בס"ד                                                           ערש"ק                                                  ד' בניסן  תשע"ז

                                   בעזר רם ונישא גדול ונורא אתחיל את חומש ויקרא

                            ליקוטי אור - בפרשה – ויקרא

  " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם

   כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם   "(א, א-ב)

הנה, לאחר שישראל הביאו את התרומות ככפרה על חטא העגל, והסתיימה מלאכת המשכן אשר הופקדה

על החכמים עושה המלאכה, הוקם המשכן על ידי משה רבינו ע"ה. אבל כאשר ראה זאת משה הצטער שאין

גם לו חלק בנדבת המשכן, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר, ו): שכולם הביאו נדבתן זהב וכו' ונפשו של משה הייתה

עגומה עליו, ואמר: הכול הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי!. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך (לשון שבועה),

שדיבורך חביב עלי יותר מן הכול, שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה. ויש לנו לדקדק ולהבין, מהו הטעם

שדיבורו של משה חביב לפני ה' יותר מכל, עד שכתוצאה מכך רק משה רבינו ע"ה הרעיא מהימנא שומע את

קול התור הנשמע מבין הכרובים, ואילו כל ישראל לא שמעו, ואפילו אהרן אחיו וכל חכמי עושה המלאכה לא

שמעו.  

ואפשר אולי שהעניין הוא שמטבע הדברים שאדם תורם איזה תרומה או עושה מעשה, הוא מצפה שיעריכו

ויקירו אותו יותר, ואם אפשר שיקרבו אותו להיות בסוד העניינים. ואכן כל ישראל ובפרט החכמים והצדיקים

שעשו את המשכן ציפו בלבם שה' יתברך התגלה אליהם, אולם רק משה רבינו ע"ה לא ציפה לכלום ואפילו

ברח מהכבוד ועמד בצד, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר א, ה): אתה מוצא בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה

מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו וכו', בים עמד לו מן הצד וכו', בסיני - עמד לו מן הצד וכו', באהל מועד –

עמד לו מן הצד, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד מתי את משפיל עצמך?!. והדבר מדהים שהרי ידוע שלמרות

שמלאכת המשכן נעשתה על ידי כל הצדיקים חכמי לב, המשכן לא הוקם אלא רק על ידי משה, כמובא במדרש

(תנחומא שמות יא): שלא היה יכול אחד מהם להקימו, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים את כל מלאכת

הקודש, וזה שכתוב (שמות מ, י"ח): "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן".

ותדע, שזאת גדולתו היא ענוותנותו של הרעיה מהימנא, כי משה לא החזיק טובה לעצמו אף פעם, אלא ההפך

כנ"ל, היינו תמיד נהג והנהיג את עצמו ואת עמו בשפלות ובענווה, ואף אל פי שרק הוא הצליח להקים את המשכן

כנ"ל, תמיד ידע בדעתו כי כל מה שהוא עושה הוא עושה לכבודו קונו, כמו שדרשו חז"ל (ויק"ר א, ז-ח): על כל דבר

ודבר שהיה בונה, היה כותב עליו שמו של מלך: 'כאשר צוה ה' את משה' וכו', וכך חזר והזכיר לעצמו לא פחות

מי"ח פעמים, וכל זה בשביל לזכור בכל עת שלא תיכנס לו חלילה מחשבה של גאווה וכבוד חס ושלום, כי כל

הכבוד של המשכן הוא לכבוד המלך חי העולמים. וזה שנאמר (במדבר יב, י"ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם"

ופירש רש"י ז"ל: 'שפל וסבלן'. ושפל, רצה לומר אולי שביטל את נפשו וגופו, כלומר את רצון 'אני' שבתוכו עד

שנכלל בתוך 'איִן', היינו בתוך האין סוף של מי שאמר והיה העולם, וזה בחינת מה שאמרו חז"ל (אבות ב, ד): 'בטל

רצונך מפני רצונו'. ואילו סבלן, רצה לומר אולי שעל ידי הענווה והשפלות היה יכול לעסוק בטרחות של ישראל

ולהבינם.

וזהו שפירש "בעל הטורים" שמשה כתב: א' ד'ויקרא' זעירא (קטנה) שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כדרך

שנאמר (במדבר כג, ד): "וַיִּקָּר אלקים אֶל בִּלְעָם", כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא

לכתוב גם באל''ף, וכתבה קטנה. והדבר קשה מאוד איך משה יכול להשוות עצמו לבלעם? אלא הדיוק הוא כי

משה באמת חשב כל הזמן לעצמו שבמקרה ה' נגלה אליו, שהרי הוא יכול להתגלות לכל אחד ואפילו לבלעם

שיבצע את שליחותו, כי ממלא הכול שלו ומאתו וכל מה שנעשָה על ידי השליח זה לא הוא עושה אלא הקדוש

ברוך הוא.

וזה שפירש רש"י ז"ל: אל"ף זה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: וקרא זה אל זה וכו',

היינו השווה את משה למלאכים, כמו שכתוב (דברים לג): 'איש האלקים', היינו שהיה לו דעת של מלאך שיודע

שכל מה שהוא עושה זה לא מכוחו אלא מכוח ה', בבחינת: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו" (תהילים

קג:), היינו שכל כוחם בא מזה שעושים דברו, בבחינת: נעשה ונשמע. נמצא, שדעתו של משה הייתה תמיד

להיות בענווה באופן שיטתי ולא רגעי, ואף על פי שהוא עלה והתעלה עד שהגיע להיות אבי הנביאים, בבחינת

מלאך כנ"ל, בכל עת שמר וזכר להנהיג את עצמו בענווה ובשפלות בכל אופן, היינו במחשבה בדיבור ובמעשה.

והנה ידוע, שאדם מורכב מד' יסודות ארמ"ע והם: אש רוח מים עפר, כאשר את כולם מחיה הרוח, בבחינת

יצירת האדם הראשון עפר מן האדמה, היינו שה' יתברך צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, ומחיה אותו

על ידי הרוח, שהיא בחינת נשמת חיים שנפח באפו בעבור לעשותו נפש חיה, בשביל שתהיה בה דעת ודיבור,

ולא כשאר החיות והבהמות. וזה שאמרו חז"ל (קהלת ג, י"ט): "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן", 'אין' דייקא רצה

לרמוז שאין לאדם יתרון על הבהמה רק אם הוא בר דעת שמבין שכל מהותו וכוחו זה רק מאת ה', ולכן אין לו

על מה להתגאות על מישהו אחר ולחשוב שהוא יותר טוב ממנו חלילה, אלא רק להתנהג בענווה ובשפלות,

בבחינת משה רבנו ע"ה, דהיינו שמתוך ענוותנותו ביטל ביטול גמור את רצונו לרצון בוראו עד שנכלל בתוך

'איִן' כנ"ל. כי זאת הדעת היא הגדולה ביותר שאליה אדם צריך לשאוף בעבודת ה' שלו, בבחינת: מתי יגיעו

מעשי למעשי אבותי (תנא דרבי אליהו כ"ח:)

ואם אפשר ובעיני ה' יכשר, נראה לומר אולי שכל המורם לעיל נרמז במילה 'דעת' שהיא מורכבת מאותיות

ד' ו- עת. היינו ד' יסודות כנ"ל שהצליח משה לבטלם ולשלוט עליהם בכל עת, כלומר הבין בדעתו שכל חיותו

וכוחו מד' יסודות הנ"ל, שהם בבחינת יצירת אדם הראשון מהאדמה מד' רוחות העולם, כי הם ממקור החיים

חי העולמים, וכל מה שהוא עושה זה לא הוא עושה אלא ה' יתברך עושה!. וזה שאמר משה (שמות טז, ז): 'וְנַחְנוּ

מָה', כלומר שאל בתמיהה, שהרי לא החזיק עצמו בכל אופן כחשוב וטוב יותר ממישהו אחר, ולכן אמר 'מה'

(=45) דייקא כי עולה בגימטרייה כמניין 'אדם'(=45), היינו רצה לרמוז שכל מה שהוא עושה לא עושה מדעתו

אלא מדעת קונו, כי הוא ביטל דעתו ורצונו כל הזמן לפני ה' יתברך בכל ד' יסודות ארמ"ע כנ"ל. ולפיכך, זכה

להשיג דעת שלם בבחינת מלאכי השרת, כאמור.

ועכשיו אפשר להבין את הטעם שדיבורו של משה היה חביב יותר מכולם, ולכן רק הוא זכה לשמוע את הקול

היוצא מאהל מועד מבין הכרובים, כי השיג דעת שלם, היינו השליט את הענווה והשפלות בדעתו בו בכל עת

כנ"ל, ואף לא החזיק טובה לעצמו, ובעיקר בעת שבאמת היה מגיע לו בעבור מעשיו. וזה שדרשו חז"ל (ויק"ר א,

טו): כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים,

שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום, והוריד

תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו!. וזהו שכתוב: 'ויקרא אל

משה' מכולם לא קרא הקדוש ברוך הוא אלא למשה, כי ברח מהכבוד כנ"ל, ואפשר אולי שזה נרמז באות א'

זעירא (קטנה), היינו שמשה רבינו ע"ה לא בחר לייקר עצמו יותר מכולם, אלא ההפך הקטין עצמו בכל מכל כל,

כנ"ל. וזהו שבחו הגדול של הרועה הנאמן זכותו יגן עלינו ועל כל עמו ישראל, אמן ואמן. (ויש עוד הרבה מה

לדבר על זה, אך מה שהלב חושק הזמן עושק והכרח לא יגונה).

                       פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עַל־יְדֵי גֹּדֶל הָעֲנָוָה שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת עַד שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אַיִן, עַל־יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת (סימן גאוה וענוה, אות

א). אֲפִלּוּ מִי שֶׁהִתְעַנָּה וְסִגֵּף אֶת עַצְמוֹ, אַל יִתְגָּאֶה וְיַחֲשֹׁב, שֶׁכְּבָר הוּא צַדִּיק וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹנוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל

תְּפִלּוֹת, כִּי צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְלִרְאוֹת שֶׁאַחַר כָּל הַתַּעֲנִיתִים וְהַסִּגּוּפִים עֲדַיִן נִּשְׁאֲרוּ כָּל תַּאֲווֹתָיו קְשׁוּרִים בְּגוּפוֹ,

וְגַם זֻהֲמַת תַּאֲוַת אָבִיו מִשְּׁעַת הַהוֹלָדָה, גַּם זֶה קָשׁוּר בְּגוּפוֹ עֲדַיִן. וּכְשֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל זֶה בְּוַדַּאי יִפֹּל עָלָיו חֲרָדָה גְּדוֹלָה

וְלֹא יִטְעֶה שֶׁהוּא צַדִּיק. וְיִשְׁתַּדֵּל לְהָבִיא וּלְהָשִׁיב כָּל הַתְּפִלּוֹת לְצַדִּיקֵי אֱמֶת, כִּי רַק הֵם יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַעֲלוֹת

הַתְּפִלָּה כָּרָאוּי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָם וּמְשַׁגֵּר תְּפִלָּה סְדוּרָה בְּפִיהֶם (שם, אות ה). אֵין אָדָם זוֹכֶה

לְתוֹרָה אֶלָּא עַל־יְדֵי שִׁפְלוּת, שֶׁיְּשַׁבֵּר גַּאֲוָתוֹ מֵאַרְבַּע בְּחִינוֹת שִׁפְלוּת. כִּי צָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי גְּדוֹלִים

מִמֶּנּוּ, וְלִפְנֵי בְּנֵי אָדָם כְּעֶרְכּוֹ, וְלִפְנֵי קְטַנִּים מִמֶּנּוּ, וְלִפְעָמִים שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים. וְצָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ

כְּנֶגֶד מַדְרֵגוֹת עַצְמוֹ וְיִדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ (שם, אות יב). כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם בְּעַצְמוֹ שֶׁהוֹלֵךְ לוֹ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר,

יֵדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּדְלוּת וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ וְיִהְיֶה בִּבְחִינַת מָה, וַאֲזַי יַחֲזֹר לֵילֵךְ לוֹ כְּסֵדֶר (שם, אות לב)

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה