ששון ושמחה

יש גמ' במס' סוכה דף מח':- שכתוב בה: "הנהו תרי מיני חד שמיה ששון, וחד שמיה שמחה, אמר ליה ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב: "ששון ושמחה ישיגו וגו' ", אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב: "שמחה וששון ליהודים", אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושריוך פרוונקא דכתיב: "כי בשמחה תצאו", אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב: "ושאבתם מים בששון". אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב: "ושאבתם מים בששון", אמר ליה: אי הוה כתיב לששון, כדקאמרת. השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא".

והתרגום לעברית: שני מינים היו, אחד היה שמו ששון, ואחד היה שמו שמחה. אמר לו ששון לשמחה, אני עדיף ממך כיון שכתוב "ששון ושמחה ישיגו" [ששון מוקדם בפסוק]. אמר לו שמחה לששון, אני עדיף ממך כיון שכתוב "שמחה וששון ליהודים". אמר לו ששון לשמחה, יום אחד יעזבוך ויעשו אותך כשליח שכתוב "כי בשמחה תצאו". אמר לו שמחה לששון, יום אחד יעזבוך וימלאו בך מים שכתוב "ושאבתם מים בששון". אמר אותו המין ששמו ששון לר' אבהו: לעתיד בעולם הבא, אתם תמלאו לי מים שכתוב "ושאבתם מים בששון". אמר לו [ר' אבהו לששון], אם היה כתוב לששון, אז הכוונה היתה כמו שאמרת, אבל עכשיו שכתוב בששון, אז הכוונה היא שבעורו של האדם שנקרא ששון, נעשה נוד ונמלא בו מים".

מהו ששון? מהי שמחה?

המלבי"ם על ישעיה (לה, א "ביאור מלים"). הששון - הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה, והשמחה והגיל - הם נפשיים, לבד שהשמחה היא השמחה התמידיית הרצופה, והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה. כפירוש המלבים גם פירשו – הרב קוק, ר' צדוק (ששון המשתה) מגילת סתרים על אסתר (משוש האברים). תרגום יונתן וששון - בדיחת לבא. (אסתר ח יז(

ר' מנחם מנדל שקלוב – ששון ע"י כבישה ויראה, שמחה ע"י אהבה  מים אדירים, מהד' ורשא (תרמ"ו) דף סב ע"א, ז' דאקרו עיני ה' .
רי"א חבר - שמחה ע"י טורח, ששון בלי טורח. שמחה לעולם הבא, ששון לימות המשיח פתחי שערים, נתיב פרצוף אריך, פסקא כד, בית נתיבות, הערה לב, דף קד

הפוך מזה -. עמוס חכם, בפירושו למגילת אסתר כותב את ההבדל בין שמחה לששון: "ואפשר, ש"ששון" מביע יותר את הרגשת הלב, ו"שמחה" את המעשים הניכרים כלפי חוץ". ששון ושמחה ישיגו ונס יון ואנחה. ששון – יגון, שמחה – אנחה. דברים אלו מתאימים יותר לפירוש הגר"א על אסתר.  

על פי הקבלה – ששון ביסוד שמחה במלכות (ר' צדוק, רי"א חבר, ר' מלובוויץ). מתאים למשיח בן יוסף – יסוד, ובן דוד – מלכות. פנימי – יסוד, חיצוני – מלכות.

תורה לשם שמחה או שמחה לשם התורה

שם משמואל - ששון ורבי אבהו מתווכחים האם התורה (המים) הם הכשר לשמחה או שהשמחה היא הכשר לתורה. "דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום…ממאמר הכתוב: שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב- והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם…"

 שמחה באה לאדם בתכנון, מתוך הכנה  וללא הפתעה, ואילו ששון מגיע ללא הכנה – בפתאומיות. שני המינים רואים בשמחה ובהנאה את תכלית החיים, ובלשונו של הש"מ: 

"הפילוסופים פקרו במצוות מעשיות. באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מידות טובות, ובשיטתם הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש (כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש) או ששון הבא פתאום , כי באשר בא פתאם נרגשת הנפש יותר, ומביא פסוק: ששון ושמחה ישיגו-שהקדים את הששון, והיינו שעל ידי הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אחר כך גם לשמחה בישוב הדעת. ושמחה מביא פסוק: שמחה וששון ליהודים- שעל ידי השמחה בהדרגה ויישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אחר כך גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע מכוחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה בהתלהבות, אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש". ובאמת ,בכל אחד יש יתרון וחסרון, להם רמז, ומדגיש בהמשך: "ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו: ששון הבא פתאום-יש בו רגש יותר מאילו היה בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בן לילה היה ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל אינה כל כך ברגש חזק, ועל כן הובאו דבריהם בש"ס". אך כאמור, אלו דעות המינים הרואים בשמחה עיקר ותכלית, ולכן החלק החשוב בסוגיא זו  הוא דווקא בסוף- בדבריו של רבי אבהו למין- "אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם, שזה תכלית האדם- בא רבי אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר, רק כמו נאד לשאוב בו מים, ואם יהיה לאיש נאד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא. כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ותלך לאבדון, ולא יועילו לה השמחה והששון שהיו לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת- את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ובכאן נתחבר לשמחת חג הסוכות ולמגילת קהלת הנקראת בזה החג :  מצוות שמחה זה עיקר ויסוד ביהדות. הנה קראנו לא מזמן בקללות בפרשת "כי תבא"-תחת אשר לא עבדת …בשמחה. מצוות ללא שמחה אין בהם ערך כיון שנראה שהאדם עושה ככפוי ועומד, ולא מתוך התחברות למצוות. אך מצד שני, גם אין לראות בשמחה את התכלית והעיקר כשיטת המינים. זה בעצם חלק מתמצית ספר קהלת. שלמה בחן את השמחה ומי כמוהו יש לו סיבה לשמוח, אך בכל זאת מסקנתו היא כי "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" וזאת צריך לזכור ולדעת דווקא בעת השמחה.

ניתוק השמחה מהקודש

מהרש"א - המינים רוצים רק לשמוח ולכן עושים ביזוי ושימוש זול ושיטחי בכתבי הקודש.

תועפות ראם – שני מינים מיצגים סוגים שונים של כפירה. ששון – כפירה מוחלטת שדוגלת בתענוג בלי גבול, ושמחה – כפירה חלקית שדוגלת בתענוג מאופק יותר. כל אחד רואה את השני בצורה חלקית ואת עצמו כמלא יותר. הכפירה החלקית היא משמשת את האמונה, והכפירה הגמורה גם היא משמשת את האמונה. הרב נועם פרל. הרצון לשמוח ולשוש יותר מדי גורם לתחרותיות ושימוש מבוזה של תכני הקודש: "כבר בהצגת שמם ניכרת בהם בשני כופרי תורה שבעל פה כי שימוש בתורה שבכתב בלבד עלול לרוקנה מתוכן ולהציגה ככלי מוחצן וריקני כאותם ששמם ששון ושמחה וכל חייהם אינם אלא מסכת ריב ומדון צער ועלבון - הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה.
ניכרת בהם במינים ובתורתם את חיפוש התועלת האישית. ניכר בהם העיסוק המופרז השטחי והנלעג בפסוקי תורה שבכתב ללא כל זיקה לעומקם ומתוך ניתוק מהקשרם ומגמתם.
ניכר בהם בדרשני הפשט הניקלים שלפנינו כי רק אגו מעמד ותועלתנות קטנה ואופורטומניסטית ניצבת לנגד עיניהם. תועלתנות השזורה בעלבון והשפלת הזולת במסווה ובניחוח תורני למען האדרת שמם ברבים - אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא, דכתיב 'כי בשמחה תצאו'. אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא, דכתיב 'ושאבתם מים בששון'.  ממילא אין כאן תפיסת עולם, אין כאן אידיאולוגיה, ואין כאן שום גורם הראוי ליחס תגובה או עיות מעמיק שרשי ויסודי. הננו ניצבים בפני אוסף שקרים ואנשים קטנים תועלתניים ורדודים אשר מעצמם כליל יחלופו ויאבדו מעל במת ההיסטוריה ודרי ימי ישראל ופועלו.

פנים וחוץ

מלבים הכרמל - שם ששון מציין שמחה גלויה על ידי סמנים ופעולות להראות השמחה, אבל לפעמים יש ששון בלא שמחה, כמו הלובש בגדי יום טוב ולפניו תוף וכנור ונפשו עליו תאבל בפנימיותה, ויש שמחה בלא ששון, כמו הלובש בגדי אבל ויגיל וישמח בלבבו... והסדר הוא שמחה וששון, כי מן השמחה הפנימית הקודמת יסובב אחר כך הששון בגלוי בהתפרץ שמחתו לחוץ, ולפעמים יקדים ששון לשמחה, כי השמחה תסובב לפעמים מן הששון שהמתכוין אל השמחה להשיגה יכין תחלה סימנים החיצונים המרחיבים את הנפש ומעוררים השמחה...

הרב אורי בצלאל פישר: נלענ"ד, שלאור הדברים הללו יש לבאר כך: הויכוח בין שני המינים היה ויכוח אדיאולוגי ועקרוני, מה העיקר - הפן הפנימי או הפן החיצוני של האדם?
כפי שביארנו, שהעניין של ששון זהו דבר פנימי, זהו עניין של הרגשת הלב. ושמחה זהו דבר חיצוני, מה שניכר כלפי חוץ.
אפשר להסביר, שמין אחד טען שהעיקר הוא הרגש, הלב וכן המחשבה - כל הדברים הפנימיים שאינם נראים כלפי חוץ. לעומתו, המין השני טען, שהחיצוניות, זה מה שחשוב. מה שנעשה במעשה הוא החשוב, הפנימיות פחות חשובה.
אבל האמת היא שלפי היהדות שני החלקים שקולים. כך קוראים בפסוקים, שפעם ששון מוקדם בפסוק ופעם שמחה מוקדם בפסוק. כפי שמובא במדרש, שלפעמים מקדים שמים לארץ ולפעמים מקדים ארץ לשמים ללמדך, ששניהם שקולים. היהודים מדגישים את שני הפנים הללו, הפן הפנימי וכן הפן החיצוני. אנחנו סוברים שצריך את הרגש, המחשבה וכן ג"כ צריכים את המעשה.

גר"א אסתר ח,טז – ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

כי ששון הוא אחר שמחה כמו שאמרו בגמרא סוכה מח:. שמחה הוא שהולך למצוא חפץ בשמחה, וששון – הוא אחר כך, בשכבר החפץ בידו וששון בלב. זהו שאמר שמחה (לששון) אנא עדיפא מנך, דכתיב שמחה וששון ליהודים (כתוב פעמים בשני פסוקים רצופים – ע.פ). וששון אמר אנא עדיפא מנך, דכתיב וששון ושמחה ישיגו. ושניהם אמת, כי בזמן הזה הולכים אחר השמחה להשיג אותה, הוא שמחה תחילה, אבל הששון הוא החפץ רוצים להשיג. אבל לעתיד לבוא אם ירצה ה', יהיה אשר שישיגו הששון יהיו הולכים להשיג עוד שמחה, וזהו ששון ושמחה, ובלב הששון והשמחה יחד. ואתי שפיר ושניהם תורה, והן ארבעה דברים הנזכרים לעיל. וכאן נתקיים במרדכי, בראשית הווה גביר לאחיך, בתחילה היה איש יהודי, ואחר כך נתעלה כי מרדכי היהודי. וישראל בששה דברים, והעיר שושן וכו' וליהודים הייתה וכו'.  

לדעתי פירוש דבריו – בתקופתנו, רוב בני האדם עסוקים בעמל כדי להשיג מטרה. אמנם רובנו מיחלים לחיים בהם העמל הוא מתוק ונעים, זה מכונה שמחה, להנות מהדרך כיוון שאנו מרגישים שאנו מתקרבים אל המטרה. אמנם המטרה העיקרית היא תחושת הסיפוק ברגע השגת היעד ולאחריו – זה הששון. השמחה היא ראשונה בסדר הזמנים אך המטרה היא הששון. נראה מדבריו שהסיבה לכך היא שהשמחה היא חיצונית והששון הוא בלב, כי השמחה תלויה בהשגת יעד חיצוני לי והששון הוא סיפוק מעצמי. אמנם לעתיד לבו הדברים יתעלו למדרגה נוספת, ולאחר הרגשת הסיפוק של עמידה ביעדים, נמצא את עצמנו עמלים להתעלות עוד בבחינת ילכו מחיל אל חיל, וכל זה בשמחה פנימית בלב. כלומר, נזכה להרגיש את העונש של התעלות לשמה מתוך שמחה.

משיח בן דוד

גר"א – קיח - פדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה (ישעי' ל"ה) - כל לשון פדיון הוא ביעודו של משיח בן יוסף שעל ידו קבוץ גלויות כביאור רבנו ע"ז באריכות בחיבורו סוד האותיות (ספר ליקוטי הגר"א). מכאן שקבוץ גלויות העיקרי הוא לא פחות מששים רבוא עפ"י דרשת תז"ל על פסוק זה (מסכת שבת פ"ח) בקשר לענין שני הכתרים ומעשה העגל ותיקונו. ובפסוק זה ששון ושמחה ישיגו ודרשת חז"ל ע"ז (סוכה מ"ח) שע"ז אמר רבנו: אילו לא נברא אלא להשיג את כוונת הגמרא בענין זה - כדאי הוא לו. ועיקר הכוונה הוא על ב' המשיחין.

מעייני הישועה – זה מעיין הגיחון המכונס השילוח מימי חזקיהו ואילך, כמבואר בהלכות ניסוך המים ובפרק חמישי במסכת סוכה, את מי הנסכים לקחו בצלוחית זהב מהשילוח. מדוע נקרא מעיין הישועה? מכיוון שהגיחון איננו מעיין לבד אלא סוד עמוק הקשור לגאולת ישראל. מי הגיחון על פי מסורת של רס"ג וכן מובא בספר הזוהר, הוא נהר הגיחון היוצא מגן העדן מתחת לעץ החיים. הוא מבטא את הופעת החיים השלמים של נשמת ישראל מיסוד הבריאה. לכן מכונה גיחון עליון וגיחון תחתון, לרמוז על מדרגה עמוקה בשורש המציאות שמופיעה דרך נשמת כנסת ישראל ומי הגיחון. על מעיין זה אמר שלמה המלך מעניין גנים מאר מים חיים (כתרגום ארמי שם ומדרשי חז"ל) וכוונתו שליבה של האומה הם מי הגיחון. לכן שם הומלך שלמה המלך כדי להיות משיח ישראל וגואלם. התפרצותם של מי הגיחון בעוצמת המעיין המכונה "הנהר השוטף" (דברי הימים) מבטאת את יציאת לפועל של גאולת ישראל. (ראה בהרחבה בספרו המופלא של ר' ברוך תאנה על מעיין הגיחון. על התפשטותו של הגיחון התנבאו ארבעה נביאים – יואל (ד) יחזקאל (מ) ישעיהו (לג) וזכריה. וכולם תיארו אותו כזרם מים אדירים בבוא הגאולה. המים הפרוצים מבטאים את נשמת ישראל שיוצאת אל הפועל מהגניזה אל הגלוי, יש קשר בין זרימת של המים לבין מצבה הרוחני והגאולי של האומה. לכן כאשר יש עצירה בגאולה אנו מוצאים את הגיחון במשבר וחולשה. הביטוי המשמעותי ביותר הוא מעשה חזקיה שסתם את מי הגיחון ובכך חכמים לא הודו לו. מעשה זה מבטא כיצד שיקולי קרב אסטרטגיים בעצם נושאים בתוכם תוכן גאולי עמוק. חזקיהו יכול היה להיות משיח ישראל, אך לא זכה מסיבות שונות, פספוס זה התבטא גם במישור המעשי שסתם את מי הגיחון והמעיינות היוצאים ממנו. סתימת מי הגיחון מגלה שחזקיהו לא יהיה משיח ורק לעתיד לבוא תבוא גאולה שבה מי הגיחון ישטפו בקצף וימשכו כנהר אדיר מירושלים עד ים המלך וים סוף. לסיכום, מעייני הישועה אלו מי הגיחון שיפסיקו להיות שילוח עייף ושקט אלא סוערים ועוצמתיים וימתיקו את על המליחות שבעולם ויקנו דעת אלוקים לעולם כולו, הגאולה קשורה בגיחון בשילוח.

מדוע יש לשאוב מים בששון? כדי לממש את גאולת ישראל המתבטאת במי גיחון סוערים וחיים. ישעיהו הוכיח את דורו "יען תמאסו את מי הגיחון ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו" הוא מוכיח את העם שהם מעדיפים את המים השוטפים של אשור מאשר את מי הגיחון הישראלים שלהם. התוכחה מובנת חסר ציונות, אך צריך לשים לב שבקשת העם הי נכונה, הם רוצים מים שוטפים ולא זרזיף חלוש, הם רוצים גאולה אמיתית וחיה. הטעות היא שבמקום לבקש שמעיין הגיחון יהיה שוצף הם נמשכים לנהרות שכבר שוצפים. עליהם להתפלל שהשילוח יהיה שש כמו נהרות אשור. כמו שהסברנו לשוש פירושו לבטא עוצמה וחיות במעשים, כמו שאומר ישעיהו "ומשוש את רצין" כלומר הם אוהבים את התסיסה של רצין. תחת זאת עלינו להתפלל לתסיסה ומשוש של הגיחון, זו בעצם בקשת גאולה מפוספסת, במקום לגאול את החיות של השילוח מפנים את בקשת החיים אל הנוכרים. לשאוב מים בששון פירושו להתרשם מהתסיסה והששון של השילוח שזה עצמו ביטוי הגאולה של ישראל. זהו משיח בן דוד שחזקיה לא זכה להיות, לשאוב מים משילוח תוסס וחי, המבטא את נשמת האומה שקמה לתחיה מלאה. הששון הוא משיח בן דוד כיוון שהוא גואל את ישראל בחיות ורעננות, שמתבטאים במי השילוח.