פרשת בשלח – שבת שירה – ט"ו בשבט

"ויהי בשלח פרעה את העם".

"לפי שהיו ישראל מתייאשין מן הגאולה, אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם: כשם שבעל פקדון, אימתי שרוצה, הוא נוטל פקדונו, כך אתם, אימתי שיגיע זמנכם אני מוציא אתכם מידו של פרעה" (פסיקתא רבתי, פסקא יט).

ניגון של אמונה

אדם מנגן ושר, הוא מייד מתחבר אל ה'. שירה וניגון זה החיבור הכי חזק בין האדם לבוראו.

הנשמה שלנו מגיעה מהעולמות העליונים ושם היתה רגילה לשמוע את שירת מלאכי השרת.

לכן גם כעת, כשהיא בתוך גוף היא כל כך כוספת לשירה ולניגון.

אדם צריך להרגיל את עצמו ללכת עם ניגון, כי זה מה שיעורר את לבו אל ה' יותר מכל דבר אחר. זה כזה דבר נפלא, אתה רואה אדם מפזם לעצמו ניגון, זה אות וסימן שהשמחה שרויה בלבו.

רבינו הקדוש מספר לנו בספורי מעשיות על בת מלך שנאבדה, ואיך מחפשים אותה. הגיעה רוח ונשאה את מי שחיפש אותה והביאה אותו להר של זהב ולמבצר של מרגליות. הרוח זה הניגון, שנושא אותנו למקומות הכי גבוהים, הכי נפלאים.

מכל מה שאנחנו עושים לכבודו יתברך, ה' אוהב את השירה שלנו, "הבוחר בשירה זמרה". את השירה של מי שנמצא הכי למטה, שנולד עם יצרים קשים, והוא כל החיים נלחם להתגבר.

מאז בריאת העולם היה הקב"ה מתאווה שיאמרו לפניו שירה. הוא בקע את הים כפי שאומר המדרש, כי ידע שאחרי כן תהיה שירת הים. ה' רוצה שנשיר וננגן את התפילות שלנו אליו. תפילה עם שירים וניגונים היא תפילה שפותחת את כל השערים. אדם רוצה להמשיך ישועות, ילביש את התפילה בשירים וניגונים.

למה אנחנו אומרים בכל יום 'שירת הים'? כי בכל יום יש לאדם ניסים ונפלאות כמו קריעת ים סוף. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כלומר קשה שיהיה לו תמיד שלום בית, זה ממש כקריעת  ים סוף, כי איש ואישה הם שני הפכים וקשה לחבר אותם. גם קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וככה בכל העניינים ועל זה אנו שרים בכל יום ומודים לה' על הניסים והנפלאות שהוא עושה לנו בכל זמן וכשאומרים שירה שבח והודיה לה' יתברך ממתיקים את הדינים וממשיכים לעצמנו ולעולם חסדים וישועות.

הניגון שמתרונן בעולם בשבת שירה הוא ניגון של אמונה. בני ישראל, הים מלפניהם, המצרים מאחוריהם, בצדדים חיות רעות, לאן בורחים? בורחים אל השם. כי רק הוא יכול להושיע. צועקים לה' מהמקום הכי עמוק, ממעמקים קראתיך ה'. וכשאתה מגלה שם את הרחמים של ה', כשמתוך החושך נולד אור גדול, פורצת לה שירה מתוך הלב, שירה שכולה תודה והודיה. ה' ברא את העולם כדי לגלות את הרחמנות העצומה שלו. הוא התייעץ עם המלאכים והם אמרו לו שלא כדאי לברוא את האדם, שהוא לא יוכל לעמוד בניסיונות. ומה הקב"ה ענה להם? אתם לא יודעים כמה רחמנות יש לי. כזו רחמנות עצומה ונסתרת יש לי. ברחמנות הזו אני בורא את האדם.

אדם מתפלל לה', ותוך כדי התפילה הוא מנסה לחשוב על כל מיני פתרונות לבעיה שלו וחושב שהוא צריך להגיד לה' איך להושיע אותו. ואם הוא לא רואה בשכל שלו שום פתרון, הוא מתייאש מהתפילה והצעקה כי הוא חושב לעצמו: נכון שה' הוא כל יכול, אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה...

בקריעת ים סוף לומדים שה' מושיע את האדם מהמקומות הכי לא צפויים, שלא עולים כלל על דעתו. אתה לא יכול לדעת ולא צריך לדעת איך ה' יושיע אותך, איזו קריעת ים סוף תהיה לך, בזיווג בפרנסה, בכל דבר. אתה רק צריך להאמין שה' יתברך הוא ששם אותך במצב הזה והוא כבר הכין לך פתרון שלא חלמת עליו בכלל.

אדם זורק את השכל אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו. כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש. שכל אומר לך להשליך את השכל. שכל שאומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית, שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה.

עיקר האמונה היא שכול מה שה' עושה, לטובה הוא עושה וזה הדבר שהכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שנתאמץ שבכל מסלול שהגענו אליו בחיים, כל מסלול, הכי גרוע בעולם, שזרקו אותנו לפה וזרקו אותנו לשם, כאלה מסלולים קשים שהגענו אליהם בחיים, שפתאום אנחנו רואים שהדרכים סתומות לנו, יש לנו כאלה קשיים, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא  רואים כלום, הכל חשוך, הכל סתום, אבל יש שם ניגון... ניגון כזה עצום... ניגון שזוכים לשמוע אותו כשלא שמים לב לכל הבלבולים, כשנלחמים עם הקושיות, כשאומרים יש ה' בעולם שעושה את הכל והכל ברחמים.

הנסיונות שאדם עובר בחייו הם הרחמים של ה', נסיון זה הזדמנות פז לתיקון והתעלות, זה קרש הקפיצה למדרגה הבאה. אין צמיחה רוחנית בלי עמידה בניסיונות. רק עם ניסיונות זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. לא קל לעמוד בניסיונות שעוברים על האדם בעבודת הבורא אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמנסה להכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גיבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר.

גם את החוסר אמונה שלנו צריך לקבל באמונה. אסור לאדם לרדוף את עצמו על חוסר האמונה שלו, הוא צריך להגיד תודה לה' על כך שעורר אותו להבין שחסרה לו אמונה ועורר אותו לעבוד כדי להשלים את אמונתו. בלי עבודה לא משתנים. בשביל לזכות לאמונה, שזו תכלית החיים, חייבים לעבוד. זה לא יבוא לבד, מעצמו. איך עובדים כדי לחזק את האמונה? מודים לה' על הרעות והצרות והחסרונות והייסורים , מתוך אמונה שבפנימיות הכל טוב. גם אם זה חיצוני, גם אם זה לא בא מתוך שמחה אמיתית, כי בליבך אתה מרגיש שמה שקורה איתך הוא רע, אם תתמיד, הרי החיצוני הזה ייהפך לפנימי.

מתפללים לה' שייתן לנו אמונה שלמה שהכל לטובה ואין שום רע בעולם. מתפללים שהאמונה תאיר בלבנו עד שלא נרגיש שום צער. זה יחזק לנו את האמונה וזה גם ירפא לנו את הנפש.

מורנו הרב: "אדם כל שניה יש לו תקלה, כל שניה יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח ולרקוד. זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! כל דבר שקורה הוא צריך מסירות נפש לשמוח, לשיר לרקוד להגיד הכל לטובה. על כל סטירה, להגיד עוד שירה, עוד הודאה, עוד תודה, הוא צריך לשיר ולשבח את ה' בשיא האכזבות ובשיא המרירויות, כי ה' עושה רק יותר טוב! אם אדם אומר על כל דבר גם זו לטובה, אז הוא יצא מכל הייסורים שבעולם, יהיה לו ניסים! יהיה לו ניסים ונפלאות! ברגע שאדם מבין שזה לטובה, ומתגבר לשיר, לרקוד, ולשמוח, הוא נותן כח שמהדבר הזה דייקא יהיה לו ניסים. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' אתנו תמיד, ה' הולך אתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף פעם! אף רגע! יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע אף שניה, הוא רוקד שר ושמח בכל מצב בחיים וככה ניצול מכל הצרות".

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה ספור, ואצלו כזה ילד ואצל כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה כזה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם, שה' עושה את הכל והכל לטובה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי.

אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה, הוא לא צריך להגיב בכעס. כל זמן שאדם עדיין מתעצבן ממשהו שקורה לו, זה סימן שהוא עדיין רחוק מהאמונה הקדושה. קרה לי איזה משהו, זה לטובה, זה כפרת עוונות, להיפך, עי"ז יקרה לי נס יותר גדול. כל מה שקורה לאדם זה רק כדי להיטיב לו, ה' מחפש לאדם את הכי טוב, כל העבודה של האדם זה להגיד על כל דבר גם זו לטובה.

כל מה שקורה לך, זה הכל ברצון השם יתברך. ככה השם רוצה, נקודה. אין מה להאשים, לא בני אדם אחרים וגם לא את עצמך. אתה נמצא עכשיו בנסיון של אמונה, אתה חייב להשליך את השכל כי השכל מפיל אותך מהאמונה שהכל ברצון ה'. השכל נותן לך כל מיני הסברים שמובילים לכעס, לצער, לייאוש, לנקמנות, להאשמה עצמית, אתה חייב להשליך את השכל הזה ולהתחזק באמונה שאין עוד מלבדו! הכל ברצון ה', והכל לטובתך, ועיקר האמונה היא במקום שהשכל מראה לך על מקרה מסויים שהוא אינו לטובה, ואתה משליך את השכל ומחזיק רק באמונה שהכל לטובה.

האמונה היא היחידה שנלחמת בכל המחשבות האלה של רגשות אשמה, ונקיפות מצפון. כל מה שקרה, זה גזירה מן השמים. עושים כל מה שניתן, משתדלים, מתפללים, אך בהסתכלות לאחר מעשה, את הכל מנהיג ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות. כשאדם זוכה לאמונה שלימה, שום דבר כבר לא יכול לשבור את רוחו והוא ממש לא מרגיש צער, כמו שאומר רבנו הקדוש בתורה ר"נ: "דע שכל מיני צער וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת שיודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום ייסורים, ואינו מרגיש שום צער.

אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את זה, הוא נירגע, הוא חוזר לעצמו. הוא התחבר לאור הזה שנקרא "אין עוד מלבדו".

ט"ו בשבט. הבריאה כולה מתחדשת. הכל אומר שירה. אפילו העשבים. "אם היית זוכה לשמו את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינן מצפים לשום תשלום גמול... כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם! וטוב מאד ביניהם לעבוד את ה' ביראה"(שיחות הרן קסג).

בלבו של כל יהודי, בעומק הנפש, מתנגן ניגון. הניגון הזה, אצל רוב בני האדם הוא נסתר, הוא מכוסה בעצבויות ודאגות, בכעסים ובלבולים. שבת שירה זה הזמן לחדש בלב את הניגון הזה. ניגון של אמונה. כמו בסיפור הבא:

הצוואה ששווה מליונים

הכל היה יכול להיראות כה מוצלח ומבורך אצל הנגר היקר ר' לייבלה הירש מורגנשטרן. ר' לייבלה לא היה תלמיד חכם, אך לזכותו ייאמר שלא זנח תפילות בציבור ופיזר צדקותיו ביד נדיבה. היה הנגר שלנו יוצא ובא בין חצרות רבנים ואדמורי"ם, מברך ומתברך, נושם עד כמה שריאותיו הכילו, אויר פסגות רוחני.

שלום בית מדושן עונג שרר בבית המורגנשטרנים, כאשר הרעיה המסורה פייגעלע ניצבת על יד ימין בעלה במאור פנים ומשפיעה גשמי חסד ואהבת הזולת. ארבעה בנים נולדו להם בזה אחר זה, בלי עין רעה, כל אחד שקל ארבעה ק"ג ויותר עם לידתם, פניהם סמוקות ועיניהם בורקות בתבונה אידישאית, עד כי לרגע חלומות הנגר שלנו כי הללו הולכים לצמוח כאילני רברבי השתולים בחצרות ה', עמדו אוטוטו להתגשם.

מה לעשות, החלומות הללו נארזו אחד אחרי השני בשקיות נייר חומות והושלכו כלאחר יד. בניו של הנגר החביב, הבכור שרגא, השני מוטל, השלישי איצ'ה הגוץ ובן הזקונים יענק'ב, נולדו אמנם פיקחים, עירניים, אבל הראש שלהם צלל לו, לא בים התלמוד, לא בסימני שולחן ערוך, אלא איפה? בעולם העסקים.

הגוזלים פרחו להן מן הקן והפכו לנשרים מגביהי עוף, והכל יכול היה להיראות מוצלח ומבורך, אבל כאן נשים את האמת  המרה על השולחן. בין ארבעת האחים התלקחה מאז נעוריהם, אש המריבה, כאשר קנאה, שנאה, לשון הרע הרע והלבנת פנים שזורים להם זה בזה בהרמוניה מעוררת קבס. יש פרץ ויש צווחה ברחובותינו, ויש ניכור בין בני דודים ונכדים,כאשר ר' לייבלה ופייגעלע פוכרים ידיהם בצער איום על השבר במעונם. בלי להיכנס לפרטים, הממון,

תאוות הממון ומחלוקות עסקיות היו שורש המחלוקת, באמת לא נעים.

נסיונות הגישור והפישור של ההורים התנפצו להם אל סלע המציאות. "אחי הוא גדול הגנבים", אמר אחד על רעהו, וזה הפיץ לעומתו: "אחי רמאי יותר מלבן ורשע יותר מבלעם", וירושלים ההיא סערה מן המדון שלא ידע גבול אצל המורגנשטרנים.

פייגעלע נפטרה ראשונה. כולם אמרו שזה מצער. פחות משנה אחר כך נפטר לייבלה הירש, כי אין אישה מתה אלא לבעלה. האחים ישבו להם שבעה, כל איש שורר בביתו, הקרע התרחב שבעתיים, בעיקר לנוכח העובדה שגם ההורים עזבו את העולם בשברון לב, והדבר המינימלי אף הוא התאדה לו בחלל הירושלמי.

אחר כך פרץ המיתון, העסקים קרסו, ארבעת האחים נפלו לעניות כמו כולם. מאיגרא רמא, לניפוץ הצלעות לבירא עמיקתא. עד שערב אפור אחד, בין ל"ג בעומר לשבועות, חלף מבית לבית ודפק על דלתותיהם הדיין הישיש אברום מוישה ציקורליסט וביקש להודיעם כי ענין חשוב ניצב על הפרק. כבויי עיניים ושחוחי גוו הם נכנסו לביתו של הדיין, ישבו נזופים סביב שולחנו והמתינו למוצא פיו.

הדיין ציקורליסט היטיב את העשישית, שלף מעטפה חומה והתחיל לקרוא: "צוואה. בני היקרים שרגע, מוט'ל איצ'ה ויענק'ה האהובים, צער נורא גרמתם לי בחיי, אבל אני סולח, כי יהודי תמיד סולח, גם אמא לפני פטירתה אמרה לי שהיא סולחת לכם. אבל עכשיו, בעת שהדיין ציקורליסט מקריא לכם את הצוואה, רציתי להודיע לכם על ירושת ענק שיש לי עבורכם, שבודאי תשמח אתכם לנוכח הרעה והסבל שירושלים שרויה בו. ואני ידעתי על הרעב הצפוי מפיהם של מקובלי ירושלים, שסיפרו לי על הימים הקשים המצפים לנו. על כתפיהם בני, מוטלת הלילה  משימה, לשבת על המדוכה ולהכריע כיצד תחולק צדקה מההון הרב העומד לעבור לידיכם, ומה יועיל לעילוי נשמותינו.

בירושלים לא חסרים תלמידי חכמים עניים, ילדים מזי רעב, אלמנות ויתומים, חולים ומצורעים. עיינו בהלכה, התייעצו אח באח, דברו איש אל רעהו ועשו הטוב והישר  בעיניכם, עד כי תיכון הברכה והשלום במעשי הצדקה, דעו כי אהבתי אתכם, בני, למרות דרכיכם הנלוזות, אך מעולם לא אמרתי נואש. תודה שהסכמתם להתכנס בבית הרב ציקורליסט, שהוא נאמן למימוש צוואתי. על החתום לייבל'ה הירש מורגשנטרן".

מוטל מחה דמעה. גם יענק'ב. "כמה כסף הוא השאיר?" שאל שרגא. "אני מנוע מלספר לכם, עד שתגיעו להחלטה משותפת מה לעשות בכסף או ליתר דיוק כמה תעבירו לצדקה", הפטיר הדיין הישיש.

כבר אחרי חצות, והם עדיין יושבים ומתנצחים כמה יותירו לעצמם, כמה לצדקה, מי יזכה בצדקה וכמה יקבל. צעקות רמות, גידוף קטן פה ושם, עד שלפתע התרומם ר' יענק'ב "הקטן"' ואמר: "אחי הגדולים, די!!! השתגענו. אנחנו כבר אנשים זקנים, העתיד עוד מעט מאחורינו, בואו נתפייס, בואו נוותר איש לרעהו, ואני מציע , בואו נשים קץ לעבר הנורא שלנו שהרס להורינו את שמחם החיים, ונעביר את כל הכסף לצדקה!!! בואו נפסיק להיות סוחרים, ונהיה קצת יותר יהודים רחמנים בני רחמנים, בשביל אבא בשביל אמא". הדברים יצאו מלב כואב של חנווני, ונכנס כמו ברגים משומנים לחריצי הלבבות של אחיו הסוחרים.

רוח ירושלמית צוננת פילחה את החלון וליטפה את עיניהם העייפות של האחים, וכעין ענן של שלום ירד מן התקרה ואפף את ארבעתם... כולם הנהנהו זה לעבר זה כרוצים לומר: "אשריך יענק'ב על רעיונך הגאוני". וסיכמו: "בסדר, קיבלנו, כל הירושה לצדקה, לעילוי נשמת הורינו, חצי לתלמידי חכמים, והשאר לעניים".

"סליחה על הכל, אחי היקרים" זעק לפתע שרגא. "סליחה על ניבולי הפה והעלבונות", החרה אחריו מוט'ל, נרגש, "היינו משוגעים חסרי דעת, בואו נעשה הסכם שלום, בואו נאחד את המשפחות", קפץ איצ'ה, והצמיד את אחיו אל חזהו הרחב בחיבוק ענק. והם עמדו חבוקים ובכו, ארבעת אחים מזדקנים ולמודי נסיון, שעשו תשובה סמוך ונראה ליום מתן תורה.

ארבעת כוסות תה רותחות הניח למולם הדיין ציקורליסט, והתחיל לפתוח את המעטפה השניה. האחים עצרו נשימתם מהתרגשות ומסקרנות, הדיין שלף מתוכה... שטר של 5 לירות שעבר זמנו ובטל קרבנו. שטר שאינו שווה את הנייר שהוא מודפס עליו. ניתן היה לנסר ת השתיקה והתדהמה, הם ישבו כאן חמש שעות, התפלסמו, התקוטטו, התפייסו, עשו אפילו שלום, החליטו להעביר הכל לצדקה, בשביל 5 לירות ששוות אפס... גם לא אפס.

יענק'ב היה הראשון שהתאושש, הוא נטל את השטר והצמיד אותו לעשישית. על רקע האור הקלוש ניתן היה להבחין בכתב יד זערורי ממש. הוא קרא מילה אחרי מילה את הצוואה האמיתית: "בני אהובי... ומה אני מבקש מכם שתהיו אוהבין זה לזה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה. רק זה. אבא".

חבוקים וגועים בבכי הם יצאו אל הסימטאות האפלות העטופות בשמיכת החושך של עיר הקודש, כשבידיהם צוואה מוארת, ששוה מילונים.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להגיע לכזו דרגה של אמונה, שכל פעם שמישהו יפגע בי ח"ו, ירגיז אותי, לא יתחשב בי, ואפשר להאריך ברשימה עוד ועוד, אם זה בבית ואם זה מחוץ לבית, שבאותו רגע, בזמן אמת, תבזיק בי המחשבה שבעצם זה לא החבר, וזה לא השכן, וגם לא שום בן משפחה, זה הכל אתה אבא. ואם כך, מה יש להתעצבן, להיפגע , לעשות ברוגז, לרצות להחזיר, הרי הכל ה' עושה לי. ומה זה כבר חשוב במי ה' בחר כדי להיות המקל. זה עצמו עונש, הרי כל בר דעת היה מעדיף שה' יבחר בו לתת מתנות לשני, לא מכות, אז מה יש לי לכעוס עליו?

רבונו של עולם, כשמישהו פוגע בי, לא מכבד אותי, צועק עלי, למרות שאנחנו יודעים שלצעוק על השני זה הכי גרוע, הכי קשה, וצריך לעשות מסירות נפש כדי שלעולם לא נצעק על שום אדם. אם עושים לי משהו שמוציא אותי משלוות הנפש שלי, שמשבית את השמחה שלי, אני צריך להבין שהתנתקתי ממך אבא, ששכחתי לרגע שהכל אתה עושה לי ולהתחבר מחדש לאמונה הקדושה שאומרת שהכל ה' עושה לנו והכל לטובה.

רבונו של עולם, אם אני אזכור את האמת הזו, אם אני אזכה לחיות אותה שזה מדרגה מאד גבוהה באמונה כי אם מישהו פוגע בי ומצער אותי קשה לי לחשוב שזה אתה אבא ואם זה לא היה הוא, זה היה מישהו אחר. אך אם אני אזכה להגיע למדריגה הזו, אין לי ספק שהחיים שלי יהיו אז הרבה יותר שלוים ורגועים.

רבונו של עולם, זה כזה תענוג לזכות לאמונה הזו, שאני ממש מתחנן, תעזור לי להגיע לשם. שאזכה לאהוב כל יהודי. גם מי שפגע בי וציער אותי. כי זה לא הוא. זה הכל אתה אבא והכל מהרחמים שלך.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי