חורף, קור אימים. מאז חג הסוכות אנחנו כאן, בגלות נוראה בטרנסניסטריה, חבל ארץ השייך רשמית לאוקראינה, אך נכבש בידי הגרמנים, ואלה מסרו את השליטה בו לבעלי בריתם הרומנים.

הוגלינו לכאן מבוקובינה ובסרביה – חבלי ארץ רומניים – כדי להשמידנו השמדה איטית, באמצעות הרעבה ושלילת תנאי-קיום מינימליים. רבים מאיתנו נכלאו במחנות סגורים. אחרים שוכנו בדירי חזירים. לפעמים נותרנו תחת כיפת השמים ממש, נתונים לכל פגע אפשרי.

התגוררנו בכפר שליד העיירה קופאיגורוד. בתחילת החורף פרצה מגֵפת טיפוס. עקב הקור הבלתי-נסבל הורשינו לצאת מדיר החזירים ולשכור פינה בדירה מקומית.

אין לתאר את הגיהינום היום-יומי שהיה מנת חלקנו. בעיקר הציק הרעב. התקיימנו על כמעט אפס תזונה. לא אחת נאלצנו לגנוב סלק סוכר משדות הכפר. באימת מוות הוצאנו אותו מתחת לשלג, כדי להזין מעט את בטננו המצומקת.

לא רבים שרדו. פגעי מזג האוויר, התעללויות הכובשים והמחלות הקשות קיצרו את חייהם של רוב הגולים, אנשים נשים וטף. מיום ליום התמעט מספרם. הנותרים היו בגדר ניסים מהלכים. מעטים בלבד הצליחו להתגבר על המגֵפות, הרעב המחפיר ופגיעות השטן ובעלי בריתו.

סוף-סוף תם החורף. השמש החלה להיראות בשמים ולחמם את האדמה הקפואה. השלגים נמסו. חודש ניסן עמד בפתח, מביא בכנפיו את בשורת החירות והגאולה – מושגים רחוקים ותלושים כל-כך ממציאות חיינו.

ולמרות הכול, בלב מתעורר רצון לחגוג את הפסח, לפחות סמלית, עם איזו חתיכת מצה, משהו לזכר יציאת מצרים. הלוא מרור יש לנו דיי והותר...

יום אחד, בזמן ששוטטתי כדרכי בכפר, בתקווה שאולי יזדמן לי דבר מאכל כלשהו, נזדמן לי אוצר יקר: כמות קטנה של חיטה יפה. קניתי אותה במחיר זול, יחסית. למראֶהָ אורו עיניי. ראיתי בחיטה מעין משלוח מן השמים להכנת מצה לחג הפסח. את ההרגשה הזו קשה להסביר כיום.

בשמחה רבה הבאתי את חבילת החיטה לדירתנו. למחרת, באשמורת הבוקר, יצאתי אל היער הסמוך כדי להשיג מעט עצים להסקה. הופתעתי לגלות בול עץ חטוב מוטל על האדמה. מישהו כנראה השאירו מוכן בשבילי.

בנשימה עצורה, ובפחד שמא אתפס, גררתי את העץ הביתה. חטבתי אותו לפיסות זעירות, שישמשו להסקת התנור בעבור אפיית המצות.

כעת היה עלינו להכשיר כלים לצורך האפייה. איתרתי איכר אחד, והוא הסכים לייצר בעבורנו כמה מערוכים לרידוד המצות. גם השגנו כלים שישמשו אותנו באפייה. אך הבעיה המרכזית הייתה כיצד לטחון את גרגירי החיטה.

גם את המכשול הזה עברנו בהשגחה פרטית. נודע לנו כי גוי ממכרינו, המתגורר בשכנות, מחזיק ברשותו ריחיים ידניים לטחינת גריסים או קמח. הכשרנו את הריחיים, ובזיעת אפיים הצלחתי לטחון את החיטה לקמח.

זו הייתה עבודת פרך, שכן מצבי הפיזי היה בכי רע. אך הייתי חדור רצון עז להפיק קמח למצות, ובעזרת הנותן ליעף כוח זכיתי לראות את הקמח זורם אט-אט.

בשלב הבא הכשרנו את תנורו של הכפרי שבחדרנו. הסקנו אותו, לשנו את הבצק ורידדנו את המצות במידות קטנות ככל האפשר, כדי להפיק יותר ויותר מצות. אבא, אחותי ואני זכינו למצה אחת בעבור כל ארוחה של חג הפסח.

מה גדולה הייתה שמחתנו לראות את המצות הטריות מסודרות בשורה, חמות ומדיפות ריח נעים. הסיפוק היה גדול שבעתיים לנוכח העבודה המפרכת שהשקענו במצות.

לפתע, ברגעים הנדירים האלה של אושר בחשכת המלחמה, נשמעו דפיקות בדלת. בטרם הספקנו להיערך מילאה את הפתח דמותו של חייל רומני. הבחנו בו וליבנו צנח. זה היה גוי אנטישמי, שונא ישראל מושבע, שד משחת ממש, שכל מפגש בינו ובין יהודים עורר פחד מוות וחלחלה.

רעדנו מאימה. אם יגלה את המצות המסודרות בחגיגיות באמצע החדר – חמתו תבער בו עד להשחית. ודאי ישמיד את המצות וישים לריק את כל עמלנו. הנה, יאמר במשטמה, היהודים הללו מכינים לעצמם מאכלים חגיגיים...

אך למרבה ההפתעה אירע נס. עיניו כמו הוכו בסנוורים. עומד לו החייל הערל בחדר. מולו, על השולחן, מסודרות מצות טריות, ומבטו המשוטט כה וכה אינו מבחין בהן.

נכון, את פגיעתו הרעה חשנו היטב על בשרנו: הוא לא חסך את מכותיו מכל בני המשפחה, סתם, בלי סיבה מיוחדת – רק כדי להזכיר לנו שיהודים אנחנו ולהביע את 'רגשי אהבתו' ליהודים. אך בזמן שספגנו סטירות-לחי וחבלות, המצות נותרו שלמות ויפות, בלי פגע.

קיבלנו באהבה את החבטות שהפליא בנו, ושפתותינו מלאו שבח והודיה לשומר ישראל על שהיד הזדונית לא נגעה לרעה במצות לפסח שהכנו במו ידינו.

(סיפורו של זאב שוורץ ז"ל מחיפה)