"וַיִּיצֶר ה'  אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז)

על כל הבריאה נאמר "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב", רק ביצירת האדם לא נאמר "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב", מדוע?

"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ) מציג את פירושו לפסוק: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה":

" 'נִשְׁמַת חַיִּים' היא הנפש המשׂכלת הנצחי... אף על פי שנפח ה' באדם נשמת חיים המשׂכלת, מכל מקום ויהי האדם בתחילת הווייתו לסתם 'נֶפֶשׁ חַיָּה' כשאר בעלי חיים, 'וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' (איוב יא, יב), ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שׂכלו בבואו בימים. אבל בתחילת הווייתו, אף על פי שכבר נופח בו נשמת רוח חיים, מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד, ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה', הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה... ואין בו תוספת שלימות".

לדעת ה"כלי יקר" - "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" הוא המצב המבטא את שלמותו של האדם, ואילו - "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" מבטא את מצבו הראשוני שהוא "סתם 'נֶפֶשׁ חַיָּה' כשאר בעלי חיים".

כוונת הפסוק לדעת ה"כלי יקר", שלמרות מעלתו של האדם כיצור היחיד שהקב"ה בעצמו נפח באפיו "נִשְׁמַת חַיִּים", כלומר נפש משׂכלת ונצחית, אין זה אלא יעד שהאדם יכול להגיע אליו, זהו מצב שהוא בכוח בלבד. אבל מצבו הראשוני הוא "נֶפֶשׁ חַיָּה" כשאר בהמות וחיות.

התקדמותו של האדם ממצב של "נֶפֶשׁ חַיָּה" למצב של "נִשְׁמַת חַיִּים" תלויה בחריצותו ובהשתדלותו, ואם האדם לא יעשה כן, הוא יישאר עד סוף ימיו "נֶפֶשׁ חַיָּה".

נמצא שגם האדם וגם בעלי החיים נולדים במצב של "נֶפֶשׁ חַיָּה", אך ההבדל הוא שאצל בעלי החיים "נֶפֶשׁ חַיָּה" הוא מצב של שלימות. ואילו אצל האדם "נֶפֶשׁ חַיָּה" הוא מצב התחלתי ושאיפתו צריכה להיות - להוציא מן הכוח אל הפועל את "נִשְׁמַת חַיִּים" שנפח הקב"ה באפיו בעת יצירתו.   

בסוף דבריו מבאר ה"כלי יקר" את חשיבותה של ידיעה זו שגילה לנו הכתוב:

"וגילה לנו הכתוב דבר זה, שלא יטעה האדם בעצמו לאמור, שבלא יגיעה ועמל יבוא לידי שלימותו אשר כבר נוצר עמו, ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו, כי אין הדבר כן, אלא הכל תלוי בפועל כפיו, כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשׂכל והשׂכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב', לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו".

הידיעה שהקב"ה נפח באפיו נשמת חיים עלולה להיות לאדם לרועץ. עלול האדם לחשוב שמעלתו מובטחת לו מרגע יצירתו. אך התורה מבהירה שאכן יש יתרון לאדם ביצירתו, אך היתרון הוא רק בכוח, אך בפועל בתחילת הווייתו הוא "נֶפֶשׁ חַיָּה" כשאר בעלי חיים, והוא צריך "יגיעה ועמל" כדי להגיע לשלמותו.

הבחירה היא בידיו של האדם, והוא שיחליט האם להישאר במצב של "נֶפֶשׁ חַיָּה" או להתעלות ולהוציא אל הפועל את "נִשְׁמַת חַיִּים" שנפח הקב"ה באפיו.

"ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב' לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו" - בעת יצירתו של האדם הוא אינו "טוֹב", אבל הוא יכול על ידי "יגיעה ועמל" להיות טוב.

הרב כרמיאל כהן, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il