בעולם    המודרני  של  היום,    אנו  מוצאים    פעמים  רבות   את  הביטויים    "סוף  שבוע"     "סוף  חודש"     "סוף  שנה",    וכדומה,     (כך  למשל   ישנו  עיתון    מסויים   שבימי    שישי  מוציא    מוסף   מיוחד    שנקרא    בשם  "סופשבוע")      המקור  של  הביטויים    הללו  איננו  יהודי,    מקורו  מאומות  העולם ,   (שהרי  להם    באמת   יש  סוף,   ואפילו    עמים   שבעבר    נחשבו  חזקים   ואדירים-  במרוצת    השנים  אבד    שמם  וזכרם)       והביטויים   הללו   חדרו    לעם  ישראל  באמצעות   כל  אלה  המנסים    לחקות    את  תרבות  הגויים   ואורח    חייהם.

בעולם    היהודי    אין  כמעט    מושג   של     "סוף",    שכן  עם    ישראל  הוא    עם  של  נצח    "נצח    ישראל  לא  ישקר",    גם    התורה  היא    אין    סופית   -רחבה    מני  ארץ    ועמוקה     מני  ים.

גם  לגבי  האדם    הפרטי    מעם  ישראל    לא    שייך המושג  סוף,   כי   רק   באשר   לגוף    החומרי    יש  סוף,   ואילו  נשמתו    היא  חלק    א-לוה  ממעל    ואין  לה  סוף.

  אנו  משתמשים    בביטוי     "סוף"    רק      במקומות  ספורים,   כמו  למשל-    סוף  הרעה,    כך  למשל  אנו  אומרים    בתפילת  מוסף    של   ראש  חודש      "ויהי  החודש  הזה  סוף  וקץ לכל  צרותינו".

במקום    הביטוי     "סוף  שבוע"    שנפוץ    כה  רבות    אצל  אומות  העולם- לעם  ישראל   יש   את  היום  השביעי,    יום  השבת,   השבת    היא  לא  סוף,    אלא   גולת    הכותרת  של  השבוע  שחלף,    וההתחלה    וסימן    הברכה    של  השבוע   שיבוא.

כיוצא    בו,  היום     האחרון  של  ראש  חודש,   אינו  נקרא      "סוף  החודש"    אלא     "ערב  ראש  חודש",   וראש  חודש  עצמו     הוא  זמן  של  התחלה      "תחילה    וראש    לפדיון  נפשנו",     אין  כאן  סוף,      ישנה  רק  התחלה.

כך  גם    לגבי    סיום  השנה,  אנו  לא  מוצאים      בשום  מקום    במקורות      את  הביטוי    "סוף",    גם    בשמחת  התורה    אין  סוף-    מייד  כאשר  אנו  גומרים    את     פרשת     "וזאת  הברכה"     אנו  מתחילים  התחלה      חדשה   -   את  פרשת     "בראשית".