פרשת השבוע עקב

נכתב על ידי אלון, 29/7/2018

 והיה עקב תשמעון את המשפטים (ז,ב).

יהודי שרוצה לעצמו, יעדיף את המצוות הגדולות, כי השכר שלהן גדול יותר. מצווה שטרחתה מרובה גם שכרה מרובה שנאמר: 'לפום צערה אגרא'. כפי הצער כך השכר. אבל מי שעושה לכבוד ה' לא יזלזל בשום מצווה. גם לא במצוות שחז"ל מכנים אותן: "מצוות שאדם דש בעקביו" (רש"י הקדוש), שאין בני אדם משגיחין בהן, כביכול משליכין אותן תחת עקביהן. כי בקיום המצוות הקלות מוכיח האדם שכל כוונתו היא לעשות נחת רוח ליוצרו ולא דווקא על מנת לקבל שכר.

והיה עקב תשמעון

והיה לשון שמחה. עקב הם הרגליים... צריך להגיע לשמחה כזו, שתגיע עד הרגליים, שהם יתרוממו מעל הקרקע, שיתחילו לרקוד, וזה אפשר רק על ידי משפטים, שאדם שופט את עצמו על כל מה שעושה, אם ראוי לעשותו או לא, וככה הוא ממתיק דינים, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, והוא שמח שהולך בדרך טובה ונכונה, ועל ידי זה זוכה לשמחה וריקוד (ע"פ תורה קסט בליקוטי מוהר"ן)

 

השמחה של יהודי, שהוא כל הזמן רוצה להתעלות. הנשמה שבתוכנו לא יכולה לשכון למטה בלי איזשהו רצון להגיע למשהו עליון יותר. אנחנו תמיד מסתכלים אל הפיסגה, ואחר כך רואים איפה שאנחנו נמצאים ואומרים בסדר, יש לנו סבלנות, כי גם להקב"ה יש סבלנות, העיקר שיש לנו יעד, העיקר שאנחנו רואים את התכלית.

אין דבר שיכול לשמח יהודי יותר מאשר קירבת ה'. "ואני קירבת ה' לי טוב". מתחברים אל המעל ועם הכוח של המעל מתמודדים עם מה שנמצאים בו. הנפש שלנו נמצאת בתשוקה מתמדת למשהו שמעל, למשהו עליון יותר, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, שהיא בעצם תרומם אותי, ואם אני אגיע אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות הזאת שהיא יותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, לא אתנו, אבל כל העבודה זה שאפילו שאנחנו לא יכולים להגיע לזה, שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מהאור הזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה.

יהודי חייב לפרגן לעצמו זמן איכות עם בורא עולם. אם זה להגיע לבית הכנסת קצת לפני התפילה, אם זה להישאר אחריה בלי למהר, אם זה לצאת לשדה לכמה שעות, או למקומות הקדושים, אין תחליף למתיקות הזאת. אם יהודי לא מרגיש שהוא אוהב את ה', אם הוא לא מרגיש את הנועם של ה', אז העיקר חסר לו. יהודי צריך לחפש טעם אמיתי בעבודת ה'. אסור לו להתפשר. יש לנו דוגמא את רבי נתן, שנכספה נפשו להתדבק ביוצרו והוא חש צימאון עז לטעם אמיתי בעבודת ה'. בתוככי לבו הוא ידע שיש מתיקות ונעימות עצומה אצלו יתברך אך הרגיש כל כך רחוק ממנה. עד שפגש את רבינו הקדוש...

 

אנחנו עם המבט למעלה אך אנחנו לא מנותקים. אם אדם יש לו בעיה מסויימת שצריכים לטפל בה, אז הוא ילך ויטפל בה. הוא ילך ויטפל בשלום בית שלו, או בילד שיש לו בעיות לימודיות, הוא לא יתעלם משום דבר שקיים בעולם העשיה. אבל הוא כל הזמן יזכור שאנחנו לא נשארים פה לעולם. שכל העולם הזה הוא משל לנמשל. אחרי זה בא הנמשל...

כשאדם מכניס טיפה יותר כוונה לכל מעשה שהוא עושה, לכל מצווה שהוא מקיים, הוא מקבל שמחה. כל אדם חייב לומר שכל העולם כולו הוא חצי חייב וחצי זכאי ואדם אחד, עם דבר אחד קטן, איך שנוטלים את הידיים, ומשתדלים למלא את הכלי, ושהנטילה תהיה על כל היד, ולהגיד את הברכה בכוונה כמה שאפשר, יוצא שכל דבר הכי פשוט, כששותים מים ואומרים שהכל נהיה בדברו, אם אדם מכניס את האמונה הקדושה שלו שבאמת הכל זה ה', שבאמת הכל נהיה בדברו, גם המים האלה שהוא שותה עכשיו, אז הוא יכול להכריע את כל העולם לכף זכות ולהביא את הגאולה.

 

צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו. רק זה יוציא אותנו מהעצבות. אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות ולא תמיד התוכניות שלנו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלנו מתממשים ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל העולם, הוא יודע נסתרות והוא זה שמכוון את כל הבריאה כולה. לא הולך לך כי ככה השם רוצה! זה הכי טוב בשבילך כשלא הולך לך. תמשיך לרצות ולהתפלל עד שתבנה את הכלים ואז תוכל לקבל. בינתיים תשמח כשלא הולך לך. אל תאשים, לא את עצמך ולא אף אחד. תראה רק את השם. אדם, אם הוא כועס, דואג, עצוב, שבור, הוא לא רואה את השם הוא בהסתר פנים, הוא לא רואה שהכל זה השם, הוא לא רואה שזה מהאהבה של ה' אליו מה שקרה לו.

 

החיים זה התמודדות עם אין ספור נסיונות, אין ספור קשיים, וכל פעם שנדמה לך שמשהו לא טוב קורה לך, אין לך אמונה. אם אתה בעצבות, זה כמו שאתה אומר אין ה' בעולם ח"ו. אדם מאמין הוא כל הזמן שמח. וגם אם עשיתי עבירה ח"ו, אני לא אתן לו ליצר להפיל אותי לעצבות. בשום אופן לא. אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה. אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר ואני אמשיך בשמחה. אני אזכור שהכל זה מאהבת ה' אלי.

אחד הדברים הכי חשובים זה להאמין באמונה שלמה שה' אוהב אותי. אהבה אינסופית השם אוהב אותי. כשאני באמת מאמין בזה, אני מסתכל על כל מה שקורה איתי בעיניים קצת אחרות, כי אם ה' כל כך אוהב אותי, אז מה שקורה לי עכשיו לא יכול להיות שזה רע. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות. הוא לא צריך לבזבז הון במאמצים חסרי תועלת להשיג שמחה מדומה כמנהגו של עולם. יהודי שואב את שמחתו מהידיעה שהוא עובד לכבודו של מלך רם ונשא מלך מלכי המלכים ומהאמונה שכל מה שעובר עליו, הכל לטובה. התורה לא רק מבטיחה למי שיקיים אותה חיי עולם הבא, היא מבטיחה חיים טובים בעולם הזה.

 

עיקר השמחה של יהודי היא שמחה ברגע הזה. העבר היה ואיננו. העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפנינו. יהודי קם בבוקר, בורא עולם נתן לו מחדש את נשמתו, הוא  צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, עד שאפילו לפני מיתתם הרגישו סיפוק מכל רגע שאפשר לעשות את רצון הבורא. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, שמחה בלי שום מחשבה מה היה ומה יהיה. הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד, זה עיקר הנסיון, כי על כל אחד ואחד חייב שיעברו עליו נסיונות, עליות וירידות, עד סוף החיים. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה. אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה ח"ו, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר מהצרה, אלא תמיד נשמח, תמיד נשיר לה', נודה לה', אז גם צרות לא יגיעו. כיון שה' רואה אותנו שמחים איתו, אז הוא יבטל את כל הגזרות.

בן אדם יש לו נטיה טבעית כזאת, ליפול לעצבות. למה אני עצוב? כי אני חומר, כי מגיע לי, כי לא הרגשתי היום בתפילה כלום, ולא הצלחתי, ולא הלך לי, והייתי אגואיסט, ומה שעשיתי לא יצא מספיק טוב, אני, שאני כזה מוצלח, לא עשיתי כל כך טוב ואני נופל מזה.

 

ה' רוצה שנמליך אותו בתוך העולם הזה. מלכות ה' מגיע לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ולמקומות הכי נמוכים. ה' רוצה שנרד לפה לעולם הזה עם כל הצרות, עם כל הבלבולים, עם כל הכשלונות, עם כל האכזבות, עם כל מה שקורה לנו, עם כל מה שקורה לילדים שלנו ונראה איך מפה אנחנו מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, להבין שהקב"ה הוא הכתובת לכל מה שחסר לך ולכל מה שעובר עליך, אין לך כתובת אחרת. הוא איתך בכל הנפילות והוא עוזר לך לקום.

 

ה' אוהב את השמחה בחלקנו. מה זה חלקנו? זה כל מה שנדרש לנו כדי להשלים את התפקיד שלנו בעולם. לכל נשמה נתנו כשרונות ושאר מתנות שמים לפי מה שהיא צריכה לעשות כאן בעולם. אחד קיבל הרבה כסף, כדי להתמודד עם נסיון העושר והשני, שכבר התמודד עם נסיון זה בגלגול קודם, בא עתה לעולם כדי להתמודד דווקא עם נסיון  העוני. כל אחד מקבל בדיוק את הנצרך לו לצורך תיקונו. אדם צריך לשמוח גם במה שלא הולך לו, גם במה שחסר לו, זה הכל נקרא "חלקו" . וכשמתבוננים קצת ב"חלקנו", רואים כמה הוא מרשים, כמה אלפי חסדים וטובות אנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע. קיבלנו פה כדי לא להפסיק להודות להקב"ה על כל החסד שהוא מרעיף עלינו, על כל הרצונות הטובים שהוא נותן לנו. כי רצון זה שמחה. מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפייה. כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש פתאום את השמחה.

 

השמחה זה האות שאנחנו מחוברים עם ה'. אדם לא יכול להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה', שמחה בלי חיבור זה הוללות, בדיחות, קשקושים, השתוללות, אבל אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה'. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון, היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה בה'.

מתי אדם נופל מהשמחה? כשהוא עובר עבירה ואז הוא צריך להזכיר לעצמו שהעבירות לא שייכות לנשמה שלו, הנשמה תמיד צדיקה, תמיד טהורה, תמיד קדושה, כל מה שאדם נופל לחטאים, זה מחמת שהוא לא מספיק שמח. ולכן אסור ליפול בדעתו משום דבר בעולם, משום חטא שבעולם, אם נכשלת באיזה עבירה, תעשה תשובה, תראה איזה יצר הרע קיבלת, תראה עם איזה יצר הרע אתה מתמודד כל יום, ואתה במצב הקשה הזה עוד מתגבר ועושה מצוות?! אז ראוי שתשמח.

 

שמחה וענוה זה הולך ביחד. רואים את זה בפסוק שפותח את הפרשה "והיה עקב תשמעון". אין "והיה, אלא לשון שמחה  ואין "עקב" אלא לשון ענוה. אדם שחי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. הוא עושה המון והוא בכלל לא חושב שהוא עושה משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר נבונים , יותר קדושים.

ככל שאדם מקטין את עצמו, ככה הוא יזכה לחיות חיים יותר שמחים, יותר מאושרים. הביטול זה הכלי שמאפשר לנו לגלות בעמקי ההסתרה את האור הגדול. הביטול זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמנות של בורא עולם. אי אפשר להתקרב אל ה' עם גאווה. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (ח,יד). שוברים אותנו, אבל רק טוב יוצא מזה. כשהלב נשבר, אז האור של ה'  יכול לחדור אליו. כשהלב לא נשבר, אז אין עם מי לדבר, אז הוא לב אטום.

מהשבירות האלה מקבלים מדרגות חדשות. פתאום מסתכלים על החיים אחרת, פתאום לא איכפת לי מדברים, פתאום מה שפעם הרגיז אותי כבר לא מרגיז אותי, פתאום מתחברים אליך אבא, פתאום מתחילים לבכות, פתאום מרגישים את ה', פתאום מרגישים ששווה לנו החיים.

אדם צריך להיות בעולם הזה אמצעי לגילוי אלוקות, שהוא יהיה כלום. שיראו אותו ככה בענווה, בשפלות, שיראו שהוא מייצג אלוקות. הוא לא יצטרך לדבר ולתת דרשות, הוא לא יהיה צריך להגיד שום מילה. יראו אדם שהוא לא גוף, לא גשמיות, שאין לו רצונות משלו רק לעשות רצון ה'.

לבטל את היישות זו עבודה מאד קשה, זו עבודה לכל החיים, אך אין שמחה גדולה יותר מזה שיודעים שאין כאן כלום, רק ה'. כמו בסיפור הבא:

מסע הכניעה

נישאנו לפני עשרים ושלוש שנים בחתונה שמחה ומיוחדת. שנינו מגיעים ממשפחות טובות, והשידוך שלנו צויין אצל כולם כ"שידוך משמיים".

הכול הלך על מי מנוחות והרגשנו על תקרת העולם, אבל הקדוש ברוך הוא – הוא קובע לבני האדם את הדרך שלהם.

עברה שנה מהחתונה, עברו שנתיים, ועדיין לא נפקדנו. השתדלנו לא להילחץ ולהמתין בסבלנות, אך לאחר ארבע שנות נישואין החלטנו בעצת רבנים ללכת לרופאים ולטיפולים.

כאן החל מסע ארך וקשה, מוכר לרבים: רוטינה של תפילות, תקוות, טיפולים, ציפייה דרוכה ואכזבה. כך שוב ושוב ושוב.

ובינתיים עוברות השנים, ואנו חגגנו עשר שנות נישואין, כאשר כל האחים והאחיות שמתחתנו עוקפים אותנו מימין ומשמאל. כמובן שמחנו בשבילם, אך חשנו שהם עצובים בשבילנו וכאילו מרגישים צורך "להתנצל" על כך שנפקדו לפנינו בילדים.

עשינו הכל כדי לתת את ההרגשה הטובה ביותר לאחינו ולאחיותינו וכמובן להורינו. למען האמת, לא היינו צריכים להעמיד פני שמחים. באמת היינו שמחים על הטוב שפוקד את הסביבה שלנו. הדבר היחיד שהפריע לנו הוא התחושה שמרחמים עלינו, ו--- כמובן יותר מכל, העובדה שעדיין לא זכינו בפרי בטן.

השנים הלכו וחלפו, ואנחנו חגגנו 16 שנות נישואין, מבלי שזכינו לפרי בטן. האחים שנישאו כבר החלו לחגוג בר מצווה ובת מצווה לילדיהם, ולנו אפילו תינוק אחד אין בבית.

לאחר 16 שנה, אפילו הרופאים האופטימיים ביותר כבר החלו להרים ידיים, ואחדים מהם החלו לרמוז לנו בכיוון של אימוץ. במצב זה עמדנו לפני כשבע שנים, שבורים ורצוצים ובעיקר חסרי כוח.

 

יום אחד אמר לי בעלי את המילים המוזרות האלה: "בואי ניכנע". לא הבנתי מה הוא רוצה. "עד כה עשינו את כל ההשתדלויות האפשריות, קווינו ודחקנו בקדוש ברוך הוא לפקוד אותנו. עלה בדעתי לבוא ולומר לו, שאנו נכנעים לפניו ומפסיקים את כל ההשתדלויות, פרט לתפילה, ומשליכים עליו את יהבנו".

"אני מסכימה", אמרתי לו. ואכן החלטנו לנטוש את הדרך הטיפולית ולדבוק באמונה תמימה בקדוש ברוך הוא שיעשה הטוב בעיניו. כחלק מהשינוי הזה החלטנו לצאת למסע בן שבוע לקברי צדיקים בצפון, להתפלל לישועה. התחלנו אצל רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר עילאי, ולאחר מכן אצל רבי שמעון בר יוחאי וכל הצדיקים בסביבה. הלכנו קבר אחר קבר, ובכל קבר שפכנו שיח בפני בורא עולם ואמרנו לו, כי הננו נכנעים בפניו ושמים בו מבטחנו.

מרוב שהיינו עסוקים בתפילה ובאיתור קברי צדיקים, לא שמנו לב לעובדה המצערת, שרכב זקוק לדלק, כמו שדמעות זקוקות לבקבוקי מים. ובאחד הכבישים הצרים של הצפון, בין מג'אר לאנשהו, הרכב החל לחרוק ולאחר מכן נדם כליל.

 

עצרנו בשוליים הצרים של הכביש וחשבנו מה עושים.

הייתה זאת שעת ערב במקום לא כל כך נחמד מלא יישובים ערביים, אמנם לא עוינים, אבל עדיין... לא ידענו מה לעשות. בעלי אמר לי: "אני רואה בזה אות משמיים. איננו פוחדים. נראה איך יפול דבר". התחלנו לסמן לנהגים לעצור, שייקחו אותנו לאנשהו. איש לא עצר. התחלנו ללכת ובמקביל לנסות לעצור. רק אחרי שעה של הליכה עצר לידינו רכב. "לאן צריכים"? שאל. לא היינו יכולים לטעות במבטא הערבי. "אמממ..." אמר בעלי , "אמממ..." "זה בסדר, אני אומנם ערבי , אבל לא שונא יהודים", אמר. משהו בקולו היה אמין, אבל עדיין לא הרגשנו יכולת לבטוח בו. ואז הוא התחיל לדבר אידיש.

לא שאנחנו דוברי אידיש, אבל הבנו שאנחנו יכולים להירגע... "הייתי שנים עובד בישיבה בבני ברק, אתם יכולים לשאול את הרבנים". וכאן נקב בשמות של רבנים בצורה שמכנים אותם בבני - ברק. כבר לא היה לנו ספק. נכנסנו והתיישבנו. הסברנו לו שאנחנו רוצים להגיע לתחנת דלק, והוא אמר שבעוד חמישה קילומטרים יש אחת כזו. הוא החל לדבר אתנו ולשאול מאיפה אנחנו , מה אנחנו עושים, כמה זמן אנחנו נשואים, ואז שאל: "כמה ילדים יש לכם, לפי החשבון שלי, יכולים להיות שמונה לפחות..." אמר. שתקנו. אני התחלתי לבכות. בעלי אמר לו: "לצערנו, אין לנו ילדים. זו הסיבה שאנחנו כאן. אנו במסע תפילות לקברי צדיקים. הוא החל להתנצל, להתעניין ולבקש את סליחתי, שלא התכוון ולא ידע. בעלי אמר לו שחלילה, אין לו על מה להתנצל והכול בסדר. כך הגענו לתחנת הדלק.

 

הוא החל להתרוצץ ולאסוף בקבוקי פלסטיק ריקים, ועזר לנו למלא אותם, ולאחר שהיו בידינו עשרה בקבוקים, הוא לא ויתר אלא הכריח אותנו לנסוע אתו חזרה לרכב שלו כדי לתדלק את הרכב התקוע אם שכחתם, תשעה קילומטרים לצד השני. בדרך לרכב הוא אומר: "אם אתם במסע תפילות, למה שלא תבואו לכפר שלי?" שתקנו. מה יכולנו לומר? שהיינו אצל רבי שמעון בר יוחאי ואצל רבי מאיר בעל הנס, וש-אפעס, הכפר שלו לא כל כך מתחרז עם השמות הגדולים האלה? "אה, סליחה. לא התכוונתי שתבואו למסגד שלנו, אבל בכפר שלנו יש בית של אישה חשובה מאד של היהודים ופה ושם ובאים יהודים להתפלל ואומרים שזה טוב לילדים". זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע, אז לא הגבנו. כשהשתיקה נעשתה מביכה, שאל בעלי: "אתה יודע מה השם של האישה הזו?" "לא" הוא אמר, "אבל תן לי לברר". הוא החל בסדרת שיחות בשפה הערבית, ובסוף הגיע לאחד שאמר לו: "יש לי אצל מי לברר, אני חוזר אליך". הוא חזר אליו לטלפון אחרי שתי דקות ואמר: "מכירים אישה בשם שולמית?" "האישה השונמית", אמרנו שנינו. "כן, מכירים". "אז היא התגוררה אצלנו בכפר סולם. תבואו תתפללו שם"

 

לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. האמת בתחילה חשבנו לומר לו תודה, לקחת את הכתובת, לומר שלום ולא לבוא לו אפילו בחלום. אבל בעלי  לחש לי: "תקשיבי, אנחנו במסע מיוחד. האיש הזה לא בא סתם. הוא שליח של הקדוש ברך הוא, להוביל אותנו לאיזשהו מקום. בואי נלך עם זה". הסכמתי מייד. מה כבר היה לי להפסיד. הערבי עזר לנו לתדלק ולאחר מכן אמר: "אם מתאים לכם, פשוט תיסעו אחריי". הוא ראה שאנחנו מהססים והוסיף: "אל תדאגו, זה ממש צמוד לעפולה, זה כפר של אזרחים ערבים אוהבי יהודים. אין לכם ממה לדאוג, אפילו כל השלטים אצלנו בעברית.

החלטנו לנסוע אחריו, יהיה מה שיהיה. בדרך אמר בעלי: "זה דווקא הגיוני, הקשר בין האישה השונמית לזרע של קיימא". למי שלא יודע, הסיפור הוא על אלישע הנביא, שנהג לחלוף לפרקים בשונם ולסעוד אצל "אישה גדולה" שהתגוררה במקום. לימים, הקצתה האישה חדר מיוחד בבית שנועד לארח את הנביא. אלישע ביקש לגמול לאישה על הכנסת האורחים הנדיבה. הפתרון הגיע מכיוונו של גיחזי, משרתו של אלישע, שהסב את תשומת לבו לעובדה שהאישה היא חשוכת בנים. הנביא פנה אל האישה והכריז: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" האישה הגיבה כמו שרה אמנו בשעתה: "אל אדני איש האלוקים אל תכזב בשפחתך" (מלכים ב,ד). ברם, נבואת אלישע התקיימה, וכעבור שנה ילדה האישה בן. אך הנס של השונמית לא הסתיימה בזה

הילד גדל ובאחד הימים יצא לעבודה בשדה עם אביו, כשלפתע חש ברע. אביו שלח אותו הביתה, ושם מת הנער על ברכי אמו. תגובתה של השונמית הייתה נחושה. היא חבשה את אתונה ויצאה אל הר הכרמל, לבקש מאלישע על נפש הנער. האישה השונמית אמרה: השאלתי בן מאת אדני? הלא אמרתי לא תשלה אותי" (שם, כח). משהבין מה קרה, מיהר אלישע הנביא אל שונם: "ויבוא, ויסגור הדלת בעד שניהם, ויתפלל אל ה', ויעל, וישכב על הילד, וישם פיו על פיו, ועיניו על עיניו, וכפיו על כפו, ויגהר עליו... ויפקח הנער את עיניו, ויקרא אל גיחזי, ויאמר, קרא, אל השונמית הזאת. ויקראה... ויאמר, שאי בנך". (שם ל"ג-ל"ו) הילד הזה היה חבקוק הנביא.

 

בתוך פחות משעה הגענו אל הכפר סולם. בדרך התקשר בעלי למספר רבנים, שאישרו לו כי המקום הוא אכן ביתה של האישה השונמית. עוד שמע בעלי שמרן הסטייפלר אמר לבנו, מרן שר התורה שליט"א שידע שמקום זה שנעשה בו נס הוא מקום מסוגל לתפילה.  לפני כשלושים ושמונה שנה נסעה משלחת בראשות מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א עם כמה זוגות שציפו בכיליון עיניים לפרי בטן מרן הסטייפלר יצא ללוות את המשלחת ולמעשה, רוב הזוכות שנסעו לתפילה נפקדו.

קשה לי לתאר את התרגשות שלנו. הרגשנו שהקדוש ברוך הוא, שאליו נכנענו, פשוט מוביל אותנו בדרך אל הישועה. הערבי הוביל אותנו אל מקום מוזנח, מלא לכלוך, זוהמה ועשבים שוטים כך נראה ביתה של  האישה השונמית! עמדנו שם והתפללנו, ואז אמרתי לבעלי: "לא ייתכן שביתה של אישה כל כך חשובה, שנעשו לה שני ניסים שהתפרסמו לעד, יהיה במצב כזה. בוא ננקה אותו". "בסדר", הסכים בעלי, "נבוא לפה בשבוע הבא ונעשה משהו". אמרתי לו: "לא בשבוע הבא, כאן ועכשיו". התחלנו לאסוף את הלכלוך, אבל לאחר שעה הבנו שאנחנו צריכים ציוד, החלטנו לשכור צימר בסביבה ולמחרת לקנות ציוד ולנקות את המקום. למחרת קנינו מגרפה, מעדר ושקיות. עבדנו שם בפרך כחמש שעות רצופות, וכשסיימנו, איני יכולה לומר שהמקום נראה יפה, אבל הוא כבר לא היה מלוכלך. כל הלכלוך היה ארוז בשקיות ענק שהבאנו אתנו, והעשבים שניכשנו היו בערימה ענקית, הרחק מבית השונמית. העתרנו בתפילה במשך כשעה ולאחר מכן נסענו משם. זרקנו את האשפה במקום הקרוב שניתן ונסענו הביתה.

 

לאחר כל הסיפור שסיפרתי, הדבר הכי פשוט לספר הוא, שחודש לאחר מכן, התברר לי כי נפקדתי, ותשעה חודשים לאחר מכן ילדתי בן ראשון במזל טוב, ואחריו באו בזה אחר זהו באופן טבעי עוד שלושה ילדים: שתי בנות ובן.

חודש בלבד לאחר ההחלטה שלנו "להיכנע" ולהפקיד גורלנו בפני הבורא, ללא שום השתדלות מלבד התפילה, הוביל אותנו בורא העולם בדרך נסית להיתקע בדרך, ללכת אחרי ערבי דובר אידיש לכפר ערבי דובר עברית, ולבית של אישה גדולה שדיברה בזמנו אל הנביא והולידה נביא בעצמה.

כיום פוקדים את הבית כמעט כל זוג חשוך ילדים הזקוק לישועה, ובשנתיים האחרונות מגיעים גם אנשים הרוצים להתפלל על ילדיהם שיאריכו ימים ושיהיו בריאים ושלמים, כמו בנה של השונמית, שחי מעל הטבע, וגם לרוות נחת מילדים, כמו בנה של השונמית שהפך לנביא בעצמו. מסע הכניעה שלנו- הפך למסע שכולו ניצחון. לא רק לנו. לכולם.

 

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תחזיר אותי למה שהיה פעם,שכל מה שרציתי זה רק אותך! שכל הזמן הרמתי את הראש למעלה וצעקתי בשקט וכשהיה אפשר אז גם בקול רם שאני רוצה אותך! שאני אוהב אותך! שאתה כל החיים שלי! ומהפה הזה יצאו כאלה מילים חמות, כאלה אוהבות שאני מתבייש לכתוב אותן פה.

 

זה קורה גם עכשיו אך לעיתים הרבה יותר רחוקות. כשאני שומע מישה צועק את הנשמה שלו בשדה בחצות לילה, אני נזכר שגם אני צעקתי פעם ככה ואני קצת מקנא.

תעזור לי אבא שכל המתיקות שלי בחיים וכל התענוג שלי בחיים, היו רק ממך, רק מהקדושה. כי התענוג הכי גדול זה כשאוהבים אותך ואני לא מוכן לוותר על התענוג הזה בשביל שום דבר אחר, בשביל שום תענוג אחר. כמו שהיה פעם.

 

רבונו של עולם אתה כל יכול. אתה יכול לעשות גם מה שנראה לי כמעט בלתי אפשרי. כי איך אפשר להחזיק את הגלגל אחורנית? כשאני מתחבר לאור הזה של כל יכול, ואני מבין שאין דבר שאתה לא יכול לעשות, גם מה שנראה לי לא מציאותי, אני מתמלא אז שמחה, זה כל כך מרגיע אותי, רבונו של עולם, תחזיר אותי אליך.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה