וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ... וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה... מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה... וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה... וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: (שמות ל"ה ד' - ל"ו ו').

   משה רבנו מקהיל את כל עדת בני ישראל ומודיע להם שיש מצווה לעשות משכן, וכל מי שחפץ לתרום עבור העניין - תרומתו תתקבל בברכה.

   כאשר שמעו בני ישראל על האפשרות לתרום למשכן ה', החלו מיד להזרים ממיטב כספם וזהבם. זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן... יהלומים לחושן, שמן למאור, בשמים לקטורת... לא רק הגברים תרמו, גם הנשים הביאו את היקר להם - את תכשיטיהם, כולם חפצו ליטול חלק בהקמת משכן ה'.

   עיון קצר בפסוקי התורה מלמדנו שהיו שתי סוגי תרומות. א) רכוש פיזי, חומרי גלם הנחוצים לבניית המשכן וכליו. ב) יֵדע מקצועי. אנשים שהיה להם ידע מקצועי - כמו טוויה ואריגה וצורפות וכו', רתמו את כישוריהם ואת ידיהם הברוכות, ונטלו חלק פעיל ביצירת המשכן וכליו.

   ומבואר בחז"ל, שלמרות שמהבוקר ועד הערב הייתה תנועה ערה של תרומות, עם ישראל לא הסתפק בכך, וכבר למחרת "באשמורת הבוקר" בער לעם ישראל להמשיך את מסע התרומות עוד ועוד (רבנו בחיי ל"ו ה').

   המצב הגיע עד כדי כך שהגזברים הודיעו למשה שיש "עומס יתר", ומשה הוציא כרוז במחנה המודיע שאין יותר צורך לעשות "מלאכות" עבור המשכן (כמו אריגה וטווייה), ומזה הבין העם שאין גם צורך לתרום עוד רכוש וממון (מלבי"ם ואור החיים, ל"ו ה' - ו').

   אכן מי כעמך ישראל קדושים וטהורים, אשר ליבם חם בקרבם על ה' ותורתו, ושמחים ליטול חלק בבניית משכנו.

   אין ספק שגם בדורנו, אם משה רבנו היה עושה התרמה פומבית עבור בניית בית המקדש, גם אנחנו היינו תורמים תרומות יפות ונפלאות - ככל אשר תשיג ידינו, ואפילו היינו לוקחים בשביל זה משכנתא! שהרי מי לא רוצה להיות שותף בבית ה'?

   תסתכלו על המכירות "בימים נוראים". אנשים קונים פתיחת ההיכל במחיר של משכורת! עלייה לתורה בסכומי עתק! בימים קדושים אלו בהם הלבבות נפתחים, רואים את החן ורוחב הלב של האדם היהודי, אשר נותן "יותר" מכפי כוחו עבור המצוות, ואין ספק שעבור "בית המקדש" הלב היה מתרחב עוד יותר - והתרומות היו זורמות מכיסנו בשפע. מישהו חושב אחרת?

   כעת בואו נראה איך יצר הרע עובד עלינו ומסמא את עיננו, ולמרות שגם היום יש באפשרותנו לתרום לבית המקדש, היצר מונע זאת ממנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   רבים מתייחסים אל ביתם כאל מקום גשמי וצורך גופני בלבד. לדעתם, הבית נועד כדי לישון ולאכול ולאחסן את חפציהם ואותם, הבית הוא גם נכס להשקעה, הוא גם המפלט היחיד של האדם מההמולה הציבורית, במקום זה הוא יכול ללבוש את הפיג'מה עם פסי הזברה ואת נעלי האצבע - מבלי להתבייש מאף אחד, הוא גם יכול לשלוף את הבלטה המרכזית מתחת למיטה בחדר השינה - ולעשות שם פק"מ בלטה, אלו הם מעלותיו של הבית בעיני רוב בני האדם - מי יותר ומי פחות.

   אך חכמנו ז"ל מגלים לנו שלבית יש משמעות יותר פנימית ורובד יותר עמוק, וכדלהלן: בֵּיתוֹ של האדם הוא בבחינת "בית המקדש", חדר השינה בבחינת "קודש הקודשים", המיטות שבחדר בבחינת "ארון העדות", הבעל והאישה בבחינת "הכרובים", וכמו שהשכינה הייתה מצטמצמת בין הכרובים, כך גם איש ואישה שזכו - שכינה  מצטמצמת ביניהם, ועל כל בית ובית נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה ח'). בקיצור, בית האדם הוא בית המקדש האישי שלו ושל רעייתו! [מקורות: עיין משנה תענית ד' ח', ובגמרא יומא נ"ד ע"א בסוף העמוד, ובמצודת דוד ובמלבי"ם מלכים ב', י"א ב'].

   לאור גילוי מרעיש זה, מתברר שכל השקעה שהאדם משקיע בביתו - הוא בעצם משקיע בבית המקדש האישי שלו. אך מי מאיתנו מרגיש כך?

   מושיקו שב מהעבודה, ואשתו מודיעה לו שיש סתימה בכיור. כיצד הוא מגיב? שומר על זכות השתיקה... מודיע שהוא יטפל בזה "אחרי החגים"... ואם הוא ג'נטלמן, אזי הוא גם מציע "הצעת יעול מבריקה" ומבקש מאשתו היקרה להשתמש בינתיים בכיור השני, עד שהוד קדושתו מושיקו - ירום הודו יתפנה לעניין ויפשיל את שרווליו המבורכים ויושיט את ידיו הכבירות אל הסִיפוֹן המרגיז, וירוקן את תכולתו ויחזירו אחר כבוד למקומו, פעולה סבוכה ודרמטית הנעה בין עשרים שניות לעשרים וחמש פלוס מע"מ.

   אך כאשר הימים חולפים ואשתו רואה שאין תנועה לכיוון הסִיפוֹן, היא עוברת לשלב ב' ומאיימת שתביא שרברב והסיפור יעלה כסף רב. רק אז נכנע האיש מושיקו למצב, והוא כורע ברך לעבר הסִיפוֹן ומנקה אותו.

   מושיקו היקר! אפשר להשחיל לך שאלה קטנטונת? אם בבית המקדש היה סתימה בכיור, האם היית דוחה זאת "לאחרי החגים" - ומציע להשתמש בינתיים בכיור השני? הרי היית מוסר נפש ונרתם לעניין, ואם לא היית מתמצא בתחום - היית הולך ללמוד את המקצוע, העיקר שתהיה לך הזכות לפתוח במו ידיך את "הסתימה הקדושה" שבבית המקדש. ולמה בבית המקדש הפרטי שלך ושל אשתך, אתה דוחה זאת לעדיפות אחרונה? מדוע שם העסק הופך להיות קשה ומטריד, אשר יש לדחותו כמה שיותר?

   הוא אשר אמרנו. יצר הרע מסמא את עיננו ומעלים מאיתנו את הידיעה הבסיסית והמעמד הרוחני של ביתנו, הוא לא מגלה לנו שביתנו הקדוש והטהור הוא בעצם בית מקדש אשר בו שורה השכינה, ולכן אנו מתנהגים כמו מושיקו הנ"ל. אך אם היה לנו עיניים נכונות ורוחניות, המצב היה נראה אחרת.

   מספר תלמיד חכם שליווה את אחד מגדולי ישראל לביתו. "יצאתי עם הרב מהישיבה, כל הדרך דיברנו בדברי תורה והשקפה צרופה, וכאשר הגענו סמוך לבית הרב, הרב עצר, הניח את התיק על הרצפה, סידר את הבגדים, יישר את הצווארון, בדק שהכל בסדר, ותוך כדי שהוא מתארגן - הוא מכריז באוזני: האשה היא בבחינת השכינה (ריקאנטי בראשית ב' כ"א), ואני צריך להופיע בפניה כראוי". הבנת מושיקו? כך מתנהג אדם גדול, היודע שביתו זה בית מקדש - ואשתו היא כנגד אחד הכרובים.

   לאחר שקיבלנו השקפה נכונה ועין טהורה וישרה והגדרה מדויקת ונפלאה על "הבית היהודי", נעלה כאן נקודה מאוד קריטית - אשר תשלים לנו את הנושא בעזרת ה', ותצילנו מעיוות ותמימות לקויה.

   אין ספק שצריך לכבד ולהוקיר את בית האדם - את בית המקדש האישי, את אביזרי הבית - את כלי הקודש, את האשה והבעל - את הכרובים, אך לפעמים התמונה מורכבת והעסק לא פשוט, ולמרות הרצון הטוב - העניין לא בר ביצוע, וכמו בדוגמא הבאה:

   כל אדם נשוי, זכה בימי חייו לשמוע מאשתו את ההודעה המסורתית והפופולארית, "אין לי מה ללבוש", אני זקוקה לבגד חדש.

   אמת, יש את הנשים המאוזנות אשר קונות בגדים בצורה שקולה ואחראית, מתי שצריך - ולא מתי שבא להם, מתוך התחשבות בעובי הארנק וצרכי בני הבית, אך יש גם את קבוצת הנשים אשר רעבות תמיד להתחדשות, לעולם לא מספיק להם המלאי הקיים - למרות שהוא מעודכן עד לפני עשר דקות ויש בו כל טוב מצרים, כזו הייתה אשתו של פלמוני.

   בכל יום זמירות חדשות נוגנו בפיה, והכרזה חדשה בקעה מגרונה. חסר לי חולצה תואמת לנעל השחורה, אפודה תואמת לתיק הבורדו, מעיל תואם למטרייה, כובע תואם לכתר שעל השן בינה... אין לי - וחסר לי - וזה ישן - וההוא פג תוקפו ויצא מהאופנה ומהאף - ואת זה אני צריכה בשביל השדרוג...

   כמובן שבעלה לא רק שלא עמד בקצב, אלא שגם מעד מעוצמתו, ואף דמע ממחירו. אך מה הוא יכול לעשות? הרי בקורס "הדרכת חתנים" חינכו אותו שצריך לְרַצוֹת את האישה ולהתחשב בצרכיה, והוא משתדל לקיים זאת בכל מחיר - תרתי משמע.

   יום אחד הגיע מצב שאשתו של פלמוני כבר לא השאירה לו אופציה! מרוב הקניות הלך הפס המגנטי של הויזה, הכספומט נבלע, הצ'קים החלו לחזור ולמסור דש מהבנק, הגמח"ים כבר לא הסכימו להלוות יותר, ולמרות שהשמחה הייתה רבה והחגיגה עצומה והתמונה עצובה וקודרת, התיאבון של אשתו לא ידע מנוח, והיא לא נמנעה מלהחמיץ אף הזדמנות לטייל עם פנקס הצ'קים ולתלוש ממנו "כפי הצורך".

   פלמוני כבר לא ידע מה לעשות! נכון, הבית הוא בית מקדש, אשתו בבחינת השכינה (ריקאנטי בראשית ב' כ"א), ובגדיה ותכשיטיה הם כנגד תכשיטי השכינה (עיין פלא יועץ ערך "יופי") אבל... למרות שהלב חושק, המצב עושק - ואי אפשר לממן כל מה שלזוגתו מתחשק. נו, איך מתמודדים עם הנושא מבלי ליפול?

   ניגש פלמוני אל הרב, וביכה בפניו את מר גורלו. שמע הרב את דבריו הכואבים היוצאים מלב וארנק פצוע, ואמר: בפעם הבאה שאשתך רוצה לקנות בגד, תשתתף בקנייה. צא אתה, תתעניין בבגד, תחמיא לה על הבחירה המוצלחת - ומיד תאמר: אשתי היקרה!

   את משקיעה בי ובילדים, מתמסרת לצרכי הבית, מכבסת ותולה ומגהצת ומפשירה וחותכת ומבשלת ומטבלת ומגישה ורוחצת את הכלים ואת הילדים... אין ספק שמגיע לך על כך תודה ענקית! לא רק את הבגד הזה, אלא עולם ומלואו...

   פלמוני היקר! תנפח לה את הלב במחמאות מחממות, פרגונים נפלאים, תעשה זאת עם לב כנה ואמיתי, ותראה שהעניינים יסתדרו בעזרת ה'.

   שמע פלמוני את דברי הרב, ולמרות שלא הצליח להבין "מה זה יעזור", החליט לאמץ את הדברים.

   הזמן חלף ודלף, עברו מספר ימים, ואשתו נגנה את ההמנון הידוע: בעלי, אין לי פיג'מה תואמת לנעלי בית... אני חייבת...

   הפעם בעלה לא התנגח בה, לא הטיף לה מוסר, ואפילו לא הראה סימני כעס ומצוקה. הוא חייך חיוך של שלושת רבעי מנה פלאפל, ואמר לה: אשתי היקרה, מגיע לך הכל! היום בערב נצא לסיבוב, ועל הדרך נקנה את מבוקשך.

   הערב הגיע, הם יצאו לסיבוב, נכנסו לחנות, האשה בחרה את מבוקשה, ואז... במשך עשר דקות ירה פלמוני על אשתו פגזים של מחמאות, פרגונים, הערכה, שבחים, פידבקים... (אפילו בפגישות הוא לא דיבר כל כך יפה), ואשתו שומעת ומתנפחת, היא כבר מתחילה להמריא לגובה מרוב נחת, ופלמוני ממשיך...

   כעבור כמה דקות פלמוני עשה ברקס לשבחים, הסתובב עם אשתו עוד קצת בחנות, והציע לה לגשת לקופה.

   לפתע אשתו אומרת לו: פלמוני היקר, במבט נוסף, נראה לי שאין צורך לקנות את הבגד הזה, יש לי משהו דומה... המצב הפיננסי שלנו כעת לא מאפשר... אני חושבת שנמתין הפעם עם הקנייה.

   פלמוני ההמום לא האמין למשמע אוזניו! הוא ניסה להגיד לאשתו "לא חשוב", העיקר שתהיי מרוצה, זה מגיע לך, את משקיעה בבית (ובמינוס)... אך אשתו הייתה נחרצת, וויתרה על הקנייה - בלב שמח ומרצונה החופשי.

   למחרת ניגש פלמוני אל הרב וסיפר לו את הדברים, וביקש "הסבר".

   השיב לו הרב: דע לך שאשתך אינה אכזרית! תמיד היא הבינה שהבית ריק והמצב קשה, ולמרות זאת היא חיפשה תמיד סיבה למסיבה ועשתה קניות בלי חשבון. אתה יודע למה?

   יש לכך רק הסבר אחד! אשתך עובדת מבוקר ועד ערב על טיפול הבית, משקיעה בך ובילדים, וזה סוחט ממנה את כוחות הנפש. ובמקום שתמלא לה את המצברים בפרגון וההערכה ותתדלק את נפשה ותיסוך בה כוחות מחודשים, אתה מתעלם מכך ומקבל את השקעתה כמובן מאליו, וזה שובר את נפשה ומדכא אותה עד עפר.

   מחמת זאת, אשתך היקרה מחפשת לשמח את עצמה ולתדלק את נפשה בדרכים אחרות, אשר אחת מהן היא "קניות". זה סוג של בריחה מהעול והלחץ, זה נותן לה סיפוק, ההתחדשות הזאת מחייה אותה... [זה לא סוד שאשה נהנית מבגדים וקניות, זה אפילו מעוגן בהלכה (אוה"ה תקכ"ט ב')].

   פלמוני היקר! דע לך שגם אתמול שאשתך יצאה לקניות, זה היה בשביל למלאת את החסר הנפשי שלה. אך אחרי שמילאת אותה בשבחים והטענת אותה בפרגון והערכה ונסכת בנפשה כוחות מחודשים - ומילאת לה את החסר הנפשי, היא חזרה למציאות ולנתוני השטח, וויתרה על קנייתה.

   זה כל הסוד! מי שמעניק לאשתו פרגון ומחמאות "בדליים גדושים" ומדגיש בפניה את חשיבותה, אשתו עוזרת לו ומתחשבת בו ובפרנסתו הקשה, וממתנת את דרישותיה בהתאם לנתונים הפיננסים. אך מי שלא יודע לפרגן ולהוקיר ולהעריך, נאמר זאת במילים בוטות יותר - מי שנותן לאשתו להרגיש שפחה ומנוצלת, אשתו מחפשת לעצמה דרכים אחרים להתבטאות ולהרגיש חשובה, ואחת הדרכים שבהם היא משתמשת להשלים את החסר הנפשי שלה, זה על ידי קניות - ללא רחמנות וללא התחשבות בנתוני השטח.

   הבעיה היא שהגבר מעולם לא היה אישה, ולכן קשה לו להבין את חובתו כלפיה. אך מי שנכנס לעומק המציאות, רואה שהוא חייב לאשתו "המון". רוצים מסמכים?

   הגמרא מספרת (יבמות ס"ג.) שאשתו של רבי חייא הייתה מצערת אותו. נו, מה היינו עושים במקום רבי חייא? היש עזות גדולה מזו? לצער את גדול הדור? אין ספק שהיינו עושים לאותה אישה משפט שדה ומוציאים עליה דין רודף, ומאמצים את המימרא הידועה של "נתן בו עיניו ועשאו גל עצמות".

   אך הגמרא מספרת לנו שרבי חייא חשב אחרת! הוא כיבד את אשתו למרות הכל, ואף קנה לה מתנות - והגיש לה אותם בצורה הכי מכובדת שיש. הוא היה לוקח את הבגד הנשיאותי שלו, עושה מזה מגש, ועליו היה מגיש לה את המתנה. ראה האמורא "רב" את התנהגותו של רבי חייא לאשתו, ושאל: הרי אשתך מצערת אותך, ומדוע אתה מתייחס אליה בכבוד כל כך גדול?

   השיב לו רבי חייא: ועוד איך שהכבוד הזה מגיע לה! שהרי היא מטפלת לנו בעול הבית הכבד ומגדלת את בנינו, היא גם מצילה אותנו מהחטא.

   ממילא למרות שהיא מצערת אותי, עדיין החשבון של מה שאני חייב לה - עצום ורב, וכמה שאשלם לה ואקנה לה מתנות - זה עדיין לא מספיק.

   זו רְאִייה אמיתית של אדם גדול. אומנם זו רמה גבוהה, אך בל נשכח שאם הגמרא הכניסה את הסיפור הזה לתוך דפיה, זה לא בשביל לעבות את המסכת - אלא כדי לאלפנו בינה ולהראות לנו מהי הדרך הישרה וההשקפה הצרופה, ומי שמחזר אחרי האמת "האלוקית", צריך לשאוף להתנהגות הזו של רבי חייא, בכל כוחו.

   וכיצד ניתן להגיע לרמה כזו גבוהה ואצילית של התנהגות?

   מי שמרגיש שביתו זה בית מקדש ואשתו בבחינת השכינה (ריקאנטי בראשית ב' כ"א), הראש שלו פועל אחרת!!!

   הוא מפרגן ומעריך ומוקיר ומחשיב את אשתו, הוא לא בודק מה "היא" חייבת לו - אלא מה "הוא" חייב לה, הוא גם לא דוחה את בעיותיה לרגע האחרון. יש סתימה בכיור וזה מצער את אשתו? זה תופס אצלו מקום בראש לא פחות מקניית ארבעת המינים! חסר לה כך וכך? זה חשוב בעיניו לא פחות מלימוד תורה. ומה גם שזה בבחינת "מת מצווה". שהרי אם הוא הוא לא יעזור לה, מי יעזור לה?

   שאלת סיום: בעל יקר! אם באבא סאלי היה מבקש ממך לעשות לו כוס קפה, האם היית אומר לו "אחרי החגים"? אם הבן איש חי היה מבקש ממך שתפתח לו את הסתימה בכיור, היית מתמהמה? נכון שלא? אז למה אם אשתך מבקשת ממך את אותה בקשה, אתה משאיר אותה בממתינה עד שתצא נפשה? מי קבע שבקשתה ומילוי צרכיה חשובים פחות? הרי התחייבת לה בכתובה על מילוי צרכיה הנפשיים - ולבן איש חי ולבאבא סאלי לא התחייבת. (נקודת חן למחשבה!)

   נתחזק בעניין, נתחיל להעריך את בְּיתנו ולהביט עליו במבט יותר רוחני - כמו על בית מקדש מעט, נביט על בן הזוג כעל אחד הכרובים שבבית המקדש, נזכור שצורכי האישה הם בבחינת צרכי השכינה (פלא יועץ ערך "יופי"), נכבד ונוקיר ונטה כתף ונתחשב ונפרגן...

   ובפרט לאור זה שיש לכך משמעות עצומה לגבי חינוך הילדים - שהרי הכל מתחיל מהבית, וכאשר הבית בריא והקשר של הזוג יציב - אזי החינוך מצליח, אך כאשר הנתונים להיפך - אזי החינוך צונח. אם כן למה למה לא לאמץ את הדברים ולהרוויח מכל הכיוונים?