"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (י,ג) '"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן אמר לו: אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה' (זבחים קטו,ב) מרן שר התורה גדול הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (תורת המקרא- אחרי מות) שזה רומז לנאמר בתו"כ (שמיני א,כג) 'היה אהרן עומד ותוהא, אומר אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני?! נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו, הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש' שמזה יוצא שהמשכן לא התקדש לגמרי אלא במותם של בני אהרן, שהם קידשוהו למעלתו. ולכאורה לא מובן מדוע זה כך? ומצאנו עוד דבר דומה לכך: 'בא נתן הנביא ואמר לו לא לי הבית. למה כי דמים רבים שפכת ארצה. כיון ששמע דוד נתירא, אמר הרי נפסלתי מלבנות ביהמ"ק. אמר ר' יהודה בר אלעאי: אמר לו הקב"ה: דוד אל תירא, חייך כך הם לפניי כצבי וכאיל. לכך נאמר "שפכת ארצה" ואין ארצה אלא צבי ואיל.. אמר לו הקב"ה :חייך כל דמים ששפכת היו לפני כקרבנות.. אמר לו דוד א"כ ולמה אין אני בונה אותו? אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב' וכו' (פסיקתא רבתי דחנוכה ה') [ראה בדברי מרן הגאון הרב שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב"משיב מלחמה א"] הרי שיש משהו מעולה במיתת אדם שאם לא היה יכול ליחרב סימן שזה מקדש ביותר את הבית עד שאינו יכול ליחרב. ומדוע?- ניראה שזה שורש קדושת המשכן, שכאשר אדם מת בקשר לקדושה יש בזה ביטול הגשמי, שאדם הוא שיא היכולת להיות גשמי (שכיכולת לקדושה כך היכולת לטומאה) שיכול להיות גרוע מבהמה. לכן במיתה שקשורה לקדושה יש בזה ביטול גשמי גדול, שזה עניין המשכן לקדש את העולם מגשמיותו. עוד אפשר- שכאשר אדם מוסר נפשו על ה' הוא בעצם מבטל את כל רצונו כלפי ה' שהרי אין לך רצון יותר גדול מלחיות, ואותו אחד מוסר נפשו על ה' כך שמבטל כל תאותיו כלפי ה'. כך מתקן את חטא עץ הדעת שהביא לתאות בעולם, ולכן זה מופיע (מיתת בני אהרן) "ביום השמיני" (ט,א) כמו ברית מילה שניתנה ליום השמיני, שזה מתקן את התאות מעץ הדעת. שזהו שנאמר על אדם הראשון 'מושך בערלתו היה' (סנהדרין לח,ב) שזהו הביטוי לתאות שקיבל, שזה בא במיוחד לידי ביטוי שיא בבינו לבינה, שלכן אחרי שאכלו ראו שהם ערומים , שאז החלו לחוש תאות עריות ולכן שמו לב לזה. והתאות כבר נירמזו כשראתה את פרי עץ הדעת כמו שנאמר בפס' "וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג,ו) שזה ביטוי לתאות שממנו. ועריות קשורים לחיות (שממשיך ע"י זרעו כביכול להתקיים בעולם) ולכן מסירות נפש מתקן את החטא הזה. ואמנם אצל דוד מדובר על הגויים שהרג, אולם במלחמה יש מסירות נפש והיא זו שנחשבת לזכות של מיתה על קידוש ה', ומה שאומר לו על קרבנות הכוונה שלכן כמו שהקריב, אולם המעלה היא מצד מסירות נפש במלחמה.  עוד ניראה שכשאדם מוסר נפשו הוא מראה בכך שהנשמה שולטת לגמרי על כל העולם. שהאדם שולט בכל העולם, והנשמה שבו היא החלק האלוקי בעולם, וכך משפיע קדושה וגילוי אלוקות בכל העולם הגשמי (וזהו שאומר משה 'לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה') ע"י שהולך בדרכי ה' ומוציא לפועל את חלק נשמתו. ובמסירות נפש הוא מראה בשיא את שלטון הנשמה וה' על כל העולם, ולכן זה מעל ומעבר לכל קרבן שיהיה. שבקרבן מראה את שלטון ה' ע"י שמביאו לה', שזה כעין טבעי שהאדם שולט בעולם ולכן מביא משליטתו לה'. אבל מסירות נפש זה קרבן של האדם עצמו שזה לא טבעי, על טבעי, ולכן גם החיבור הוא על טבעי, ולכן אם דוד היה בונה לא היה נחרב כי הקשר לעולם היה על טבעי ולכן גם אם היו חוטאים, שזה דבר טבעי בשל יצר הרע בגשמי, בעולם הטבעי, המקדש לא היה נחרב כי הקשר שלו הוא על טבעי(ולכן לא מתייחס לטבעי), ולכן קדוש לגמרי ואינו יכול ליחרב. וזהו שנאמר בשמים 'שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן' (ב"ב י,ב) שזה רמז על שכל בריה טבעית אינה יכולה לעמוד עם המוסרים נפש על ה' כיון שהם בקשר קדושה על טבעי. וזהו שנאמר בהמשך ל'עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית' שראה הפוך מהעולם, כלומר שונה לגמרי מהעולם, כאינו טבעי, אולם הוא האמת, כך המוסרים נפשם אינם טבעים ומועלים מעל הטבע לקדושה גדולה שהיא האמת. ודבוק בה' שחותמו אמת 'דאמר רבי חנינא חותמו של הקב"ה אמת' (שבת נה,א) שאותם מוסרים נפשם מודמים לר"ע וחבריו (שאמרו שאין לומר שזה הם כי יש להם זכות עצמית, הרי שחשבו שזה הם) ולכן כמו שעל החותם אמת נאמר 'ר' שמואל בר נחמני: אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו' כך גם מעמדם של המוסרים נפשם, ולכן אמר לו שמה שראה זה אמת, שזה רמז לאח"כ על הרוגי מלכות שהם דינם כאנשי אמת הדבוקים בה'. שאצלם מתפרש 'א-מת' שבמיתתם הראו שה' הוא אחד בכל העולם, הוא לבדו, וזהו חותם של ה'. לכן דינם כמעל הטבע (שבטבע ה' מכוסה מגילוי ע"י הגשמי) ולכן כמו משה שמעמדו היה מעל הטבע ולכן לא נכנס לארץ שאחרת לא היה המקדש חרב כשיחטאו, בשל מעמדו כמעל הטבע (אור החים דברים א,לח) כך גם המוסרים נפשם על קידוש ה' הם מעל הטבע (ואף משה היה מוסר נפשו שאמר "ואם אין מחני נא מספרך") ולכן דוד לא בנה את המקדש שאחרת לא היה חרב, והמקדש קיבל את קדושתו ע"י מיתת בני אהרן (שמתו בחטא ולכן לא נעשה שלא יחרב, אלא רק את שלמות מעלתו בקדושה). ולכן עכשיו בספירת העומר שזה עליה בקדושה, כמו בנ"י כשיצאו ממצרים לעלות להיות ראויים לה' במתן תורה, ומתקנים את חטאינו (כמו שאומרים בתפילת ספירת העומר לתקן את המידה של אותו יום), אנו באבלות על תלמידי ר"ע שהיו לוחמים בצבאו של בר כוכבא ומתו על קידוש השם (ראה באריכות ב"מועדי ישראל" של מרן גדול הדור הרב שלמה גורן זצוק"ל זיע"א).