chiddush logo

לא יושיעו אותך סגולות סבתא ולא פטנטים של סבא!

נכתב על ידי אברהם לוי, 10/8/2010

 

לא יושיעו אותך סגולות סבתא ולא פטנטים של סבא! מה כן יועיל?

   וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ... וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים... וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים... (בראשית כ"ו א' – י"ב).

  שואל המדרש (ב"ר פס"ד): מדוע יצחק ספר את התבואה שגדלה לו? הרי ידוע שהברכה לא שורה אלא על הדבר הסמוי מהעין. אם כן מדוע יצחק סופר את היבול ומקלקל לעצמו את ההצלחה? ועונה המדרש: יצחק לא ספר את התבואה בכדי לדעת "כמה הוא התעשר", אלא בכדי לדעת "כמה הוא צריך לעשר". לכן הוא לא עשה חשבון לסגולות, אלא לבורא עולם. ומה היה בסוף? כמה יצחק הפסיד מהקללה? נשאיר את זה בינתיים בממתינה.

   יש אנשים שכאשר שומעים על מצוות "מעשרות", רעדה אוחזת בם. הם לא מבינים כיצד זה יתכן. מה, שאני יעשר?! במילים אחרות, על כל 10 שנים עבודה - אתרום 1 לבורא עולם?! לדעתם זה נגד ההיגיון. זה נראה להם מתכון בדוק להיות עני. ומה גם שכעת ראינו שמי שסופר את נכסיו זו סגולה לעניות, הם עוד יותר מפחדים לעשר. לאותם מתוקים, רצינו לספר את המעשה הבא:

   מעשה בכפרי שנכנס לדואר וחבילה על שכמו. הוא צעד קוממיות אל הדלפק - וביקש מהפקיד המעונב שידאג להעביר את החבילה אל דודו שמעבר לים. הפקיד הורה לכפרי להניח את החבילה על המשקל הסמוך. לפתע נשא הכפרי זוג עיניים עגולות ולחש: אני חושש שיגנבו לי את החביל...ה...ה...ה

   הפקיד חייך חיוך של חצי מנה פלאפל, ויש סוברים שזה היה חיוך של חצי ירח, הוא הבין שמולו עומד תם "מקורי" - וצריך להרגיעו. אל דאגה חמודי. תניח את החבילה "רק כמה שניות", וזה בכדי שנדע מה משקלה. שהרי עלות השירות היא כפי משקל החבילה. התרצה הכפרי והניח את החבילה היקרה בחשש.

   לפתע הוא שומע את הפקיד ממלמל: איזה נס, דע לך שאם היית שם עוד חתיכת סלוטייפ "אחת", זה היה עולה לך עוד 25 לירות! מדוע? מפני שהחבילה שלך שוקלת 10 קילו פחות גרם, ולכן הנך נדרש לשלם עבורה סך 25 לירות כפי תעריף 1. אך אם הייתה שם עוד חתיכת סלוטייפ, היא היתה שוקלת עוד גרם ומגיעה למשקל 10 קילו שאז התעריף מתייקר לתעריף 2. הכפרי שמע את הנס וכולו היה אושר - על החיסכון העצום שנפל בחלקו.

   לפתע קורה הלא יאומן. הפקיד מדפיס מדבקה עם ציורים ו...מבקש מהכפרי להדביק אותה על החבילה! בשמוע "התם" את ההוראה החצופה, פתח את פיו הכפרי וסינן: אני עוד יתבע אותך לשלטונות ויבקש שיפטרו אותך. איך אתה מעז לעשוק אותי בצורה כל כך שקופה! הרי אתה בעצמך אמרת שאם הייתי שם עוד חתיכת סלוטייפ "אחת" החבילה הייתה נעשית כבידה והתעריף היה מתייקר. ועכשיו אתה מבקש ממני להדביק את הנייר הזה על החבילה - ובכך להכביד אותה?!

    הבין הפקיד שתמימותו של הכפרי מדברת מתוך גרונו. הוא לא כעס עליו, (כדי שלא יפטרו אותו), הוא שוב חייך (זה חלק מהעבודה), ואמר: דע לך יקירי שלנייר שקיבלת קוראים "בול". והציור שעליו, זה מחיר המשלוח. וכשזה מופיע על החבילה, זה מגלה ששולמה עליה אגרת השליחה. ובהעדר הבול, החבילה תוחזר אליך ולא תגיע ליעדה. לכן, בבקשה תדביק את הציור הזה על החבילה - כי הוא חיוני. ולגבי החשש שלך "מהמשקל יתר", אל דאגה. את החבילה שוקלים "לפני" שמדביקים את הבול. הבול - כלל לא בחשבון.

   שני דברים חידש הפקיד לכפרי. דבר ראשון: הבול מחוץ לחשבון ולמשקל. דבר שני: בלי בול - זה לא נוסע. ואנו רוצים לחדש למתוקים הנ"ל שפוחדים לעשר, ששתי הדברים הללו נמצאים גם במעשרות. בואו נראה את הדמיון:

 

דבר ראשון: הבול מחוץ לחשבון!

   למרות שיש "סגולה" שממון שסופרים אותו לא חלה בו הברכה, זה נאמר על ספירה למטרה גשמית. אך אם אדם סופר את נכסיו למטרה רוחנית, כמו כאן אצל יצחק שרצה לדעת כמה עליו להפריש מעשר מנכסיו, לא רק שהוא לא ניזוק - הוא עוד מרוויח! כיוון שמה שנותנים לה', זה לא נקרא "לתת", אלא "לקחת". כמו שדרשו חז"ל על הפסוק וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כ"ה ב'), למה כתוב ויקחו ולא ויתנו? לימדה אותנו התורה כאן שנתינה לה' אינה נתינה אלא לקיחה.

   ובעצם את זה ממש אנו רואים כאן אצל יצחק. יצחק אבינו נמצא בתקופת רעב קשה, והנה ה' מצליח דרכו ומגדל את יבולו. מה היה עושה אדם רגיל? מלטף את הבנדורות הטריות, מצטלם איתם תמונת מחזור, עושה להם מי שברך - ואוכל אותם. ואילו יצחק - עושה את ההפך. הוא עורך ספירת מלאי, תולש עשירית מהיבול - ומפריש את זה לבורא עולם. ומה קורה בסוף?  התשובה כתובה בתורה במפורש (כ"ו י"ב י"ד): וַיְבָרֲכֵהוּ ה', וַיִּגְדַּל וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. לא רק שיצחק לא הפסיד מכך, אדרבה! נפתח לו כל השפע. התקיימה בו ברכת ה' ומאז ההצלחה האירה לו פנים, עד שעושרו פרץ והתרבה יותר מעושרו של מלך פלשתים (רש"י כ"ו י"ג). הנה ראינו כאן "שהבול" מחוץ למשקל. "המעשרות" זה לא הוצאות. ולא רק שזה חוזר, אלא זה גם מביא ברכה גדולה ועצומה.

   האמת היא שזה נאמר גם על מצוות צדקה (המצווה מס' 2 שמפחדים ממנה - בני אדם). שהרי נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמ"ז ג') בזה הלשון: לעולם אין אדם מָעַנִי (נהיה עני) מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה.

   כעת למדנו "שמעשרות וצדקה" שנותן האדם, זו לא הוצאה - אלא הכנסה! אלא שעדיין זה לא ניסוח מדויק. הניסוח המדויק הוא שרק זו ההכנסה האמיתית של האדם. זה הכסף היחיד שיש לאדם "באמת". חוץ מזה - אין לו כלום, וכמו שנראה בסיפור הבא:

  מאז ומעולם ידעו כולם שאין כמו הראש היהודי בכל העולם. ומלך שהיה לו מח בקודקודו, לתפקיד שר האוצר היה ממנה "יהודי". שהרי זו העִסקה הטובה ביותר לממלכה, ומלך שהיה עוד יותר חכם, היה ממנה את היהודי שלו לתפקידים נוספים. ואכן גם במדינת "איקס" מונה היהודי "פיקס" לתפקיד "מיקס" (שר האוצר ומשנה למלך). וכמו בסיפורים, נתקנאו השרים בשר היהודי והלשינו עליו למלך: מלכנו היקר, האהוב והנהדר, דע לך ששר האוצר שלך בוגד בך וגונב מאוצרותיך. ושוב כמו בסיפורים, המלך לא קיבל את טענתם. הוא ידע שזה לא יתכן,. ואפילו שמו של היהודי שלו מעיד על מהותו. יום אחד באו השרים וטענו למלך שהפעם יש להם "מסמך" שהיהודי רמאי ונוכל. שהרי היהודי מצהיר בפומבי שנכסיו שווים רק 1002 רובל, בו בזמן שרק ביתו שווה עשרת אלפים רובל. הנה ראיה שהיהודי מסתיר מידע. לא האמין להם המלך, אך הסכים לערוך מבחן.

   הוא קרא ליהודי ושאלו: מהו הסכום המדויק שהינך מעריך את נכסיך? הוציא היהודי פנקס מרופט ומחשבון, ולאחר בדיקה "יסודית", אמר - 1002 רובל. אדמו פניו של המלך מכעס. הנה הוכח שהיהודי מעלים מידע ואפילו ממנו. מיד הורה המלך להחרים את כל רכושו ולשלוח אותו למצריים - לכלא שהיה בו יוסף. ובמקביל, לפעול אצל מלך פרס שיתיר לו לתלות את פיקס על העץ שהכין המן.

   לאחר שנתפזרו השרים, ניגש המלך ליהודי ואמר לו: הרי אתה יודע שאני כיבדתי אותך והגנתי עליך מאז ומעולם. אם כן מדוע ביישת אותי ושיקרת עלי לפני השרים? האם זו התמורה המגיעה לי? הרכין היהודי את ראשו ואמר: מלכי היקר, מלכי האהוב, לא שיקרתי לך. הִנֵה רַאִיתַ, תוך 10 דקות נישלת אותי מכל רכושי, לקחת את ביתי וכספי - ונשארתי עירום וחסר כל. וכי זה נקרא "שלי"? לעומת זאת, ההון העצמי שלי, מה שאף אחד לא יכול לקח לי, זה 1002 רובל כמו שאמרתי - והנה הפירוט: ליד לאחים - תרמתי מניין "רגל" (233 רובל). לארגון שופר - תרמתי מניין "קרן" (350 רובל). לארגון עלה - תרמתי מניין "עץ" (160 רובל). לישיבת ספינת התורה - תרמתי מניין "קייק" (220 רובל) לאיכות הסביבה - תרמתי מניין "זבל". (39 רובל) כעת הנה החשבון: 233+350+160+220+39 שווה 1002 רובל בדיוק. וזה "באמת" ההון שלי! זה מה שילווה אותי לעולם הבא - ואת זה אף אחד לא יכול לקחת לי. חוץ מזה - אין לי כלום.

   כעת גילינו "עדכון" במידע שלמדנו קודם. והעדכון הוא: שלא נכון לומר שמעשרות וצדקה נחשבים "גם" להכנסה, אלא נכון לומר "שרק" הם ההכנסה האמיתית של האדם. כיוון שמה שאצל האדם - זה בכלל לא שלו. לא בטוח שברגע הבא הוא ישאר בעלים על זה. אבל על דבר אחד יש לאדם בעלות גמורה. מה שכביכול הוא נתן וחתך מהונו למען בוראו - זה הונו האמיתי. אלא שבסך הכל  זה עבר מסניף (דיסקונט) לסניף (של בורא עולם).

 

דבר שני: בלי בול - זה לא נוסע!

   בלי לתת "מעשרות", ההבטחה להתעשר לא נוסעת! לא יעזרו לך לא סגולות הסבתא - ולא הפטנטים של סבא. אתה יכול לשים בארנק עין של דג, ובכספת שמרים, ולדפוק על הכספומט שלוש פעמים לפני שתגהץ אותו במכונה, אבל דע שכל הקשקושים הללו בלי כיסוי. ישנה רק סגולה אחת שבורא עולם מתחיב עליה, מעשרות!

   מסקנה: כדאי לעשר ולתת צדקה. א) זה מגדיל את הנכסים בעולם הזה. ב) זו העסקה המוצלחת ביותר לעולם הבא. אלא שלמרות שזו מסקנה נכונה. עדיין אין זו החשיבה המושלמת. מדוע? מהי החשיבה המושלמת?

   מעשה (שהיה באמת) בצדיק אחד שלא הצליח להשיג אתרוג לחג הסוכות. כמה שטרח - לא מצא. הצטער הצדיק שהשנה לא יזכה לקיים מצוות ארבעת המינים. והנה לפתע עוברת שמועה בעיירה - שהגביר הצליח להשיג אתרוג מהודר.

   ניגש השמש אל הגביר וסיפר לו שהרב של העיירה שרוי בצער, והוא יעשה מצווה גדולה מאוד אם הוא יסכים למכור לרב את האתרוג. אך הגביר סרב לתת את האתרוג. השמש המשיך ללחוץ, ובסוף הגביר נשבר. הוא הסכים לתת לרב את האתרוג, אבל בתנאי אחד. בתנאי שהרב יביא לו בתמורתו את... כל... העולם... הבא... שלו...!!!

   חזר השמש אל לשכת הרב לעבודתו. תוך כדי עבודתו, מספר הוא לרב על האתרוג שהגיע לגביר, הוא אף הזכיר את מאמצו לשדל את הגביר למוכרו לרב. נו, ומה אמר הגביר? השמש ראה שאין ברירה, והוא סיפר על התנאי המוזר של הגביר.

   לפתע אורו פני הרב. הוא ביקש מהשמש שישוב לגביר ויאמר לו שהרב מסכים "ברצון" לתנאי. השמש היה המום. הוא לא האמין שהרב יוותר על כל העולם הבא שלו בשביל מצווה "אחת". אך חזקה עליו פקודת הרב - והוא שב אל הגביר ואמר לו את דברי הרב. כששמע הגביר את הדברים - זרחו פניו, הרי זו העסקה המוצלחת ביותר שהוא הולך לעשות בחייו. כמובן שהוא נתן לשמש את האתרוג "בשמחה". נטל השמש את האתרוג בזהירות והביאו לרב.

   חג סוכות פרס את כנפיו, השחר הפציע, הרב נטל את ארבעת המינים והלך לבית הכנסת. תפילת שחרית הסתיימה, הרב ניגש לארבעת המינים "היקרים" - תרתי משמע, ליטף אותם בחיבה, אחז בהם בגיל, ברך, נענע, וכשסיים את המצווה, מרוב שמחה - פתח בריקוד הודאה לבורא עולם על שזיכהו גם השנה במצווה יקרה זו.

   השמש כבר לא יכל יותר! הוא ניגש אל הרב ושאל אותו: מורי ורבי, הרי שילמת בעבור מצווה זו את כל העולם הבא שלך. אם כן כיצד יתכן שאתה כל כך שמח עד שאתה פותח בריקוד?

   השיב לו הרב: שמשי היקר! דע לך שתכלית האדם לעבוד את ה' "לשם שמים". שלא על מנת קבל פרס. והיום, ברוך ה' זכיתי להגיע לדרגה הזו. היום אני עובד את ה' בלי לקבל שכר. היום התקדמתי עוד צעד לקראת בורא עולם. וכיצד לא אשמח?

   זוהי חשיבה מושלמת בעבודת ה'. לעשות לשם שמיים. לחשוב רק על מטרה אחת. והיא, לא על מנת לקבל פרס, אלא "לעשות נחת רוח לבורא עולם"!

וכי השקעה רוחנית שאין עליה תגמול זו השקעה לריק?! האם זה נקרא להפסיד?! הרי זו התכלית בטהרתה! זו הפסגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להעפיל אליה! זו עשיית נחת רוח לבורא עולם בצורה המושלמת ביותר! הלזה יקרא "הפסד או פספוס"?!-?!-?!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע