"שלוש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם: זכה בחכמה - זכה בכל, זכה בגבורה - זכה בכל, זכה בעושר - זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום"  (מדרש רבה פרשת מטות)

יש בעושר אמצעים לפעול, להשפיע ולהיטיב. העשירות גם מאפשרת לאדם לברר באמת במה הוא חפץ ובמה לא. הוא יכול לעשות את הדברים מבחירה חופשית ולא מתוך הכרח. הוא גם איננו תלותי. אך בכל אלה טמון גם הסיכון. השחרור מהתלות, והכח שביכולת ההשגה והקניין יכולים לסחרר את האדם, והוא מאבד את הכיוון.

שלמה המלך, שידע מהי עשירות, מבקש (משלי ל, ח-ט): "וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי... פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' " - יחד עם העושר והאפשרויות שנפתחות, והיכולות שמתרחבות, עלולות להתגבר נטיות הביטחון העצמי המופרז, חוסר הקשבה לסובב, הסתגרות. העיסוק בהון כרוך בסיכון. הסיכון הוא ההתרכזות בשגשוג הפרטי-אנוכי, ושימת הלב להצלחה חומרית, ואיתה לרגשות הכבוד והגאווה המדומים. במצב זה, העושר הופך לאדם לרועץ. יש עושר שמור לבעליו ולרעתו.

לעשירות יש תועלת ויש תפקיד והיא אף יכולה להיות מבורכת, אך הנקודה המכריעה היא מהו המניע לשאיפה ומאיזו הכרה היא צומחת. המאמצים והיוזמות שנעשים לשם שגשוג והצלחה כלכלית ודאי חשובים, אך תמיד עליהם לבוא מתוך חשבון צלול של הערכת החיים והכיוון שאליו הם צריכים להתקדם, ושלא "יקום הגולם על יוצרו".

הדרך לא ליפול להתדרדרות זו היא בפעולות ממשיות של נתינה מההון האישי לטובת הזולת. ביסודה מונחת ההנחה, שמעשיו של האדם משפיעים על מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל אופיו, ולא ההיפך. ספר "החינוך" מנסח זאת כך (מצוה טז): "דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

ע"י שהאדם מוציא ממה שיש לו, ומפחית מעושרו לטובת הזולת - ע"י כך ניתן להאמין שהתודעה הנכונה תישאר והעושר לא "יעלה לו לראש" ויטשטש את כיוון החיים - וכאן נכנסת לתמונה מצוות הצדקה.

נראה כי בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות הממון, אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה, שכן זו מצווה שמחנכת את האדם לוותר ולהתחשב בצרכי זולתו. חוקי החומר אומרים – מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת. לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה'. לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית - הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו.

הרב עקיבא קשתיאל שליט"א, מתוך האתר: "בני דויד-עלי" - http://www.bneidavid.org/Web/He/Default.aspx

ניר אביעד, מתוך האתר "השבוע בפרשה": http://nir.benny-aviad.com