'תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה ר' היה דורש: (במדבר כד, יז) "דרך כוכב מיעקב" דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא. א"ל ר' יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא' (יר' תענית ד,ה). ר"ע ראה בבר כוכבא את המשיח, והנה מובא בהמשך שם: 'וכד דהוה נפק לקרבא, הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף'. לכאורה משמע שהיה אומר זאת בגלוי, כשכולם שומעים את דבריו, ואעפ"כ זה לא מנע מר"ע לראות בו מלך המשיח. אי אפשר לומר שר"ע לא ידע את דברי בר כוכבא, כיון שלכאורה כולם ידעו, ובכ"א גם אם לא כולם ידעו, ר"ע ודאי שהיה צריך לדעת מזה, שהרי: 'רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך' וכו' (רמב"ם מלכים ומלחמות יא,ג). ממילא אם היה נושא כליו, לא היה יותר קרוב ממנו לבר כוכבא, כך שוודאי ששמע מה שבר כוכבא היה אומר, ובכ"ז הכריז עליו שהוא מלך המשיח. כנראה שהבין ר"ע שמה שבר כוכבא מתחצף זה משום שבזמן המשיח: 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא' (סוטה מט,ב) לכן הבין שמזה חל בו החוצפה בעזות דבריו. אולם זה בשל הזמן של המלחמה ברוע, שלכן הרוע משליך את כל כוחו בניסיון אחרון לפני מפלתו, שמזה באה אותה חוצפה, אבל סופה להעלם עם הזמן. ולפי הרמב"ם זה לא היתה רק דעתו של ר"ע, אלא של כל החכמים: 'ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח' (רמב"ם שם), ומה שמובא בשם ריב"ת, כנראה הבין הרמב"ם שלא חלקו בלראות בו כמלך המשיח, אלא רק בהכרזה בגלוי, שעל הכרזתו כמשיח אומר הרמב"ם: 'והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח' שזה רק ר"ע היה מכריז בגלוי, אבל שאר החכמים רק דימו בליבם ולא הכריזו, וממלא ריב"ת היה הקיצוני שטען מול ר"ע שלא להכריז, אבל בליבו אף הוא דימה שהוא המשיח. אמנם בסנהדרין (צג,ב) מובא: 'בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא. אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין, קטלוהו' אבל עצם הסיפור עצמו קשה, שהרגוהו?! לכן נראה שהכוונה שלאחר שנתיים וחצי טען שהוא המשיח, ועל זה אמרו שאם הוא המשיח אז צריך להריח את הדין. וכיון שאינו כזה סימן שאינו המשיח, לפחות בינתיים, וכיון שעדיין טען שהוא משיח גמור אז מול זה חכמים ביקשו משמים שיראה לכל מה מעמדו, ומאז החל ליפול בקרבות עד שנהרג בביתר (שבמקומות אחרים מובא שמלך יותר שנים, וע"פ דברנו יובן שבאמת מלך יותר, רק שכאן נאמר מתי טען למשיחיות [וראה ב'תורת המועדים' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל  זיע"א, מאמר על זמן מלכותו של בר כוכבא]) שיש הבדל בין שבמעשיו רואים שהוא עושה מעשי משיח, ואף להכריז שהוא עושה מעשי משיח כך שחל בו עניין המשיח (כהכרזת ר"ע שהוא המשיח), לבין להכריז על עצמו כמשיח גמור וודאי, שמשיח גמור זה רק בסוף כשחלה עליו השכינה, לכן בקשו שמשמים יראו אם הוא המשיח ממש, ולכן מאז החל ליפול עד שנהרג, שכשמת מוכח לכל שאינו משיח. אולי זהו עומק דברי הרמב"ם: 'עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת' הרי שאלו ממנו להריח?- בפשטות למד הרמב"ם זה רמזים ולא כפשוטו שהיה צריך להריח. וע"פ דברנו מובן, שחשבו שהוא משיח עד שמת, ועל זה לא דרשו אות, אלא רק על מה שאמר שהוא משיח גמור, שלזה לא הגיע. בכ"א רואים שכלל חכמי ישראל (לרמב"ם), ובפרט ר"ע, לא ביטלו את מעמדו של בר כוכבא כמשיח בשל דבריו הקשים. אף אחד לא אמר שכיון שהוא חוטא (כמו שגם מביא הרמב"ם שמת בעוונותיו) וחצוף כלפי שמיא אז סימן שאינו משיח. זה לימוד חשוב לימנו, שיש כאלו המבטלים את כל הדברים האדירים שזכינו להם בדורות האחרונים, דברים שקשורים עם אתחלתא דגאולה (עדיין לא נגאלנו לגמרי, אלא רק בשלביה הארוכים), בטענה שהשלטון אינו דתי... מחז"ל מוכח שהמעשים שקשורים לגאולה, הם המוכיחים, ולא רמתו הדתית של המנהיג. ניראה שמעבר לפשט שר"ע קרא את הפס' "דרך כוכב מיעקב" על בר כוכבא, כיון שהפס' מדבר על המשיח (ראה רש"י במדבר כד,יז), אפשר שבא לרמז שרואה בו את השתלשלות המשיח, שלאט לאט יתעלה עד שיהיה משיח גמור (ואולי כך היה אלמלא ביקש להכריז על עצמו כמשיח גמור בגאותו). לכן "כוכב" נישמע כ'כוזב' בדומה לשמו האמיתי של בר כוכבא (בר כוזיבא), וכוכב (מבחינתנו) הוא קטן אבל יש גם כוכבים יותר גדולים, כירח ויותר ממנו השמש, שכך צריך לזרוח לאט לאט, להאיר יותר ויותר כעין מכוכב לכוכב (וכן השמש עולה לאט, ואף הכוכבים לא מאירים כשיש אור יום, אלא כשמחשיך מאירים יותר ויותר), ולא מיד משיח גמור, אלא 'קמעא קמעא' (יר' ברכות א,א). וזהו "דרך כוכב" שלא בא מיד, אלא לוקח לו דרך להגיע.. אולי בזה מובן הביטוי של ריב"ת: 'יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא', שיש לו כ"ך הרבה דרך עד המשיחיות, עד שר"ע ימות ועדיין הוא לא יגיע לרמה של המשיח, ולכן אין להכריז עליו שהוא המשיח (אלא לחכות בינתיים ורק להאמין שהוא המשיח). בדבריו של ריב"ת אולי אפשר לפרש שבאו לרמוז על כמה דברים: א. מקובלנו שחורבן שלישי לא יהיה (ראה ב'קמעא קמעא' של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) וממילא כיון שבר כוכבא הקים מלכות, ואף פעל בירושלים לבנית המקדש, היה ניראה שזהו בית שלישי ולא יפול. לכן אומר ריב"ת בסגנון 'יעלו עשבים', שזה מרמז על בתי כנסת: 'בחורבנן מניחין אותן לעלות. עלו בהם עשבים, לא יתלוש מפני עגמת נפש' (מגילה כח,ב) שעשבים מרמזים על חורבן, ובזה בא לומר שעדיין לא נחשב חורבן גמור מבית שני, אלא מה שעשה בר כוכבא, זה כמו המשך מחודש של בית שני. שעדיין לא נעשתה והסתיימה הגלות הגדולה של אדום, ולכן אין זה בית שלישי, וסופו לחורבן. ורק לעתיד (בימנו) לאחר הגלות המרה והגאולה ממנה, אז חל הכלל שבית שלישי לא יחרב. ומה שאומר 'בלחייך' זה כעין בהקשר לפה, למה שאמרת, ולא אמר פה כי הפה הוא פתח ואינו בשר שיצמח בו, או לחי הכוונה לפנים, כביטוי למה שמגלה כלפי חוץ, שמגלה בדבריו החוצה את מה שחושבים כלל החכמים, שבר כוכבא הוא משיח. ב. אולי הדגיש עשבים, כרמז לצמחים אחרים. שעשבים יעלו אבל לא עצי פרי כביכול, שבזמן הגאולה: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). ממילא בא לרמוז לו שיש עוד הרבה זמן עד זמן המשיח, ולכן בינתיים יעלו רק עשבים, ועדיין רחוק מעצים ופירותיהם, שהם המבשרים את הגעתה של זמן הגאולה. ג. אולי רמז לכך שמלכות בר כוכבא היא קטנה וקצרה, שעדיין לא מבוססת כהחזרת השלטון לבנ"י, וזהו כמו עשבים שהם נמוכים ונתלשים מהר, שאין בהם ממשות חזקה. ולכן לא עליו חל הכלל שבית שלישי, כיון שמתחיל להתקיים, כבר לא יחרב יותר. ד. אולי זה כרמז למת, שיכול לצמוח על הגופה עשבים (מאדמה שצמודה לו או אדמה שנפלה עליו) ו'עשב' נשמע כמו 'עשו' (אותיות ב' ו-ו' מתחלפים). שבא לרמוז שעד זמן המשיח עוד יעברו הרבה צרות קשות על עם ישראל, ממלכות אדום (עשו), ובהקשר לגאולה יהיה גם הרבה הרג ואבדון בבנ"י (כשואה הנוראה), שבר כוכבא אינו המשיח (לפחות בנתיים) שלא נחשב שזה חל בו. ה. ר"ע תמיד רצה למסור נפשו על קידוש השם: 'בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן ק"ש היה. והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?' (ברכות סא,ב) ממילא כיון שתמיד רצה למסור נפשו, ואף היה נושא כליו של בר כוכבא, שסיכן חייו במלחמה, תמיד פעל במסירות נפש. לזה אומר לו ריב"ת שאפילו אם ימסור נפשו, שכעין ימות ויעלו עשבים עליו בינתיים, עדיין המשיח לא יגיע. ובא לרמוז בזה שבזמן הגאולה יש צורך במסירות נפש של בנ"י על א"י וקידוש השם, ואז תבוא הגאולה (כמו בזמננו שרבים מסרו נפשם על קידוש השם והארץ). בספירת העומר מתו תלמידי ר"ע: 'אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות סב,ב). ולמסורת הגאונים מתו עד ל"ג בעומר. יום העצמאות חל בספירת העומר בזמן מיתת תלמידי ר"ע, ניראה שלא במקרה זה יצא כך, אלא כולנו תלמידי ר"ע, יסודות התושב"ע שלנו עברו דרך תלמידי ר"ע: 'דאמר ר' יוחנן: סתם מתני'- ר' מאיר. סתם תוספתא- ר' נחמיה. סתם ספרא- רבי יהודה. סתם ספרי- ר"ש. וכולהו אליבא דר"ע' (סנהדרין פו,א). לכן כולנו כממשיכי דרכו של ר"ע, שראה בעיניו את השלטון ומלחמות בר כוכבא כניצוץ המשיח. אף אנו רואים את חזרתנו לארץ, שליטתנו בה, קיבוץ הגלויות (פריחת העצים בארץ, וחזרה לתורה בעם ישראל, להיפך משנים רבות של בריחה מתורה) והניצחונות, כשלבי הגאולה, כמו שראה זאת ר"ע ושאר חכמי ישראל, ור"ע היה הדוחף, הפועל (נושא כלים) והמכריז בקול על הקשר למשיח. בימנו זכינו לחיות בשלבי הגאולה, ואנו הולכים לאורו של ר"ע שלימדנו לזהותו, ולכן לא במקרה יצא שנפל יום העצמאות בספירת העומר בזמן המציין את תלמידי ר"ע, ובפרט שאף אנו מוסרים את נפשנו על א"י, בנ"י וקידוש השם (בלי להיכנס האם תלמידי ר"ע מתו במלחמה, שמד או כפשוטו במגפה. אלא עצם זה שמתו זה מזכיר מיתה) ובזה מחילים בפועל את הזכות ליגאל, עד ביאת משיח צדקנו ממש בבי"א.