האם מותר לסכן חיי אחרים כדי לפדות את גלעד שליט?

נכתב על ידי הרב משה צוריאל, 1/2/2011

האם מותר לסכן חיי אחרים כדי לפדות את גלעד שליט?

נכתב ע"י הרב אריה בן ארצי

(כ' ניסן, תשס"ט)

 

מסופר כי שאול מלך ישראל הפסיד את המלוכה מפני שהיה רחמן לא בזמן הנכון ולא במקום הנכון. ה' ציוה לו להלחם נגד עמלק הצורר ולהמית בהם מאיש ועד אשה, מעולל עד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור (שמואל א' טו, ג). ובכל זאת ערך שאול חשבון נפש כיצד אפשר להלחם נגד אומה שלימה? "ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?" יצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה" (יומא כב ע"ב).

 

כן בזמננו ישנם רבנים חשובים המפרסמים דיעה שיש לפדות את חיילנו גלעד שליט מידי האויב האכזרי, בכל מחיר שיידרש; כלומר אפילו ע"י שחרורם של אלף וארבע מאות מחבלים וראשי מרצחים שעל ידיהם נהרגו מאות ישראלים, ועתידים ליהרג עוד מי יודע כמה. (אמנם ע"י דיס-אינפורמציה של העיתונות מפרסמים שישוחררו רק ארבע מאות, אבל זו היא הערמה והטעיה כי זה מדובר רק בשלב ראשון, כאשר יועבר גלעד שליט מעזה לשלטונות מצרים. אבל בהמשך יהיה עלינו לשחרר עוד אלף רוצחים נוספים עד שיועבר גלעד לארצנו). לב מי לא יכאב לו על גורלו המר של חיילנו האמיץ? יותר מכל שאר עמי תבל נתברכו בני ישראל בתכונה הנפלאה של רחמים. אבל אם על ידי הרחמים הללו גורמים אנו בוודאות גמורה להריגתם של עוד עשרות יהודים, כלום מותר לנו לעשות כך? והרי הסטטיסטיקה מלמדת שלמעלה מששים אחוז של המחבלים ששוחררו בעבר, חזרו לפעולות טרור ונהרגו על ידיהם יהודים רבים גם בשלב השני. ואם נניח (רק לשם המחשה) שעשרה אחוז מהאלף וארבע מאות ישובו לנסות לרצוח, וימותו 140 איש (במקרה "הטוב" שלא הספיקו להרוג יותר עד שנלכדו מחדש) כלום הגיוני הדבר? והרי תוצאה משנית מהשחרור הזוועתי הזה היא שחיילינו בעתיד יהססו להכנס למצבי סכנה כדי ללכוד מבוקשים, שהרי גם אם יתפשו אותם הרי תוך שנים מספר ישוחררו שוב. ומה טעם להסתכן עבור לכידתם?

 

כעת נעבור לדון בגישה הלכתית ולדבר עם הרבנים המתירים במישור שלהם. המשנה מחליטה: "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (גיטין מה ע"א). בגמרא היו האמוראים בספק אם הטעם הוא מפני דוחק הציבור, כלומר פן דרישה מוגזמת לכסף רב תביא את כלל הציבור להתרוששות, שהרי יצטרכו למסור את כל נכסיהם כדי להציל שבוי אחד; או האם הטעם הוא כדי לא לגרות תאבונם של השובים. אם יראו שהצליחו לגרוף הון, יתאמצו שוב ושוב כדי לשבות שבויים נוספים. ההבדל בין הטעמים הוא שאם אדם מסויים מוכן לתת המחיר המוגזם, ואין בכך דרישה להשתתפות הציבור, מותר לפי הטעם הראשון.

 

אבל מובא בגמרא שאדם אחד פדה את בתו שהיתה שבויה אצל הרשעים ונתן שלש עשרה אלף דינרים, סכום עצום. אבל אביי דוחה את הדברים וטוען "מי אומר שעשה כך בהסכמת החכמים?" (גיטין מה ע"א). על סמך דבריו פוסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ח הי"ב) כמו הטעם השני: "אין פודים את השבויים ביתר על דמיהם מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם". בדרך כלל אין הרמב"ם מוסיף נימוק וטעם לדבריו אלא פוסק את הדין כשלעצמו. אבל כאן נתן נימוק מפורש כדי להכריע כמו הטעם השני שבגמרא. וכן פסקו בשולחן ערוך (יורה דעה, סי' רנב סעיף ד). ולכן גם אם בני משפחתו של השבוי או איזה נדיב עשיר יסכים לתת את הסכום הגדול הנדרש, אסור לעשות כך כי מסכנים בזה חייהם של שבויים עתידים נוספים.

 

טענת המתירים שיש בעניינו של גלעד שליט חשש פקוח נפש, אינה מתקבלת כי חז"ל הודיעו באופן גורף וכללי כי כל מצב של שבי יש בו משום פקוח נפש (בבא בתרא דף ח ע"ב).

 

מה שעומד נגד מסקנתנו היא "מעשה שהיה". ר' יהושע בן חנניה הזדמן לכרך גדול ברומי ואמרו לו על תינוק אחד ששבוי היה בבית הסוהר. אחרי שיחה מעניינת ביניהם בדברי תורה, החליט ר' יהושע "איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו" (גיטין נח ע"א). שאלו שם התוספות והרי עשה בניגוד לנפסק במשנה שלנו? וענו על כך בשלש אפשריות. [א] היה אצלו ספק פקוח נפש [ב] או מפני שהיה הנער ההוא מופלג בחכמת התורה [ג] ועל אותו נושא ובשאלה זו ענו התוספות בגיטין דף מ"ה, כיון שמדובר היה בשעת חורבן בית המקדש, גם בלי שאלת הכסף בקשו הרומאים לצוד ולהציק ליהודים, לא שייך לומר שמפני רבוי כסף יתאמצו עוד יותר לתפוש שבוים מישראל. הרי לפנינו שלדעת התוספות יש אפשרות שבזמן פקוח נפש, מותר לתת הרבה יותר מאשר שוויו של השבוי.

 

אבל יש לפקפק אם מותר לפסוק כהתוספות. [א] בספר "שני לוחות הברית" (של"ה), מדור תורה שבעל פה, סוף אות ו', מלמדנו שכאשר התוספות מביאים שנים או שלושה תירוצים, סימן הוא שיש חולשה, פקפוק וקושיא נגד כל אחד מהם. כי הרי עדיף להביא תשובה אחת שהיא טובה. [ב] ובכן גם לעניננו, הרא"ש (דף מה ע"א) מביא דברי התוספות, ומשמיט את התירוץ הזה של פקוח נפש (שמא מחמת הגמרא הנ"ל בבבא בתרא ח'?). [ג] גם המאירי מביא דברי התוספות ומפרש דבריהם שיש לחלק בין היכן שהאויבים מתכוונים באופן כללי רק לשם השגת ממון ורק במקרה מסוים זה התעורר חשש פקוח נפש, לבין מקום שיש חשש פקוח נפש לכל שבוי ושבוי שהם שובים. והרי בנידון שלנו שהטרוריסטים הערבים שובים יהודים, חיילים או אזרחים, ודאי לא איכפת להם להרוג את השבוי, ואותה הטענה שיש לטעון עבור הצלתו של גלעד שליט יש לטעון גם עבור כל אותם המסכנים העומדים בסכנת שבי בעתיד. [ד] ובשו"ת כנסת יחזקאל (קצנלנבויגן), של גדול הדור בימי רמח"ל, סי' לח, מבאר כי תירוץ זה של התוספות שמפני פקוח נפש של השבוי מצילים, הוא רק לפי דיעה ראשונה שבגמרא שטעם האיסור הוא מפני לא להכביד על הציבור. אבל לפי טעם השני המוכרע כהלכה, שלא יבואו הצוררים לשבות יהודים נוספים, לא תועיל טענת "פקוח נפש" כי גם היהודים הנוספים צפוים הם לסכנה, הרי גם הם יהיו בפקוח נפש? (ודבריו הובאו ב"פתחי תשובה" יו"ד סי' רנב, ואפשר לראות את דבריו במלואם ב"אוצר החכמה").

 

אמנם הרבנים מצטטים דברי הגאון הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק עשירי עמ' תעג) שהתיר לראש הממשלה רבין, לפני מבצע אנטבה, לשחרר ממאסר ארבעים מחבלים אם ע"י כך יצילו מאה יהודים השבויים בידי האויב. אבל אין נידוננו דומה לענינו כלל. פסק דין שלו היה בשנת תשל"ו (1977) ועדיין שרר אז ספק אם המחבלים יחזרו לרצוח, כמו שהוא עצמו כותב שם שהסיכון העתידיי הוא רק ספק בלבד. מה שאין כן כעבור שלושים שנה לאחר נסיונות מרובים של שחרור מחבלים, אין הדבר ספק כלל אלא יש ודאות גמורה שהמשוחררים חוזרים להרוג. ברור שהרב עובדיה יוסף לא היה פוסק כך בנידוננו בזמננו. ועוד שם היה מדובר לשחרר ארבעים ולהציל מאה, מה שאין כן היום מדובר לשחרר אלף וארבע מאות רוצחים כדי להציל אדם אחד. ועוד יש לפקפק על דבריו, המעיין בכל דברי מאמרו יווכח שהוא בונה ההיתר שלו על סמך דברי ה"חזון איש" (יורה דעה דף קב ע"א). אבל שם ה"חזון איש" עצמו לא היה בטוח בדבריו, וכותב פעמיים בלשון מסופקת "אפשר וכו' אפשר" ולא הגיע לידי החלטה למעשה. ועוד בשאלה בה דן החזון איש מדובר להרוג יחיד ולהציל "רבים", ולא להיפך להרוג רבים ולהציל יחיד. וגם דברי ה"חזון איש" עצמם הם ללא כל אסמכתא הלכתית, לא מהגמרא ולא מהראשונים, אלא הם סברא בעלמא, רק הצעה. כאמור כל דברי הרב עובדיה יוסף מבוססים על דברי ה"חזון איש" הללו, ואין בזה די.

 

אלא חוזרים אנו לנושא הראשון. אין לעורר רחמנות בזמן שהתורה אסרה דבר מסוים במפורש. יש לפנינו משנה, רמב"ם, ושולחן ערוך. אין מקום ל"סברא" כשיש דין מפורש. ויש רחמנות שהיא אכזריות. ועוד אמרו חז"ל: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד לב.) אדם צריך לקחת בחשבון את התוצאות העתידיות. אם רואים רק את ההווה, פוסקים בצורה לא נכונה. כמו שיש פקוח נפש לגלעד שליט, קיים פקוח נפש לכל אותם אומללים שעוד יפלו טרף בידי פראי אדם, הטרוריסטים הערבים שישוחררו.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה