הקשר לתורה צריך להיות מחודש בכל יום

בתיאור עבד אברהם המחפש אשה ליצחק מובא: "והאיש משתאה לה – מחריש – לדעת ההצליח ה' דרכו". ניתן למצוא בפירוש הנצי"ב עיצה לשידוכין; כשאתה מתבונן במועמדת לשידוך חשוב לא רק לדבר אלא גם לשתוק. כשרבקה שואבת את המים, מובא בציורי ילדים ציור של ילדה ליד באר, אבל בהתבוננות בפסוק רואים שהיא ירדה לתוך מעיין "ותרד העינה", היא נכנסה למים. עובדה זו מצויינת בפירוש הנצי"ב.

בקריאת התורה החוזרת מידי שנה, יש להימנע משגרה ולהתבונן לעומק, כאילו אנו רואים את הדברים לראשונה, ואז ניתן לשים לב לפרטים שנעלמו מעיננו עד עתה.

ואכן אומרים חז"ל "בכל יום יהיו בעינך כחדשים". "אשר אנכי מצוך – היום", "שמע ישראל – היום הזה – נהיית לעם". ביום זה בו אני קורא פסוק זה – אני מצווה ונעשה לעם. יתירה מכך, אומר החת"ס סופר, שיש יסוד חשוב בתורה שכל פעם שכתוב "היום" – מדובר ביום זה ממש בו אני קורא בתורה. לכלל זה, ממשיך החת"ם סופר יש יוצא מהכלל אחד, המובא בפרשה שלנו. עבד אברהם מספר "ואבוא היום אל העין". ביום זה, בו אני קורא את הפסוק לא הגיע עבד אברהם אל העין.

התורה מאריכה בדבריה ללמד אותנו את מעלת מידת החסד

על פסוק זה מפרש רש"י: ואבוא היום - פרש״י ז״ל: היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. ורש"י מוסיף: אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה.

מדוע דווקא פה בוחר רש"י להביא את דברי ר' אחא, ומה הקשר בין דבריו לפירוש של "ואבוא היום". ביאר החת"ס – מכיון שהמילה "היום" הכתובה כאן, בניגוד לכל שאר המקומות בתורה, אין כוונתה היום בו נקרא הפסוק, יש לאמר בהכרח שהתורה מלמדת כאן עניין אחר – שביום זה ממש יצא עבד אברהם לדרכו, ובו ביום הגיע. אלא שאם נתבונן בפסוק נראה שכתוב "ואבוא היום" ולא כתוב: "היום יצאתי ובאתי". אלא יש לומר שהתורה מקצרת בדבריה ולא כותבת מילה מיותרת. א"כ צריכים אנו לדברי ר' אחא כדי להבין את אריכות התיאור של שיחתן של עבדי אבות, לאור היות התורה מקצרת בדבריה.

גמילות חסד היא חלק בלתי נפרד מהתורה

בוויכוחים שהתעוררו בתקופת ההשכלה בין זרמים שונים (אותם ויכוחים שמתקיימים היום, שבעצם הם רק המשך של גילגולים הדברים מאז) – היו משכילים שרצו למחוק את המחוייבויות שבין אדם למקום, ולהעמיד את דמותם המוסרית רק על ענייני בין אדם למקום. הדברים הגיעו לידי כך, שקהילתו של רב גדול וחשוב הושפעה מתנועת ההשכלה מחד, אך לא רצתה לוותר על רבם הדגול מאידך, ולכן בקשו ממנו שימשיך בתפקידו, אך התנו זאת שלא ידבר אלא בענייני המוסר האוניברסלי הכללי. אך בפרשה שלנו, כפי שרואים לאורך כל חיי אברהם אבינו, אנו לומדים שגמילות חסד איננו רק עניין של מוסר כללי אוניברסלי, אלא גופה של תורה. לא כל פרטי גמילות החסד יפסקו בסימנים וסעיפים של השולחן ערוך, כי הדבר נתון לנסיבות משתנות, לשיקול דעת ולסדרי עדיפויות, אך גמילות חסד היא היא תורה שלימה המובאת כאן באריכות.

בפתיחת הספר "נחלת בנימין" כותב הרב בנימין זאב ברוייאר מוסבר ההבדל העקרוני בהיות החסד מצווה של תורה ולא רק עניין למוסר אוניברסלי. ההבדל ימצא בפרטים הקטנים שמורדים את הרעיון הכללי לידי ביצוע ממשי מפורט. וזה לשונו:

ובאמת מי שמעמיק בתורתינו הקדושה, ולומד הלכות בשולחן ערוך בכל ענינו מצות בין אדם לחבירו יבין וישכיל כי חילוק גדול ומרחק רב בין קיום המצות מצד שכל אנושית או מצד חוקי התורה, ודתי אנושית שונות זה מזה, ואינו דומה מי שעושה חסד עם חבירו מחמת חיוב שכלו ומכבד אב ואם מחמת פקודי חכמתו, או אם נזהר על כל פרט ופרט לפי תורתינו ודינו דש״ע, ואריכות בזה אך למותר. עכ"ל.

וכך הוא מפרש את המעשה בגר שבא להלל שיגיירנו כשהוא עומד על רגל אחת:

ונלע"ד לפרש מאמר חז״ל בטוב טעם, מעשה בנכרי א׳ וכו׳ א"ל גיירני ע״מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל א׳ וכוי בא לפני הלל גיירי׳ א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כה"ת וכו׳ זיל גמור,(שבת ל"א). כביר אמרנו כל המצות נחלקות לשני חלקים א' מה שנוגע לחבירו, ב׳ ב״א למקום, והאי נכרי חכם ומשכיל שבא להתייהד רצה ללמוד מכל מצות שבתורה רק חלק ״האח" מה שיש בין אדם למקום, אבל חלק ״השני" בינו לבין חבירו חשב בדעתו שלא יצטרך ללמדו, ע״כ אמר למדני וכו׳ כשאני עומד ״על רגל א׳", על אותו מקום לתועלת בני אדם אני עומד מכבד, ובחברת אנושית לפעולת אדם לחבירו אני מקיים כל החובות מצד השכל והתבונה, ע"כ למדני הצד השני ממצות. והשיב הלל מה לעלך סני וכו' (כמו שאמר ר״ע ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול שבתורה) זהו היסוד לכל מצוות ב"א לחבירו, גם חלק זו צריך אתה ללמוד ממקור התורה, ולעשות מצות הללו ע״פ דתי התורה וכדי לקיים רצון הבורא ב״ה, ע׳׳כ זיל גמור גם חלק הא׳ מהמצות שכליות, פי׳ נכון הוא:

דיון הלכתי מפורט על דין אחד הנוגע לתורת החסד

כדוגמה לדיון הלכתי בפרטי מצוות חסד, ממקורה של תורה, בדרכו של אברהם אבינו נסתכל בשו"ת הרדב"ז הדן על גדרי פדיון שבויים – ועומד על ביאור מחיר המקסימום שמותר לשלם עבור שבוי, שכן, כידוע, "אין פודים את שבויים יותר מכדי דמיהן". בתחילת התשובה מבואר ש"כדי דמיהן" איננו מתייחס למחיר שנמכר השבוי בשוק העבדים, אלא במחיר המקובל לפדיון שבויים נכרים. איסור זה נועד למנוע מצב בו תהיה כדאיות כלכלית לשבאים לשבות דווקא יהודים.

אך הרדב"ז לא מסיים כאן את תשובתו, אלא מוסיף ללמד זכות על המשקיעים בפדיון שבויים סכומים גדולים יותר, ו"הנח להם לישראל": הם פודים לפי מחיר שבויים נכריים חשובים, ואז השבאי לא יחטוף דווקא יהודים כי נכרי חשוב ייתן לו את אותה הכנסה, לפדיון ת"ח (בפועל או בפוטנציה) אין הגבלות, ואין הגבלה בפדיון קטן שעומדים להעבירו על דת – כי פודים כאן את הדת ולא את השבויי, מה גם שמכריחים את השבויים לחלל שבתות ומועדות ומייסרים אותם בייסורים הקשים ממוות. אבל סוף סוף התנא אסר לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם, לכן יש לומר בדוחק עצום שהתנא דיבר על מצב בו אין נכרים הנמכרים ביוקר, השבויי אינו ת"ח ואינו ת"ח בפוטנציה, אין חשש שיעבירו את השבוי על דתו או שיאלצו אותו לחלל שבתות וימים טובים ואין הוא סובל מייסורים בשבי.

וכאן מסכם הרדב"ז את תשובתו, בשבח המשקיעים הון עצום לפדיון שבויים: "וכיון שהדבר ספק הנח להם לישראל ויחזיקו במדה כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול. ותו שאין אנו כופין אותם אלא הם בעצמם מתנדבין אין כאן בית מיחוש ומצוה רבה איכא ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע״ה דכתיב נדיבי עמים עם אלהי אברהם".

יהי רצון שנזכה להתחדשות בתורה, ללמוד את דרך החסד ממקור התורה וללכת בדרכיו הנדיבות של אברהם אבינו עליו השלום.

(נאמר בפרשת "חיי שרה" תש"ע, בית הכנסת "סוכת דוד", תקוע)