וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח

(בראשית יט, כו)

ימיה האחרונים של אשת לוט

כמה הסברים ניתנו למותה של אשת לוט. דומה שההסבר הידוע ביותר ניתן על ידי רש"י: 

"ותהי נציב מלח": במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: "תני מעט מלח לאורחים הללו". אמרה לו: "אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?".

פירוש זה מבוסס על דברי ר' יצחק, בבראשית רבה:

ר' יצחק אמר: על שחטאת במלח (פרשה נא, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 536).

בדברי ר' יצחק כאן לא התפרש מה היה חטאה של אשת לוט, ואולי בשל כך, הוסיפו בכתבי יד מאוחרים של המדרש, וכן בדפוסיו, הסבר:

באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט; מה היא עושה? הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן: "תנו לי מלח – שיש לנו אורחים", והיא מתכוונת שיכירו בהן אנשי העיר; על כן: "ותהי נציב מלח". 

אבל בפרשה הקודמת בבראשית רבה מצאנו מה היה חטאה של אשת לוט על פי ר' יצחק, ובו השתמש רש"י:

מַצּוּת גדולה עמדה על המלח, דהוה אמר לה [= שהוא אמר לה]: "הב לאילין אכסנאי קלי מלח" [= תני לאורחים אלה מעט מלח]. והות אמרה ליה [= והיא אמרה לו]: "אוף הדה סוניתיאה בִשתא את בעי מלפה מהכא" [= אף את המנהג הרע הזה אתה רוצה ללמד כאן]?!

הסבר זה של ר' יצחק מתאים לתפיסה הרווחת במדרש, לפרש עונשים כנובעים ממידה כנגד מידה אף כאשר אין לכך רמז ממשי בפסוקי המקרא. במקרה זה נראה שפירושו של ר' יצחק נובע ממגמה נוספת, והיא עידוד נדיבות והכנסת אורחים. 

ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל "כלי יקר", פסל את הרעיון שהובא במדרש לפיו אשת לוט נענשה בגלל מעשיה הקשורים במלח ביתי. לטענתו אם דברי המדרש נכונים, "שנעשית נציב מלח לפי שחטאה במלח שלא נתנה לעני, קשה: למה נענשה דווקא בפעם הזאת?!" לכן מציע בעל "כלי יקר" פירוש חלופי: 

לפי שעכשיו נצטערה על איבוד ממונה, והביטה במה שיהיה אחרי מות בעלה. וזה שכתוב "מאחריו", כי אמרה שבעלה לא ישאיר אחריו מאומה, ולא יהיה לה מקום לגבות כתובתה ממנו. על כן היתה הבטה זו לה למזכרת עון, כי מידת הדין קטרגה לאמר: לא די שלא עשתה מן ממונה צדקה, שנמשלה למלח ... ואם כן, חטא חטאה אשתו כי בתוך ההפכה הגדולה ההיא נצטערה על ממונה לא כדי לעשות בו צדקה, כי לאו בת הכי היתה. על כן נענשה ותהי נציב מלח כי במלת "ממון חסר" חטאה ובמלח נדונה.

נמצא אפוא שעונשה במלח נבע מכך שחטאה בקמצנות חריפה, שבאה לידי ביטוי בכך שבעת הפיכת סדום התמקדה בצער איבוד ממונה. ומדוע דווקא בנקודת זמן זו? ככל הנראה מפני שאז הגדישה את הסאה. 

אני מציע שמותה של אשת לוט בוודאי נועד למנוע את הגעתה למערה. הרי לו הייתה שורדת את הפיכת סדום, לא היו בנותיו של לוט שוכבות עימו ומקימות שני עמים, עמון ומואב. ומשום כך, אם סיבת מותה של אשת לוט מובנת לנו, עדיין לא ברור מדוע היא לא מתה שנים קודם לכן, כפי שבעל "כלי יקר" שאל? 

לדעתי, ההבהרה שאשת לוט מתה בסמוך להפיכת העיר, ומעט קודם למעשה המערה, נועדה לשמור על כבודו של לוט. כי רק כך מובן שלוט נכשל בגילוי עריות באקראי, בעודו שיכור, במערה, אבל לא היה מועד בחטא זה. 

וכאן נשאלת השאלה: אם על פי התנהגותה הייתה אשת לוט צריכה להיענש הרבה קודם לכן, כיצד אפשר לה הקב"ה להישאר בעולם משך כל אותן שנים? הרי על פי התנהגותה, הייתה צריכה למות שנים קודם להפיכת סדום או לפחות להיעלם על ידי גירוש מביתה, כמו הגר בשעתה, או למות ברבות הימים, כמו אשת יהודה. אבל מהמדרשים אנחנו מסיקים כי ההשגחה החזיקה אותה בחיים עד הרגע הקריטי, כדי שתהיה נוכחת בעת היציאה של משפחתה מסדום, וכל זה, לדעתי, למען שמירת כבודו של לוט. 

הרעיון שאני מציע, כי שנות חייה של אשת לוט הוארכו, נתמך על ידי אירוע היסטורי המופיע בספר מלכים: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (מלכים ב’ כ, א). חזקיהו המלך נידון למות כיוון שלא הקים משפחה. חז"ל מסבירים כי הוא ראה בנבואה שיצא ממנו מלך רשע ולכן החליט שלא לישא אישה. 

וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה', וַיֹּאמַר אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר. הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ. הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה (שם, ב–ד). 

חז"ל עוסקים בהטבה זו של תוספת חמש עשרה שנה לחייו של חזקיהו ודנים אם הכוונה "ששנים אלו משלו הוסיפו לו, כי ימיו הקצובים היו יותר, ולעונש עון היו מחסרין לו. ויש אומרים: תוספת עשו לו על הקצובים לו" (ראו בפירוש רד"ק על אתר וכן בתלמוד בבלי, יבמות נ ע"א), דהיינו ששנות חייו היו קצובות לו מראש וכאשר חלה בישרה מחלתו כי הגיע זמנו למות, ואילו ה' קיבל את תפילתו והאריך את חייו בחמש עשרה שנה, מעבר למה שהגיע לו. 

כאן מעידים חז"ל שמותו של אדם תלוי בקצבת השנים שה' מעניק לו. מחד גיסא, איש לא אמור למות טרם זמנו, אלא אם חטאיו גרמו לכך. ומאידך גיסא, יש אפשרות לחיות מעבר הזמן שנקצב, גם אם נגזר על אדם למות, אם מתקיימים התנאים המחייבים זאת. כך קרה, כפי הנראה, לאשת לוט ששרדה על אף חטאה עד היציאה מסדום. וכל זאת, למען כבודו של לוט.