פסח התשס"ה

סימן ה"מגיד" בהגדה של פסח, שהוא הסימן בו אנו מקיימים את מצוות "והגדת לבנך", ובו אנו מספרים ביציאת מצרים, מתחיל בקטע "הא לחמא עניא", ואנו מתחילים במילים "בבהילו יצאנו ממצרים".

קשה לי, מדוע בחר בעל ההגדה לפתוח את סיפור יציאת מצרים בקטע זה.

הרי תחילת הסיפור הוא בקטע "עבדים היינו", ולפני זה קוראים את "מה נשתנה" - השאלות עליהן נענה בעזרת סיפור יציאת מצרים.

אך מה מקומו של "הא לחמא עניא", ועוד בהתחלה?

מילא, ניתן להבין את שאנו אומרים "כל דכפין ייתי ויכול" - מזמינים את הרעב לאכול איתנו, אך גם זה קצת קשה, כי הרי את ההזמנה היינו צריכים לבצע, עוד לפני תחילת הסדר, אבל ניתן לומר שאולי יש עדיין אנשים עניים שלא הוזמנו למשפחה מסוימת, ואם ישמעו שאנו מזמינים - יצטרפו אלינו.

אך המילים "כל דצריך ייתי ויפסח" מוקשות מאוד. הרי הפסח אינו נאכל אלא למנוייו, ומי שלא נמנה בעת השחיטה, לא יכול להצטרף עכשיו ולאכול, וכיצד אנו מזמינים אותו?

יש מרבותינו שמסבירים שקטע זה נאמר בעת שבימ"ק אינו קיים ולא מקריבים קורבן פסח, וההזמנה היא לעשות עמנו את הדברים המיוחדים לפסח: ארבע כוסות, מרור וכו'.

כך ההמשך מובן יותר - לאחר שהזכרנו את נושא הפסח, אנו נזכרים שאין באפשרותנו להקריב את קורבן הפסח, ולכן אנו מבקשים להיות בשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין, כדי שנוכל להקריב את הפסח.

אך עדיין מוקשית ההתחלה של הקטע - מה בא הוא ללמדנו?

ועוד קשה, כיצד נאמר כאן שמצה היא לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים?

הרי ידוע לנו מהמשך ההגדה, כי אנו אוכלים מצה כיוון שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ, אז מה החידוש אם כבר אכלו מצות במצרים?

ועוד, מזה שנאמר בהמשך שאוכלים מצות כיוון שלא הספיק הבצק להחמיץ, נראה כאילו אם היה מספיק הבצק להחמיץ, היו אוכלים לחם ולא מצות, וזה קשה, כי בפרשת בא, בראש חודש ניסן, מצווה הקב"ה למשה, לומר לבני ישראל שהם יאכלו מצות - מכאן שאכילת המצות היא חובה, ולא מקרה כיוון שלא הספיק הבצק להחמיץ...

הרמב"ן פושט קושיה זו, עי"כ שהוא אומר, שהחיפזון גרם שהמצות נאפו בסוכות ולא במצרים: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם".

כלומר, בני ישראל פעלו לפי ציווי ה' והתכוננו לאכול מצות, אך עקב החיפזון לא הספיקו לאפותם במצרים. כאן אנו למדים על המהירות בה יצאו בנ"י ממצרים. למרות שכבר כשבועיים ידעו על כך שעליהם לאפות מצות, ולמרות שהיו כבר מוכנים ליציאה ("נעלכם ברגלכם ומקלכם בידכם"), עדיין לא הספיקו לאפות את המצות, כיוון שכשמגיע זמן הישועה, ישועת ה' כהרף עין.

כשיצאו ממצרים היה בידם הבצק, ואפו אותו רק כשהגיעו לסוכות - כלומר הגיעו מרעמסס לסוכות בתוך 18 דקות. המרחק בין רעמסס לסוכות- 120 מיל (ק"מ) (ע"פ רש"י).

אם כך יוצא שמיליוני בני ישראל, עברו מרחק של 120 ק"מ, בתוך פחות מ-18 דקות- דבר שלא נתפס, ויתכן רק בגלל ישועת ה', שהיא כהרף עין.

זוהי גם הסיבה שאנו מזכירים זאת ב"הא לחמא עניא". אנו מתחילים במילים "בבהילו יצאנו ממצרים" אך מסבירים שאנו מזכירים את הבהילות, כדי להזכיר את המהירות של ישועת ה', ולא כדי ללמדנו שהסיבה לאכילת מצות  היא שלא הספיקו לאפות את הבצק, כי מיד אנו אומרים שאבותינו אכלו מצות כבר במצרים.

ומדוע מזכירים את ישועת ה' בתחילת ה"מגיד"?

הרי מטרת יציאת מצרים הייתה הכניסה לא"י: "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו", וכך גם עניין ארבע כוסות- כנגד ארבע כוסות של גאולה, אך יש לנו לשון גאולה נוסף: "והבאתי אתכם אל הארץ".

כך בתחילת הסדר, אנו מזכירים שאנו עדיין בחו"ל, וגם אם אנו בא"י, עדיין איננו בני חורין באופן מלא, כיוון שעדיין לא נבנה ביהמ"ק, לכן אנו מזכירים את ישועת ה', ומתפללים, שלקראת שנה הבאה, המצב ישתנה והקב"ה יגאל אותנו כהרף עין, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן.