יוה"כ ובני זוג

נכתב על ידי יניב ב-11/9/2017

 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו' וכו' (משנה תענית ד,ח). למה דווקא ביוה"כ היו יוצאות לשידוכים? בגמ' מובא על זה: 'בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). זה עונה אמנם על כך שמחים, ולכן זה מובא בגמ' על הקטע במשנה שיוה"כ הוא יו"ט. אולם מה הקשר לכך שהיו בנות ירושלים יוצאות לשידוכים? אמנם היו שהעמידו שמה שנאמר שהיו יוצאות לשידוכים זה נאמר על ט"ו באב ולא על יוה"כ. אולם פשט המשנה אינו כך. בפשטות נראה לומר שכיון שהיו בשמחה אז זהו הזמן המתאים ביותר לשידוכים, שבכך יקל עליהם להתחבר ולמצוא חן האחד לשני. אולם נראה יותר מזה, שיש בזה קשר עמוק לעניין יוה"כ. ביוה"כ הכה"ג נכנס לקה"ק, ועושה את העבודות שבמקדש, שזהו מעלה גדולה שקיימת ביום זה. והנה יש דין שעל הכה"ג להיות נשוי ורק לאשה אחת (יומא יג,א) כך שנראה שיש קשר חשוב לזה. יותר מזה, המקור שצריך אשה אחת הוא מהנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו) כך שמוזכר בעניין הכפרה שביוה"כ. לכן כשהגמ' אומרת שיש בו סליחה ומחילה, זה בעצם מרמז על הסיבה לשידוכים ביוה"כ, כיון שהם קשורים לכפרה של היום, ולכן יש קשר בין השמחה והשידוכים שיש ביוה"כ. אמנם הכה"ג צריך שיהיה לו אשה, אולם שבוע קודם ליוה"כ הוא מופרד מאשתו להתייחד לקדושה: 'שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין' וכו' (משנה יומא א,א) שלא יקרה שיטמא מאשתו נידה. כך שכעין יש קשר לאשה בקישור לקדושה. נראה  שזה מהותי ביוה"כ, כיון שיוה"כ קשור לסליחה ומחילה שנתנו עם הלוחות השניים, שזה סליחה על חטא העגל. מובא במדרש על מעשה העגל: 'הלכו אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו: חס ושלום שנכפור בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה' (תנחומא "כי תשא" סימן יט), ממילא הנשים לא חטאו בעגל, ואף הצהירו נגד עשיית העגל. אם היו הגברים בראש אחד עם הנשים, היו נמנעים ע"י כך מעשיית העגל, בשל השפעה מנשיהם. אלא שלא היו מאוחדים לגמרי, ולכן חטאו. לכן ביוה"כ שבאים בכוח כפרה לעגל, צריך את כוח האחדות עם הנשים, בשל כך הכה"ג שהוא בא לכפר חייב שתהיה לו אשה, ורק אחת, שכך מאוחד אתה בשלמות. לכן הוא מופרש שבעה ימים שלא יטמא, אלא יתקדש בטהרה, ויש בזה גם כרמז על בריאת העולם בשבוע, שהעולם היה צריך להיות מתוקן במתן תורה (ע"ז ה,א) אלא שחטאו בעגל, לכן עכשיו מקשרים לקדושה כעין ללא חטא העגל, וזה קשור לנשים, שלכן חל בהפרשה מאשתו שבזה מתגלה הקדושה, בקשר של שניהם (שלא יטמא, בחיבורו אתה). לכן ביום זה יוצאות הנשים בבגדי לבן ('כלי לבן') שזהו כעין בגדי הכה"ג כשנכנס לקה"ק-בבגדי לבן, שזה רק ביוה"כ, וזה קשור לעניין החיבור עם הנשים, ולכן יוצאות להשתדך בצורה כזו. לכהן הגדול יש שמונה בגדים שבהם יש צבעים שונים, שזה כעין השוני שבין איש ואשתו, שיש שוני בין בני הזוג, וע"י כך משלימים זה את זה, ומתאחדים יחד בשלמות, שזה בא לידי ביטוי בבגדי לבן, שאין בו צבע אלא הכול מאוחד. אמנם לפעמים בשל השוני באים ריבים ופירוד, לכן לקה"ק נכנס רק בבגדי לבן, בחלק של האחדות, שאם היה אחדות לא היו חוטאים בעגל. (אולי רמז בצבע הלבן, כעין 'ל-בן' שבאים בני הזוג להתאחד, לא בשל היצרים, אלא כדי להקים בית נאמן בישראל, לקיים מצוות פרו ורבו). הכה"ג טובל חמש טבילות ומקדש ידיים ורגלים עשרה פעמים: 'חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום' (יומא לב,א). נראה שהטבילות זה כנגד חמשה חומשי תורה, שמטהר ומקדש את האדם, וקשור לכל גופו, שיש תרי"ג מצוות כנגד כל האברים והגידים (רמ"ח אברים ושס"ה גידים) כמו הטבילה שמכסה את כל הגוף. ועשרה קידושים זה כנגד עשרת הדברות שירדו לעולם, ובהם גנוזים כל תרי"ג המצוות (במד"ר יג,טז), וזהו כידיים ורגלים, שאדם הוא בדרגת 'מהלך' (רגליים) והוא פועל בעולם כעין יד ה' בעולם (ידיים), ולכן ה' נתן לנו את התורה, שירדה במתן תורה עם הלוחות (וכן ידיים למעלה ורגליים למטה, כשמים וארץ, שירדה התורה משמים לארץ). הקידושים גם מרמזים על חיבור בין בני הזוג, ולכן ידיים ורגליים, שהם שונים ובכ"ז נרחצים יחד, ושניהם יחד פועלים למעשה האדם בעולם (שהרגליים מביאות למקום, והידיים פועלות), ולכן הם קשורים עם עניין הדברות בעולם שנשברו בשל העגל. הדברות מורות על התורה בעולם, שלכן משה שבר את הלוחות כדי שבנ"י לא יקבלו את התורה אז (תנחומא "כי תשא" סימן ל). והתורה במעלתה מתגשמת בעולם ע"י שהאדם שלם, שהוא עם אשה, ולכן זה עשרה, כפול מחמשה חומשים, כרמז לשנים, איש ואשתו. ואם היו מאוחדים לא היו חוטאים בעגל, וממילא לא היו נשברים הלוחות הראשונים. (ומה שיש שלמות זה הלוחות השניים, שגם בזה רמז לשניים, שהם השניים. וכן יש שני לוחות- הראשונים והשניים). לכן הכה"ג ביוה"כ מטהר ומקדש ע"פ זה, כדי לחבר למעלה זו שיש בה משום כפרה לחטא העגל, שזהו שורש כוחו של יוה"כ, סליחה ומחילה על העגל שנעשה בהורדת הלוחות השניים. נראה שלא רק על העגל זה בא לכפר, אלא מאחורי זה ישנו גם חטא עץ הדעת שהוא המקור לכל החטאים בעולם, שמתן תורה בא לתקן, ולכן יש קשר גם לחטא עץ הדעת. הקטורת היא: 'ת"ר: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה. שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים' וכו' (כריתות ו,א). שבאים לתקן את כל העולם, ולכן כל השנה, ויחד עם זה יש מעלת שיא ביוה"כ שבו מתקדש העולם, שבו סליחה על העגל וממילא גם קשור לתיקון העולם כולו מחטא עץ הדעת. לכן יש לצורך זה שלושה מנים, כנגד השלושה שקשורים לחטא עץ הדעת, שזהו אדם, חוה והנחש. הכה"ג נכנס לקודש הקודשים ושם מעלה את הקטורת, כעין במתן תורה שבה נאמר: "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר" (שמות כד,טו) [ויש עוד פס' בשמות יט] וגם במשכן שהוא כהמשך מתן תורה נעשה כעין זה: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" וגו' (שמות מ,לד). וכך הכה"ג נכנס לקה"ק עם עשן הקטורת כעין הענן של ה', בשביל להיות קשור להשראת שכינה בעולם. כיון שבא לתקן את העולם לה', כמתן תורה לפני חטא העגל. (גם שלושה מנים יתרים של הקטורת כעין שלושת הפעמים שמשה עלה לסיני, שכך בצורה זו לבסוף נתנו הלוחות השניים [שקודם ארבעים של מתן תורה ואח"כ ארבעים של בקשת סליחה, ואח"כ ארבעים של קשר כהתחדשות וסליחה, שבסופו נתנו הלוחות השניים). נראה שדבר זה גם קשור לתיקון העולם בשל שלאחר שאדם הראשון חטא נאמר: "ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" (בראשית ג,ט-י), הרי שקשור בהסתתרות (שהתחבא, וה' דיבר אליו בצורה שישמע כאילו לא רואהו), כעין הענן שמכסה ומסתיר. ואדם הראשון במקום לבקש סליחה ומחילה ולכפר על מעשיו, ובכך היה מתקן את אשר פגם, הוא האשים את חוה. לכן בהשראת שכינה בעולם, במתן תורה, במשכן ובכניסה לקה"ק, פועלים בכעין הסתר בקשר של גילוי הקדושה, לתקן את שורש החטא. (בכלל החטא בעולם בא בשל הסתר פנים של ה', שאחרת לא היה יכול אדם לחטוא כלל [כעין שבמתן תורה היה גילוי ה' גדול ולכן היה כפיית ההר כגיגית, שהכוונה שלא יכלו מעצמם לסרב, אלא ככפויים בשל גילוי השכינה הגדול שהיה אז]). לו היו מאוחדים בשלמות, אדם וחוה, לא היה מאשים אותה (ואף היא לא הייתה מכריחתו לחטוא כדי שלא למות לבדה) אלא היה מתוודה וחוזר בתשובה, והיה נמנע כל הקשר לחטא בעולם (לכן במנים של הקטורת, שבכל יום, כל מנה נותנים חציו בבוקר וחציו בין ערבים, כרמז לבני זוג). לכן גם זה קשור לבני זוג שמאוחדים בקדושה, כתיקון ביוה"כ. לכן בקטורת בהקשר ליוה"כ נאמר: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז,ב) רמז לקשר של ענן הקטורת עם אי מיתה, היפך מאדם הראשון שחטא בעץ הדעת, שהוזהר שאם יאכל ממנו ימות (וכן מתים בעולם בעקבות זה). בקה"ק יש את אבן השתיה, שמשם התחיל העולם: 'ושתיה היתה נקראת; תנא: שממנה הושתת העולם' (יומא נד,ב). ועליה נתן את המחתה עם הקטורת: 'משנטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן' (משנה יומא ה,ב). (גם כאן בגובהה יש שלוש אצבעות, כנגד אותם שלושה שקשורים לחטא עץ הדעת). שבאים בזה לתקן ולקדש את כל העולם, ולכן במקום שהוא יסוד העולם. אולם יש בזה גם כעין רמז לאדם וחוה באחדותם, שחוה נוצרה מאדם (בראשית ב,כא) ולכן כעין שאדם הוא התשתית של חוה. על יוה"כ נאמר במשנה: '"יום חתונתו" זו מתן תורה. "וביום שמחת ליבו" זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן' (משנה תענית ד,ח). 'זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות. זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ' (ברטנורא). לכן יוה"כ קשור ל'ימים טובים' (כנגד "שמחת לבו") ושידוכים (כנגד "חתונתו"). מתן התורה שנעשה בלוחות השניים זה כחתונה בין ישראל לקב"ה, שאז התחברנו בלי לפגום כמו שחטאו בעגל. (בפרט ששבירת הלוחות היו כדי  שבנ"י לא יתחייבו אז בתורה, כך שחיבור התורה ממש לבנ"י נעשה ביוה"כ עם הורדת הלוחות השניים). כך כשפועלים לשידוכים ביוה"כ יש בזה משום קשר לעניין הקדושה של כעין חתונה כביכול בין בנ"י לה', ולכן בו נעשה שידוך ראוי וקדוש, שמקים מהם עולם קדוש, שמוקמת משפחה ענפה הקשורה לקודש, ומקדשת את העולם. נראה שמר"ה עד יוה"כ יש עשרה ימים, שהם עשי"ת (כמו עשרה קידושים שביוה"כ), שבהם מזדככים בקדושה. בר"ה תוקעים בשופר, כשמדאורייתא זה תשע תקיעות, וכיון שיש ספק מהו תרועה, אנו תוקעים ע"פ תקנת רבי אבהו שלושים תקיעות (ר"ה לד,א). אולם תשר"ת שאנו מחשיבים כארבעה קולות, בשל שנשמעים קולות השברים והתרועה כקולות נפרדים, בעצם נחשבים לשלושה קולות, כיון ששברים-תרועה נחשב לתרועה שמהתורה (שיש ספק האם הוא התרועה של התורה), כך שיוצא בעצם עשרים ושבע- כ"ז. שזה גורם לאדם להיות 'זך' וטהור (גם לפני ר"א, לשיטת הגאונים תקעו במקומות השונים בתקיעות שונות, יוצא שיש תשע וזה בשלוש אפשרויות, ולכן כעין ז"ך בכלל התקיעות של בנ"י יחד). שמתחילים להזדכך בר"ה, ומי שלא הספיק להגיע לטהרה מספקת שיחזור בתשובה, ניתן לו עשרת ימי תשובה עד יוה"כ לחזור בתשובה. וכך: 'א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה' (ר"ה טז,ב). שהבינונים נמשכים לכאן או לכאן עד יוה"כ, לכן ביוה"כ בא לידי ביטוי המשיכה לצד הקדושה, שלא יהיו בחטא, שלא יהיו רשעים כערב רב שחטאו בעגל, אלא כנשים שלא חטאו כלל, שהגברים במקום שימשכו אחר הערב רב לחטא, ימשכו אחר הנשים לקדושה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע