בס"ד

מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"

בהסכמת הרב עמוס שושן - רב יישובי רכס פורייה

נכתב על ידי גיל פרידמן

התשע"ח

לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו

לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין

לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה

לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:

הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה

[email protected]

"וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי" (לח', א')

יש לבדוק מה שייכת כאן תיבת וַיֵּט: מהו ביאורה ומה מתארת בענייננו כאן. ובדוק וראה כי תיבת ויט, כן הטיות פועל זה כגון נטה, בנטותי, נטית, לנטות, ניטיו, מתבארת במקרא בדרכים שונות. הנה פעמים מתבארת בלשון לפרוש, כגון פרישת אוהלים. הנה באברהם, "וַיֵּט אָהֳלֹה" (יב', ח') וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ (תרגום אונקלוס, שם), וּפַרְסֵיהּ מַשְׁכְּנָא (תרגום יונתן, שם), וכן  ביעקב, "נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ" (לג', יט') דִּי פְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ (תרגום אונקלוס, שם), דִפְרַס תַּמָן מַשְׁכְּנֵיהּ (תרגום יונתן, שם) וכן ביעקב, "וַיֵּט אָהֳלֹה" (לה', כא') וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ  (תרגום אונקלוס, שם), וּפְרַס לְמַשְׁכְּנֵיהּ (תרגום יונתן, שם).

והנה פעמים אחרות מתבארת תיבה זו והטיותיה בלשון סטייה. וזהו גם השימוש בימינו בפועל זה. הנה בבלעם - "וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (כב', כו') לְמִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא (תרגום אונקלוס, שם), לְמִיסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא (תרגום יונתן, שם), וכן "וַתֵּט לְפָנַי...  נָטְתָה מִפָּנַי" (כב', לג'), וּסְטַת מִן קֳדָמַי... לָא סְטַּת מִן קֳדָמַי (תרגום אונקלוס, וכן תרגום יונתן, שם), שאין האתון סוטה ממסלולה ימין ושמאל.

והנה פעמים אחרות מתבארת תיבה זו והטיותיה בלשון הרכנה, השפלה, הורדה. הנה ברבקה "הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה" (כד', יד'), ותרגומו ארכיני (תרגום אונקלוס ותרגום יונתן, שם). וכן ביששכר "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד" (מט', טו'), פירש"י ויט שכמו - השפיל שכמו (רש"י שם), וכן אַרְכִין כַּתְפֵיהּ (תרגום יונתן שם).

ויש לתהות, האם יש ביאור אחד ויחיד התואם לכל תיבות אלו במקרא, ובכך ויבוא דבר זה על מקומו בשלום?

על כן דע, כי בכל המקומות כולם יש לבאר תיבה זו ונטיותיה על דרך הרכנה, השפלה והורדה. וביאור זה תואם ברובם ככולם, ופעמים אף ילמדנו המקרא בזה עניינים נוספים שבעבורם נקט לשון זה בדווקא. ובעזר ה' נבאר כעת את כל התיבות כפי שמצאתי במקרא, ואם תמצא מקומות שלא הבאתי הרי בשגגה היא. ועל דרך זה תתבאר בתוך העניין גם תיבת ויט שבענייננו עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי. והנה הביאור:

אברהם – "וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה" (יב', ח'). על דרך הפשט, הרכין יריעות אוהלו מן העמודים המחזיקים אותן לארץ. אך עומק נוסף בדבר: השפיל אוהלו, והוא לשון ענווה ושפלות. ולכך סומך הפסוק את בניית המזבח והקריאה בשם ה', בדווקא על ויט היינו הענווה והשפלות. והוא שלימדונו רבותינו אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו (עירובין נד').

יצחק – "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה, וַיֶּט-שָׁם, אָהֳלוֹ" (כו', כה') – והוא אותו עניין כאברהם, לעיל.

יעקב – "וַיֵּט אָהֳלֹה, מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר... וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (לה', כא'-כב') – ואף הוא לשון ענווה ושפלות, כפי שפירש הרמב"ן וישמע ישראל - סיפר הכתוב ענותנותו כי שמע בחלל בנו יצועיו ולא צוה שיוציאוהו מביתו (עיין רמב"ן שם).

יהודה - "וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה" (לח', א'), והוא ענייננו בפרשה זו, ולשון ירידה הוא. ועל שתי דרכי ירידה יתבאר. מרש"י נראה כי מדובר בירידת יהודה למקום נמוך יותר בארץ, שנראה שירד מחברון למקום נמוך יותר: עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וירד שמשון וגו' תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן (רש"י לח', יג'). ובעומק יותר, ירידה עניינית היא זו ביחס לאחיו, שתחילה ירד מאת אחיו כפי שנאמר בסמוך "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (שם), וכעת ירד עוד עד שמצא לו תחליף לאחיו - איש עדולמי, שנאמר "וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי",  ובהמשך אף יכתיב עליו המקרא "רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי" (לח', יב'), שהפך לרע לו ממש. ומכאן שבודאי וַיֵּט לשון ירידה נוספת הוא על לשון ירידת וַיֵּרֶד. ופשוט.

יהודה - "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ" (לח', טז') – ירידה רוחנית לו, לעסוק במעשה זה ובאופן זה, ופשוט.

יוסף - "וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד" (לט', כא'), שמוריד הקב"ה אל יוסף חסד ממנו עליון אל התחתונים. זאת ועוד, יוסף בבור הוא, ובודאי שייכת לשון הורדה אליו בכל עניין, שמגבוה לנמוך הוא.

יששכר – "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד" (מט', טו'), אף כאן לשון הרכנה היא, וכן פירש"י ויט שכמו - השפיל שכמו (רש"י שם), וכן תרגם יונתן אַרְכִין כַּתְפֵיהּ (תרגום יונתן שם). ודע  כי לא רק לשון הרכנת הגשמיות היא, אלא לשון ענווה ושפלות רוחנית היא, שהרי יששכר מטה שכמו לסבול עול תורה (רש"י שם), וכבר אמרו רבותינו ז"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו (עירובין נד'), לכך בוודאי וַיֵּט כאן לשון השפלת עצמו ברוחניות היא, וכן הוא על דרך אומרם ז"ל מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ (משנה אבות ד', ד').

וכן בבראשית בהטיות אחרות של התיבה: "וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ" (לג', יט') – הלא כאן שייכות שתי לשונות שפלות. האחת, נטיית יריעות האוהל מהעמודים למטה בפשטות, אך עומק נוסף בדבר, לשון שפלות וענווה היא ביעקב, שהוא יעקב שנתקיים בו כבר "שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (לב', כט'), והוא יעקב שהבטיח לו ה' את הארץ כולה שנאמר "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה... וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (כח', יג'-יד'), הוא בענוותנותו קונה כעת חלקת הארץ בכסף מלא, כאחד האדם.

ובספר שמות לשון זה מופיע פעמים רבות במטה משה ואהרון, ולעיתים לכאורה שלא על דרך השפלה, אלא אף הרמה, כגון כלפי השמים, שנאמר "נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם" (ט', כב'), וכיצד יהיה זה לשון השפלה, שהרי משה בארץ והשמים ממעל? אך דע כי גם כאן לשון השפלה הוא, שמבאר רש"י להדיא: על השמים - ... ומדרש אגדה, הגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים (רש"י שם), ומכאן שאף בזה נטה ידו כלפי מטה. וכך יש לבאר בשאר המקומות במכות מצרים, ורבים הם ובכולם הביאור על דרך זו.

ועוד דע כי תיבת מטה משה ואהרון, אף היא על לשון זה תתיישב. שתיבת מטה לשון דבר הגורם לאחר לנטות, לרדת, להשתפל. והלא זה בדיוק פועלו של המטה כלפי פרעה, שמביא המכות ומשפילו ומנמיכו ממכה למכה, שתחילתו "מִי יְהוָה" (שמות ה', ב'), והמשכו "לְכוּ זִבְחוּ" (שמות ח', כא'), והמשכו "יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים" (ט', כז'), וסיומו "וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם" (שמות יב', לא'). וכן פועל המטה כלפי היאור, מוריד אותו המטה מדרגתו הטבעית הטובה, אל דרך פורענות: "וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר... וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם" (ז', כ').וכן פועלו של המטה בעפר שמורידו אל דרך פורענות: "וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח', יג'), וכן פועלו על ארץ מצרים, שמורידתה ממדרגת יישוב האדם למדרגת יישוב הארבה: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם... וְרוּחַ הַקָּדִים, נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּה" (שמות י', יג'), וכן על הים שנבקע לשנים לקראת פורענות והשפלת פרעה וחילו, והשפיל המים במקום המעבר עד גובה הקרקעית: "הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם—וּבְקָעֵהוּ" (שמות יד', טז'). וכן בעמלק שהמטה ומוריד ומשבר את עמלק, שנאמר "וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי... וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" (שמות יז', ט'-יא'), ובצור - "וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" (שמות יז', ה'-ו'), כאן אף חיזוק גדול לדברים, שפירש"י מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה, שאינו מוכן אלא לפורענות, בו לקה פרעה, ומצרים כמה מכות, במצרים ועל הים, לכך נאמר אשר הכית בו את היאור, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן (רש"י יז', ה'), ומכאן תראה שאף בני ישראל הבינו המטה כפשוטו, על דרך מוריד ומשפיל ומביא פורענות, ולכך נצרך כאן להראותם שלא רק לצד זה קעביד אלא ברשות ה' הוא וברצונו אף יביא ברכה וטוב, והבן.

ועוד בשמות, הקדוש ברוך הוא - "בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם" (ז', ה'), פירש"י להכות בהם (רש"י שם), ועל דרך הפשט ועל דרך העולם, דרך הכאת "יושב בשמים" (תהלים ב', ד') פשוט שמגבוה לנמוך היא. וכן בשירת הים "נָטִיתָ, יְמִינְךָ--תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ" (טו', יב'), וכפי שכבר נודע, ימין ה' היא מידת החסד, וברגע שמשפיל ה' את מידת החסד, היינו מורידה ממדרגתה, בוודאי מיד נענשים הרשעים בחטאם, וזהו תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ, ופשוט.

ובמשה נאמר "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (לג', ז') – ופשט הדברים פרש יריעת אוהלו מן העמודים למטה, כפי שנתבאר בשאר אוהלים לעיל. ובעומק בוודאי שהתרחקות זו של משה לשון ירידה היא, שבודאי מדרגת ישראל הגבוהה כשמאוחדים, העם ומנהיגו, כפי שהיו במדרגת "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות יט', ב'), כאיש אחד בלב אחד (רש"י שם), ומשחטאו ישראל אף ירידה היא למנהיגם למשה, והוא כעין שנאמר "לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (לב' ז'), שחטאו הם וירד הוא ממדרגתו, ואף כאן נטה-לו היינו  לשון ירידה היא לו, היינו למשה, בעקבות חטא העם, והבן. 

ובספר במדבר: "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (במדבר כ', כא'), שהיה ישראל בדרכו לעלייה לארץ ישראל (עיין דברינו בלשון עלייה לארץ, לקמן מה', ט'), ונסוג ממנה, ולכך לשון ירידה היא, ופשוט. וכן בבלעם, "אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי" (כב', לג') – האתון השפילה עצמה והתבטלה מפני המלאך, בכך שלא ניסתה לעבור במקום שעמד וחסם את דרכה. וכן "וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (כב', כו'), שאין דרך לרדת מדרך הראשית לדרך שאינה דרך. וכן "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" (כד', ו') – שדרך נחלים לזרום מן גבוה לנמוך, ופשוט. וכן באדום  "דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר כ', יז'), וכן בסיחון "לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ" (במדבר כא', כב'), אף כאן לשון ירידה מדרך הראשית דרך המלך, אל דרך פחותה. וכן "וְאֶשֶׁד, הַנְּחָלִים, אֲשֶׁר נָטָה, לְשֶׁבֶת עָר; וְנִשְׁעַן, לִגְבוּל מוֹאָב" (במדבר כא', כו') להבנת העניין דייק מהפסוק: וְנִשְׁעַן, לִגְבוּל מוֹאָב, שהנשען על האחר לעולם אינו עומד זקוף במקומו, אלא משפיל ומנמיך עצמו אליו, בעוד האחר נשאר זקף על עומדו, לכך דייק המקרא לשון נָטָה בדווקא.

ובדברים נאמר: "וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים ד' לד'), וכן "וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים ה', יד'), וכן "וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים'  וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה" (דברים ז', יט'), וכן "וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה" (דברים ט', כט'), "וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה" (דברים יא', ב'), וכן "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו', ח'), ובכולם נטויה לשון מושפלת ומונמכת היא כלפי מצרים, להכותם מהעליונים לתחתונים, כפי שביארנו לעיל על דרך הפשט, שדרך הכאת יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם (תהלים ב', ד') פשוט היא שמגבוה לנמוך דמיא.

ועוד סמך לדברים בתהילים וכן מובא בסידור תפילתנו, "וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ" (תהלים סו', ט'), וכבר נתבאר לַמּוֹט רַגְלֵנוּ בלשון ירידה ונפילה: למוט רגלינו. להיות נופלים מאין תקומה  (מצודת דוד שם), למוט. מלשון נטיה ומעידת הרגל (מצודת ציון שם). וכן נאמר אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ (תהילים קכא' ג').

ובעניינו כאן ויט עד איש עדלמי עסקינן, וכבר נתפרש לעיל על סדר הדברים.