפון למנהלת. זו התלבטה קשות אם להוציא את המורה מכיתתה, היא אמרה לה שהאחריות שלה כמנהלת אינה מאפשרת לה לבטל כיתה של 40 בנות מלימודיהן. המטפלת התחננה בפניה ואמרה שלבה מנבא לה רעות, ושאם חלילה יקרה משהו האחריות תהיה עליה, וזו החליטה לקרוא לאם לטלפון.

המחנכת ניגשה, נסערת. "קרה משהו לילד?" זעקה. "הוא לא היגע אליי", אמרה המטפלת. "בעלך יצא אתו הבוקר?" "אני יצאתי לפניו", אמרה המחנכת, "אבל לכאורה אין שום סיבה שהוא לא ייקח אותו". "אז תתקשרי אליו", אמרה המטפלת, "תבררי איפה הילד". "זו הבעיה". אמרה המורה בקול היסטרי "הסלולארי שלו מנותק, אבל אני אנסה". המורה ניסתה לבעלה, וכצפוי הוא לא היה זמין, ואז בלחץ אדיר החלה לחשוב איך להגיע למישהו שמתגורר ליד ה'כולל'. בין לבין התקשרה לגננת של בתה, שגם אותה לוקח בעלה כל יום בדרכו לכולל, וביקשה מהגננת לשאול את הילדה בת הארבע האם אחיה הגיע אתם היום. הילדה השיבה בחיוב, ומפלס הלחץ עלה לגבהים.

בשלב זה, הוזעקו כמה מזכירות ומורות להרים טלפונים לאנשים שהם מכירים בסביבת הכולל', שיבקשו מהבעל להתקשר. כעבור עשר דקות ארוכות נראה המספר של הבעל על הצג של אשתו. "איזו מהומה עוררת". אמר. "קרה משהו?" "אתה לקחת את הילד הבוקר למטפלת?" "אוי ויי!" זעק הבעל והחל לרוץ לכיוון הרכב. "הלו, הלו!" זעקה האם, אך לא זכתה למענה, מלבד הדי ריצתו של בעלה. דקה ארוכה שנדמתה לה כנצח. היא שמעה קולות פתיחת דלת, את בעלה נוקב בשמו של הילד.

שום תגובה. נשמתה פרחה. ואז... שמעה קול בכי מוכר... של הילד שלה... מעולם לא שמחה כך על בכי ומעולם לא בכתה כך על שמחה. בעלה אמר לה: "הוא חי, ברוך ה', סיעתיא דישמיא.. החניתי את הרכב תחת עץ, אבל הוא שעתיים כאן. הוא חם. אני הולך לקרר אותו ואתקשר אלייך". בינתיים התגודדו סביבה כמות נכבדה של נשות צוות, הן ראו את האימה על פניה ואת הבכי הנורא שלה, וחששו לנורא מכל. ואז היא אמרה להם: 'ברוך ה' הוא חי', וכולן פרצו בבכי של אושר.

כעבור רבע שעה שב התקשר הבעל. הילד השמיע כמה הברות בטלפון לאמו, עד שזו נרגעה יחסית, היא ביקשה מהמנהלת להשתחרר כדי לקחת את הילד לבדיקות ולוודא שלא קרה משהו לגופו בשל השהייה בלי אוויר ובחום הנורא. הבדיקות העלו שהילד אמנם התייבש, אך מעבר לזה לא נגרמו לו נזקים. משם יצאו בני הזוג עם הילד לביתה של המטפלת, שכבר עודכנה ונרגעה, כדי להודות לה על האיפתיות ועל הנחישות שהפגינה, ושהצילה את הילד ממות בטוח.

בדרך רכשו לה מתנה יקרה, וכשהגיעו, הביעו בפניה את ההערכה וההודיה הגדולה שהם רוחשים לה. במיוחד התבטא הבעל שאמר, כי חוץ מהצלת הילד היא הצילה את נפשו, מאחר שזו לא הייתה מוצאת מנוחה לעולם. להפתעתם אמרה המטפלת: "אינך צריך להודות לי, אלא לאשתך". "נו באמת, הוא אמר, "זה שהצליחה להשיג אותי? זה כלום לעומת העירנות, האיכפתיות והנחישות שהפגנת. הרי אם לא היית מעירה את כולם, אשתי הייתה ממשיכה ללמד והילד שלנו..." הוא לא יכול היה להמשיך ושניהם פרצו בבכי. "אני עומדת על כך", התעקשה המטפלת, "הכל בזכות אשתך". וכאן הסבירה: "גם הילדה הבכורה שלכם הייתה אצלי וגם הילד הזה. המיוחד באשתך, שבכל פעם שמסיבה כלשהי הילד או הילדה היו נשארים בבית, נהגה להתקשר אלי ולהודיע לי על כך. 'היא חולה', 'הוא לא מרגיש טוב', 'אנחנו נוסעים לנופש', 'אנחנו נצא לחופשה עד יום חמישי'. לא הבנתי מדוע היא נוהגת כך, ופעם אפילו שאלתי אותה מדוע היא מתקשרת, והיא ענתה לי בפשטות: 'כדי שלא תחכי לה סתם'. ומה שקרה היום, זה שחיכיתי סתם. זה קורה, אבל לא אצל אשתך. אשתך דואגת לעדכן אותי, ואם היא אינה מעדכנת אני במתח, מפני שאני רגילה שלא לחכות סתם לילדים שלכם. זה מה שגרם לי לצאת למסע הטלפונים, להטריד את בעלי ואת המנהלת ואת מי לא, כדי להגיע אליכם ולשמוע למה הילד לא הגיע".

בין אדם לחברו, הסוד של החיים. (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 7)

תפילה

רבונו של עולם

אני כל כך הרבה מדבר וכל כך הרבה קורא וכ"כ הרבה כותב על בין אדם לחברו, על זה שאסור לכעוס על אף אחד, ובטח לא לזעוק ובטח ובטח לא לצער, ולמרות הכל כשאני "נדלק" , אני שוכח הכל ואני אומר דברים קשים, ואפילו שהם דברים נכונים ונניח שצריך להגיד אותם, כמו במקום העבודה למשל, אבל לפחות שזה יהיה בלי לכעוס, בלי לצעוק, בלי לפגוע.

רבונו של עולם זה קורה לי יותר מדי, וכשזה קורה לוקח לי כמה שעות עד שאני נרגע, ועושה תשובה, ומבקש ממך סליחה ומחילה, ומבין שככה לא מתנהגים, שאפשר להגיד הכל אבל לא להטיח, לא לכעוס, לא לפגוע, ועוד כמה שעות עד שאני פונה למי שפגעתי בו ומבקש שיסלח לי. רבונו של עולם אני כל כך מתבייש כשזה קורה לי, אני מרגיש אז כזה כשלון, כזאת אכזבה מעצמי, כי חשבתי שכבר תיקנתי את המידה של הכעס.

תעזור לי לזכור שאני באמת לא יודע מה עובר על השני ולמה הוא עושה מה שהוא עושה, שאני אף פעם לא יכול להיות בטוח שמה שאני חושב עליו, זו האמת. תעזור לי לדון תמיד לכף זכות. להיות יותר רגיש, יותר סבלני, תעזור לי לחשוב שאם אני הייתי במקומו לא יודע איך אני הייתי מתנהג. רבונו של עולם, רוצה להיות רגוע, רוצה להיות בשליטה, לא רוצה לפגוע ולא לצער שום אדם בעולם.

תעזור לי לזכור שאני לא מנהל את העולם ח"ו ולא כולם צריכים להתנהג כמו שאני חושב ורוצה שיתנהגו, גם אם אני בטוח שהצדק איתי. תעזור לי לעצור רגע לפני שאני מתפרץ ולזכור את כל היסורים ועוגמת הנפש שיש לי אחר כך. רבונו של עולם תעזור לי להיות בן אדם.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע