"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ג)

פרשת השבוע עוסקת בהקרבת קורבנות, כמו הפרשה הקודמת. אך הפסוק הנ"ל אינו עוסק בהקרבת הקורבן עצמו, כי אם בניקוי המזבח מן האפר המצטבר לאחר מעשה ההקרבה. אפר, הקרוי בפסוק בשם "דשן".

אין ספק שעבודת הקרבת הקרבן ועבודת הרמת הדשן הן שתי עבודות שונות באופיין. אולם, למרות שמדובר בשני תפקידים שונים לגמרי, הגמרא קובעת שכהן שאינו מוכן לפנות את הדשן - גם אינו יכול לעבוד בעבודת הקרבנות.

ייתכן שדין זה רומז לנו מסר חשוב: אדם שמעוניין לעבוד בקודש ולשרת בעולמו של הקב"ה אינו יכול לשים את האינטרסים הפרטיים שלו לפני צורכי גבוה. אדם שאינו מוכן לעבוד בפינוי הדשן, למרות שמדובר בעבודה שהיא צורך מזבח שלכלוך ועמל כרוכים בה, גם אינו ראוי לעבוד בהקרבת הקרבנות. אדם שמוכן לכפר על חבריו אבל אינו מוכן לעשות את העבודה הסיזיפית של הטיפול במזבח - אינו עבד אמיתי, ולכן אינו ראוי לעסוק בעבודת הקרבת הקרבן כלל.

ניתן להביא את הדברים גם אל עולמו הדתי של כל אחד מאיתנו. מה שמגדיר אותנו בתור עובדי ה' היא היכולת לשים את הרצונות הפרטיים שלנו בצד כאשר ערכים גבוהים מהם מתנגשים איתם. זה מה שמבדיל בין אדם שהוא עבד ה' לבין אדם שהוא עבד עצמו.

הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, מתוך האתר: www.etzion.org.il

מצ"ב קישור לשיעורי הרב:

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?koteret=שיחה+לפרשת+השבוע&filename=yomyom/u/