לאן מכוונים אותנו ימי בין המצרים

נכתב על ידי אריאל מרדכי פנדל ב-4/7/2018

בס"ד


מטרתם של ימי בין המצרים

 

הטעם הפנימי של הלכות שלושת השבועות וחודש אב הוא כדי לעורר את הלבבות לצער על החורבן. כדאי הוא בית אלוקנו להצטער עליו שלושה שבועות בשנה. אך דא עקא, שבדורותינו הלב לא מתעורר. אפילו בשכל, באופן שכלי, קשה להבין את מה היה בבית המקדש עצמו ומה גודל הצרות והכאב שהיו בעת החורבן. ואם בשכל קשה לתפוס, קל וחומר שהלב מתקשה להתחבר ולהתעורר.

הרב זילברברג שליט"א מרבה לדבר על כך (מובא בספרו שיחות התחזקות בלק תשנ"ז, ד) שבדורות הקודמים היה המצב שונה לגמרי. "כשרק התחילו לעסוק בענינים אלו של חורבן בית המקדש וציפוי לישועה, נשפכו מעיינות של דמעות, ואפילו לא אצל אנשים גדולים אלא אצל מה שקוראים 'פשוט'ע יודען', יהודים פשוטים. אבל לפני ביאת משיח, בעקבתא דמשיחא, גילו לנו צדיקי הדורות (הרבי מרוז'ין, הרבי מאפטא ור' נחמן מברסלב ועוד הרבה זי"ע) שיהיה קשה מאוד לעורר הרגש, בבחינה של נסתמו עיניהם וליבם... אבל רצון אבינו שבשמים שאף בעניותנו ושפלותנו, בכוחותינו הדלים מאוד, נשתדל שיהיה לנו איזה שייכות ונגיעה להרגיש מה חסר לנו... וזה מהשאלות הראשונות ששואלים אותנו, ציפית לישועה"[1].

 

ירמיהו ואפלטון

מובא סיפור בספר נתיבות שלום (במדבר, במאמרי בין המצרים מאמר ראשון). מסופר על אפלטון הפילוסוף היווני שפגש את ירמיהו הנביא[2] מקונן בבכי תמרורים על חורבן הבית, ואחר שנוכח לראות את גודל חכמתו של ירמיהו הנביא, שאל אותו, איך מתאים לחכם כמותך לבכות על העבר. הרי בית המקדש כבר נשרף ואיננו, והעבר אין, ומה תועלת בבכייתך. ואמר לו ירמיהו, אינני יכול להשיב לך על שאלה זו כי לא תבין את התשובה[3]. ומבאר שם שכל ענין האבילות שלנו על החורבן הוא בעצם אי ההשלמה עם החורבן והגעגוע והתשוקה לבנינו (ומביא שם את דברי רבי משה מקוברין זי"ע שהגרוע מכל הוא שיהודי משלים עם המצב כמות שהוא. כך גם בעניננו. האסון הגדול ביותר, כלשונו, הוא כאשר יהודי משלים עם המצב וחושב שאפשר לחיות גם בלי בית המקדש). אצל גוי כמו אפלטון, יש רק בכי מסוג אחד, בכי של יאוש. אך אצל יהודי יש בכי של תקוה, של געגוע, בכי על העתיד ולא על העבר. זהו סוג אחר של בכי ואת זה גוי לא יכול להבין (הרי אין אצלו בטחון בעתיד גדול שיבוא. אין אצלו שום דבר בעל ערך מלבד מה שיש לו בהווה). אין זו בכיה של חורבן אלא בכיה של בנין.

 

ימי בין המצרים הם הכנה לשנה הבאה

ממשיך שם ספר נתיבות שלום (עמ' קצג) ומסביר שימי בין המצרים הם הכנה אל האור האלוקי שיאיר בשנה הבאה. ישנו כלל יסודי בזריעה שלפני כל צמיחה מחודשת יש שלב של העדר. אלו דבריו: "כדי להצמיח צריך גרעין הזרע להרקיב לגמרי עד שלא תשאר בו כי אם קוסטא דחיותא, ואז הוא מתחיל להצמיח מחדש. על דרך זה, בכל שנה ושנה בחיי עם ישראל. מעת חורבן בית המקדש, ג' שבועות אלו המה בבחינת העדר הקודם לצמיחה של שנה הבאה, שלאחר תשעה באב כאשר מגיע לשיא ההעדר, מתחלת צמיחה חדשה... החושך הזה אין תכליתו חשכות אלא הוא העדר שתכליתו צמיחה, שממנו מתחיל בנין...".

אוירת היום של תשעה באב (שכל שלושת השבועות מכוונים את הלב לכך) היא שאי אפשר להמשיך כרגיל. שוברים את השגרה ומשתקים את החיים, אפילו לימוד תורה שהיא נחמתנו בעוניינו, אין לנו ביום זה (כמעט). כל זה הוא כדי להיפתח ולהיחשף אל האמת הקשה: הרבה הרבה חסר לנו, אנו חיים במציאות חשוכה ובודדה, מבלי אור ה' שיאיר לנו, מבלי קרבת ה' שתחמם את ליבנו ואת כל אורחות חיינו. כל זה מכוון אל האמירה והזעקה הפנימית: אי אפשר יותר. אי אפשר שיעברו עלינו עוד צרות, אי אפשר שנהיה בלי אור ה' וקרבתו בבית המקדש. זוהי זעקה שאין העולם יכול לסובלו ואין עט שיכל לתארו. אשרי האדם שזוכה לחוש אפילו לרגע קט, שכבר אי אפשר יותר.

מתוך המקום השבור והרצוץ הזה צומחת קומה חדשה. אחרי יום כזה בית המקדש באמת קרוב יותר, בנוי יותר. גם הבנין הפנימי וגם הקומה החדשה של כלל ישראל, נבנית מתחושת אפיסת הכוחות הזו.

 

היוצא מדברינו

אם כן, באמת יש קושי בזמננו לעורר את הלב, את הרגש, לבית המקדש. הרי אין ידוע לנו מה המציאות שהיתה שם. ועם כל זה, יש לנו היכולת לקרב אל ליבנו מעט את ענין בית במקדש ע"י לימוד ועל ידי התבוננות (כל אחד בדרכו הוא, כפי איך שהוא מכיר את עצמו והשלב שבו הוא נמצא). ואדרבה, דוקא בגלל שבזמננו יש קושי לעורר את הלב, לכן כל 'משהו', כל דבר קטן, שבו אנו מצליחים לגעת בנושא הציפייה לישועה והבנת חסרון בית המקדש, זהו דבר בעל ערך גדול, גדול מאוד. כל דבר משפיע ונכנס אל הלב.

בכי יהודי הוא בכי של געגוע, של ציפייה, בכי של אמון בקב"ה ותקוה, של "קוה אל ה' ". כל מנהגי האבלות שאמורים לעורר את המחשבה ואת הלב לצער על החורבן, מטרתם לעורר אותנו לא להשלים עם המצב, לתקוה וציפייה, כדי שנוכל באמת לענות על השאלה: ציפית לישועה.

והתשובה היא, כמובן שציפינו לישועה. אם אנו קוראים את הדברים האלו, ודאי שאנו כבר מצפים קצת יותר לישועה.

 

 

ועוד כמה מילים...

התרגלנו לחוסר תקשורת

התרגלנו להתפלל ולשוב בלי תשובה. התרגלנו לדבר אל ה' בתור שיחה חד צדדית. התרגלנו להתייחס אל ה' כ'דמות אילמת' ח"ו.

בזמן בית המקדש היתה תקשורת דו צדדית. היו רואים אש מן השמים שאוכלת את הקרבן. היו מרגישים התמלאות הלב אחרי שמדברים עם ה'. היתה שמחה על כך שממש נפגשת עם ה'. אפילו רק שמיעת שירת הלויים היתה נותנת קרבת ה' ומביאה להתעלות הנפש (התעלות שיש רק כששומעים ניגון). ובודאי אם היו שואלים באורים ותומים, או רואים את הצמר האדום שהופך ללבן. ה' היה מדבר אלינו בכל מיני צורות ורבדים.

התרגלנו שאין קול ואין עונה. אנו כבר לא מדמיינים שזה יכול להיות אחרת, לא מדמיינים תקשורת טובה (כאשר פלאפון מתקלקל, אפילו רק במקצת, רצים בשיא המהירות על מנת לתקנו. כי אי אפשר בלי תקשורת...).

 

על זה נאמר "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (איכה ה).

 

 

 



[1] עוד מובא שם שאף מחמת המצב שלנו שנסתם העין והלב, מכל מקום ע"י השתדלות להשתתף בצרתן של ישראל, לעורר את הלב לשים לב איזה צרות וקשיים עוברים יהודים בימינו, יתומים ואלמנות (שזה דבר שהוא קרוב אלינו ומוחשי לנו), אפשר להרגיש קצת ציפייה לישועה הגדולה של כלל ישראל.

 

[2] האם הם חיו באותו זמן? כך מצאתי בשם ספר סדר הדורות (חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים ש): אפלטון הפילוסוף היה בזמן ירמיה סביב לשנת ג' אלפים ש' (צמח דוד ח"ב). וכ"כ שלשלת הקבלה דף ק"א א' כי ראה בפירוש הכוזרי שחבר ר' נתנאל אבן כספי שאמר אפלטון אני הייתי עם ירמיה במצרים, ובתחלה הייתי לועג על דבריו ולבסוף ראיתי כי דבריו דברי אלהים חיים ושהוא חכם ונביא.

 

[3] הוסיף חברי, משומעי השיעור, שלאור התפיסה היוונית מובנת יותר תמיהתו של אותו גוי. לדבריהם אין א-ל אחד אלא ריבוי אלים, וביניהם מלחמות ומאבקים. פעם זה מנצח ופעם זה, בלי קשר אלינו. לכן מה יש לך לבכות אם א-ל מסויים הפסיד, מה זה בכלל קשור אליך, פשוט תצטרף לאל החזק כעת. תפיסתם היא כל כך הפוכה: אין שום קשר ויחס בין אלוקים והאדם.


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה