בס"ד                                                           ערש"ק                                                  כ"ו  באדר תשע"ז

            ליקוטי אור - בפרשה – ויקהל-פקודי - שבת החודש

  " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם,

   שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה' - כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ

   מְלָאכָה יוּמָת   "(לה, א-ב)

בי"א בתשרי אחרי יום הכיפורים כל עדת בני ישראל נאספים ומתכנסים לשמוע כדת מה לעשות מפי צדיק

האמת משה רבינו ע"ה, והאם יש להם כפרה על חטא העגל. ואכן ידוע, שעשיית מלאכת המשכן ותרומותיו,

כמבואר ב' פרשות הקודמות (תרומה וכי תשא), היו בשביל לכפר לעם על מעשה העגל. והמעניין הוא, כי דווקא

בתרומת המשכן, היינו בתרומה שממנה עשו את המשכן וכליו, שאותה תרמו נדבה לה' כולם כאחד האנשים

והנשים, כמו שנאמר (שם, כ"ט): "כל איש ואשה אשר נדב לבם" וגו', בחרה התורה הקדושה להקדים את ציווי

השבת למלאכת המשכן, שנאמר (שם, א): "אלה הדברים" וגו', ודרשו חז"ל (שבת צז): 'דברים' משמע תרין(=2,

כי מיעוט דברים שניים), ה' מרבי חד (מוסיף אחד), הא תלת(=3),'אלה' בגימטרייה ל"ו(=36) ביחד ל"ט(=39)

מלאכות שנאמרו למשה בסיני. ואולי אפשר לתת עוד סימן לדרשה מעין זו, כי 'אלה' כולל האותיות עולה

בגימטרייה ל"ט מלאכות שנעשו במשכן אך נאסרו לעשותם בשבת, שהרי מלאכות השבת נלמדו ממלאכות

המשכן, כמבואר בגמרא (שבת מט:).

וכמו שדרשו חז"ל (יל"ש רמז תח): אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן: הם זרעו (במשכן) אתם

לא תזרעו (בשבת), הם קצרו ואתם לא תקצרו וכו', מכאן שהלכות שבת כהררין התלויין בשערה!. ואף על פי

שאלה הדברים נלמדו ממלאכות המשכן כנ"ל, הקדים הרועה הנאמן את ציווי השבת, וזאת כדי ללמדם שאין

מלאכת המשכן דוחה את השבת בכל מושבותיכם. ובזה רצה לרמוז כי בו שבת מכל מלאכתו אסור לאנשים

ולנשים כאחד לעשות בהּ מלאכה, דהיינו מל"ט אבות המלאכות, כמפורט במשנה (שבת ז, ב): 'אבות מלאכות

ארבעים חסר אחת' וכו', שהם בעצם כנגד מלאכות המשכן. ולפיכך, קיימת חובה על הפרט והכלל, דהיינו על

כל אחד ואחת ועל כל קהילה וקהילה, ללמוד ולשנן הלכות שבת בשבת בשביל שידעו איסור והיתר, כי על ידי

כך מלבד שהם מעידים בשמירת השבת על חידוש העולם, הם גם ניצלים ממכשול. וה' הטוב לכל יהיה בעזרנו

לשמור שבת כהלכתהּ.

והנה ידוע שמתרומת המשכן שהובאה לפני משה רע"ה נעשתה מלאכת המשכן, כאשר מי שהופקד עליה היה

האוֹמן בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, ועל זה דרשו חז"ל (שמו"ר מח, א): 'טוב שם משמן טוב' טוב היה

שמו של בצלאל משמן הטוב, היינו בזכות מעשיו הטובים ומסירות נפשו שקיבל מזקנו (סבו) חור בנה של מרים,

על כן זכה שהתפרסם שמו יותר מכולם. לפיכך, מילא אותו ה' הטוב רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת עד

שעלה והתעלה כמו השמן שעולה וצף למעלה יותר משאר המשקים, וזכה ששרתה עליו רוח הקודש בעשיית

המשכן, כנדרש (שם, ד): וכל הבינה שהייתה בבצלאל משל שד"י היא, כי כשמו כן הוא שהיה בצל הא-ל היינו

הסתופף בצל מקור החכמה. ועל כן, היה יודע להבין דבר מתוך דבר, היינו איך ומה לעשות בתרומת המשכן:

בזהב ובכסף ובנחושת וכו', את כל עבודות האומנות למשכן, כמו שכתוב (שמות לה, לג): "בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת"

וכפי שתורגם 'עִיבִידַת אוּמַנְוָון', שהרי למלאכת אומנות נדרשת כוונה ותכנון לפני המעשה, בבחינת: 'סוף

מעשה במחשבה תחילה'.

וזהו שאמרו חז"ל (ביצה יג): 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', היינו רק מלאכות הנעשות במחשבה כמחשבת

אותו אוֹמן שעשה את אותם מלאכות הנצרכות לבניין המשכן, שהם בעצם כגד ל"ט אבות מלאכות שאסורות

בשבת מדאורייתא, שנאמר (שמות לה, ב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", מלאכה דייקא ולא עבודה כי לא נדרש

מחשבה ותכנון לסתם עבודה, דהיינו רצה לומר שבששת ימי החול מותר לעשות מלאכת מחשבת אבל לא

בשבת, כמו שכתוב (שם): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה''. ולכאורה המילה 'שבתון' נראית

כיתרה, שכן היה לו לומר פעם אחת: יהיה לכם קודש שבת לה', היינו כשהשבת מגיעה אסור לעשות בהּ שום

מלאכה מתוך ל"ט מלאכות שיש ביסודם מלאכת מחשבת כנ"ל.

אלא שידוע ומפורסם בספרים הקדושים שיש לשמור ולקדש את השבת הקדושה בג' אופנים: מחשבה, דיבור

ומעשה, בעוד שבדיבור ומעשה כל ישראל מחויבים לשמור ולקדש את השבת, שנאמר (ישעיהו נח, י"ג): "וְכִבַּדְתּוֹ

מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", היינו שחייב זהירות בשמירת ל"ט מלאכות כנ"ל הלכה למעשה, וכן

שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, אלא תתעסק ותדבר רק בתורה ואז תתענג על ה', כמו שאמרו

חז"ל (ירושלמי פט"ו, ג): לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה.

אבל במחשבה לרוב אין איסור לחשוב דברי חולין, ולפיכך אפשר שלזה כפל ואמר 'שבתון'(=764) כי זו המילה

עולה בגימטרייה עם האותיות והכולל כמניין 'קדש המחשבה'(=764), רצה לרמוז אולי שלמרות שאין איסור,

ראוי ונכון לכוון שתהיה למחשבתו נחת בשבת מדברי חולין. היינו שיקדש המחשבה בשבת על ידי עבודת ה'

בתפילה ובתורה כאמור, ובכך יגדור מוחו מלחשוב מחשבות אחרות, ובכללם גם מסתמא מחשבה שמביאה

לבחינה של עשיית מלאכת מחשבת שאסרה התורה כנ"ל. ועל ידי זאת ירחיק עצמו מלהיכשל בדבר עבירה,

ויזכה לשמור ולזכור את השבת כהלכתהּ, שהרי כידוע הכול הולך ומתברר אחרי המחשבה, ובעיקר בשבת כי

כל ימי השבוע יונקים השפעתם מיום השבת. ולפיכך, ראוי וכדאי מאוד לשמור את המחשבה דיבור ומעשה

בקדושה יתרה בשבת, כי בהתאם ולפי קדושתו בעניינים אלו, זוכה לשפע טובה וברכה, כמו שכתב הפייטן

(כמוהר"ר שלמה הלוי אלקבץ) במזמור 'לכה דודי': לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה!.      

ודע, כי על ידי שמירת שבת כראוי במחשבה דיבור ומעשה, כמו שכתבנו, מחזיר לעצמו את הכתר 'נשמע'.

שכן איתא (שבת פח): דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה לנשמע' באו ששים ריבוא של מלאכי

השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיוון שחטאו

ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום וכו'. אולם גם מצינו שדרשו חז"ל (דב"ר פ"ג, י) על

הפסוק (דברים ט, א): "שמע ישראל אתה עובר היום" וכו', רבנין אמרי: למה הדבר דומה? למלך, שקידש

מטרונה בשתי מרגליות. אבדה אחת מהן אמר לה המלך: איבדת אחת שמרי את השנייה! כך קידש הקדוש

ברוך הוא את ישראל, בנעשה ונשמע. איבדו את נעשה - שעשו את העגל. אמר להן משה: איבדתן נעשה

שמרו נשמע! הוי 'שמע ישראל'. ולכאורה נראה כי קיימת סתירה בין הגמרא למדרש, כי מחד גיסא

הגמרא טוענת ששני הכתרים פורקו, ומאידך גיסא משמע מהמדרש שאבד רק כתר 'נעשה', אבל עדיין

קיימת אפשרות לשמור על הכתר השני 'נשמע' כאמור.

אלא בשביל להבין זאת נקדים ונסביר, שכאשר חטאו ישראל בעגל נתפרקו מהם אותם האורות והכתרים

ומשה נטלם מהם, כמו שכתוב (שמות לד, ל): "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו", ובשבת קודש הוא מחזיר לישראל אותם

הכתרים, כל אחד ואחד בהתאם ולפי קדושתו בשבת במחשבה דיבור ומעשה כנ"ל, וזהו סוד: ישמח משה

במתנת חלקו, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (שער הכוונות, מזמור שיר ליום השבת, ומשם בארה). ועל פי זה אפשר אולי

ליישב את הסתירה בין הגמרא למדרש, כי באמת אין סתירה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, אלא שאכן

ישראל איבדו את ב' הכתרים נעשה ונשמע, אך על ידי שמירת השבת כהלכתה, כמו שכתבנו למעלה, אזי

יזכו חזרה לאורות שאיבדו, בבחינת ב' הכתרים: נעשה ונשמע.

ונראה שמשה רבינו ע"ה, אדון הנביאים, ראה זאת ברוח קודשו שיבוא העת שיעברו את הירדן וייכנסו לארץ

ישראל ולא יהיה מי שבכוחו לבקש עליהם רחמים אם יסטו מן הדרך הישר, כמו שדרשו חז"ל (דב"ר פ"ג, יא):

אמר להם: כשתעברו את הירדן דברים אחרים יתחדשו (כנראה הכוונה גם לדינים והנהגות שהתחדשו מפי ספרים

וסופרים של החכמים בכל דור ודור שהצטרכו לקבלם), לא תהיו סבורין, כשם שהייתם במדבר והייתם חוטאים

והייתי מבקש עליכם רחמים וכו', איני מצווה אלא בשביל עצמכם שתהיו זהירין בכבוד אביכם שבשמים!.

ואולי לזה שנאמר במדרש שאמר להם: 'שמרו נשמע!', אפשר שרצה לרמוז להם שיהיו שומעים לדבריהם

של חכמים צדיקי אמת שיהיו בכל דור ודור, שהם בבחינת משה, שכן בכל תלמיד חכם יש ניצוץ ממשה רבינו

ע"ה, כמו שמצינו שהחכמים היו קוראים זה לזה משה, כמו שאמרו חז"ל (שבת קא): משה שפיר קאמרת.

דהיינו, שילמדו את הקהל שומעי לקחם עצות בעבודת ה', ובעיקר הלכות שבת וימים טובים הלכה למעשה

כי זה דבר ה'. ומכיוון שחכמי וצדיקי האמת הללו ישרים ובעלי יראת שמים טהורה, והם בבחינת המשכן

ששורה עליו השכינה, כפי שגם נרמז במילה המשכן שהיא אותיות 'משה - כן', דבריהם נשמעים ועושים

את פעולתם, כמו שכתוב (ברכות ו): כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כי בכך דבריהם נכנסים

פנימה בנפש האדם ומעוררים את הלב. ואלה הדברים ישפיעו עליו לעשות את ציווי ה' יתברך. נמצא מכאן,

שלאחר שחטאו בעגל אפשר שיבוא למעלה של נעשה רק לאחר ששומרים נשמע, כמו שכתבנו.

וזהו שדרשו (יל"ש רמז תח): רבותינו בעלי אגדה מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה

'וַיַּקְהֵל' אלא זאת בלבד, אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהילות גדולת ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת,

כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות

לישראל דברי תורה וכו', מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום, הלכות פסח

בפסח וכו'. היינו, שישמעו מפי חכמי הדור צדיקי האמת כנ"ל, איך לשמור את השבת הלכה למעשה, כלומר

את ל"ט המלאכות האסורות בשבת וימים טובים כנ"ל, כי הם קודש לה'.     

העולה מהאמור לעיל, ששמירת השבת כהלכתהּ כנ"ל, היא בבחינת עשיית המשכן שכיפר על מעשה העגל.

ומעתה, יומתק לנו להבין עוד יותר את הטעם שמשה רבינו ע"ה הקדים להם ציווי השבת למשכן, רצה לרמוז

להם שבעת שלא יהיה המשכן שיכפר, שהוא בחינת בית המקדש שכיפר על מעשיהם, כפי שנרמז בפרשת

'אלה פקודי' (שמות לח, כ"א): 'המשכן - משכן', ופירש רש"י: שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין

על עונותיהן של ישראל, השבת היא היא שתכפר כי היא בבחינת המשכן, כמו שכתבנו.  

היינו שעל ידי כך שילמדו וישננו את ל"ט המלאכות שנעשו במשכן ואסורות בשבת, יבוא לבחינת שמור וזכור

את יום השבת שהוא קודש לה' כנ"ל, כי על ידי שמירת השבת כהלכתהּ מעידים עדות נאמנה על חידוש העולם

והאמונה בא-ל אחד יחיד ומיוחד, שזה היה כל תכלית המשכן, להשכין את שכינתו יתברך בתוכם. ובכך השבת

היא שתכפר ותגן עליכם מפני פורענויות שלא יבואו בעבור חטא העגל, כמו שאמרו רז"ל (שבת קיח): כל המשמר

שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב): "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" - אל

תקרי מחללו אלא מחול לו, כי היא יסוד מוסד על אמונת חידוש העולם. ואם כך בזה בוודאי ישמור ידו מעשות

כל רע הואיל ומאמין שיש בורא (ע' מצודת דוד, שם).

ומכיוון שבמעשה העגל כפרו בעיקר היינו בתורה, רק שמירת השבת כנ"ל היא שתכפר בעדם, כמו שדרשו חז"ל

(שמו"ר כה, יב): כי שקולה שמירת שבת ככל התורה כולה, וזה בבחינת מידה כנגד מידה. ועד ובכלל שייבנה ויכונן

במהרה בימינו בית מקדשנו וזבול תפארתנו ברחמים גדולים, עלינו להתחזק מאוד מאוד בלימוד הלכות מדי

שבת בשבתו, בעבור שנזכה לשמור את הבחינה של הכתר 'נשמע' כמבואר לעיל, ובכך נדע בעזר החונן לאדם

דעת הלכה למעשה, ונזכה לבחינה של הכתר 'נעשה', והם שיאירו לנו את ששת ימי המעשה וייתנו לנו ברכה

במעשה ידינו, ועל ידי כך המלאכה תֵּעָשֶה מאליה כמובא במכילתא: בזמן שישראל עושין רוצינו של מקום –

מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכשאינן עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן. כי השבת הקדושה

היא בחינת אמונה ומקור הברכה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

                                       תם ונשלם ספר שמות לכבוד דובר צדקות,

                                     תודה לא-ל עליון על השפע מלב הבאר העליון.

                       פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עַל־יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת זוֹכִין לֶאֱמוּנָה. וְכָל הַצְּדָקָה שֶׁעוֹשִׂין אֵין לָהּ שְׁלֵמוּת אוֹר כִּי אִם עַל־יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהִיא בְּחִינַת

אֱמוּנָה. וְכָל הַבְּרָכוֹת וְהַהַשְׁפָּעוֹת הַנִּמְשָׁכִין עַל־יְדֵי צְדָקָה אֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת כִּי אִם עַל־יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהִיא בְּחִינַת

אֱמוּנָה שֶׁהִיא מְקוֹר הַבְּרָכוֹת, וְהִיא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁכֻּלָּם הֵם חֲסֵרִים וְאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת

כִּי אִם עַל־יְדֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה. וְכֵן הַדַּעַת וְהַתּוֹרָה כָּל שְׁלֵמוּתָם הוּא רַק עַל־יְדֵי שַׁבָּת אֱמוּנָה

(סימן מועדי ה' – שבת, אות ב)

שַׁבָּת הִיא בְּחִינַת בֵּן, בְּחִינַת נֹחַ. נַיְחָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין שֶׁהוּא מְנַחֵם וּמְשַׂמֵּחַ הַכֹּל מִן הָעַצְבוּת, וְאָז נִתְרוֹמְמִין

וְנִתְעַלִּין כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל מִן הָעַצְבוּת וְנִמְשָׁךְ עֲלֵיהֶם שִׂמְחָה. וְעַל־יְדֵי הַלֵּל וְהוֹדָאָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

וְעַל־יְדֵי לִמּוּד הֲלָכוֹת זוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, שֶׁנִּזְכֶּה גַּם בִּימֵי הַחֹל לְשִׂמְחָה

שֶׁל שַׁבָּת לִשְׂמֹחַ בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְלַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה גַּם בִּימֵי הַחֹל. וְעַל־יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִתּוֹךְ

פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁזֹּאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד

לְמַעְלָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת אֲפִלּוּ אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ (שם, אות יז)

שַׁבָּת הוּא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהִיא בְּחִינַת אוֹר הָעֵינַיִם הַמְּאִירִין לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּלְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. עַל־כֵּן

עַל־יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת זוֹכֶה שֶׁיִּפָּתְחוּ עֵינָיו וְיִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, אֵיךְ הוּא אוֹחֵז בְּכָל הַמִּדּוֹת, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל

הַפְּגָמִים שֶׁפָּגַם בְּכָל הַמִּדּוֹת וּלְהִסְתַּכֵּל בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל הָעוֹלָם. וְזוֹכֶה לְהִתְקָרֵב אֶל נְקֻדַּת

הָאֱמֶת שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים וִירֵאִים וְהַכְּשֵׁרִים הָאֲמִתִּיִּים. וְנִפְתָּח מֹחוֹ וְדַעְתּוֹ וְנֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

וְתִקּוּנוֹ. גַּם עַל־יְדֵי שַׁבָּת נִצּוֹלִין דִּירוֹת יִשְׂרָאֵל מִשְּׂרֵפוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן (סימן, אות כא)