בס"ד

מתוך קובץ חידושי "גילו ברעדה"

בהסכמת הרב עמוס שושן - רב רכס ישובי פורייה

נכתב על ידי גיל פרידמן

התשע"ח

לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו

לעילוי נשמת אבי ז"ל מיכאל בן מרטין

לעילוי נשמת אמי ז"ל ברוריה בת פאולינה

לרפואת כל חולי ישראל ובכללם, היכן שצריכים לכך:

הילה בת מיכל, הראל-בניה בן הילה, הדר בת הילה

[email protected]

"וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז', ו')

בדוק וראה לשון נופל על לשון. מחדא נאמר "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז', ו'): במעשה שרי העברית להגר המצרית נאמר לשון עינוי ולשון בריחה. ולימים, במעשה המצרים לעבדים העבריים נאמר: "לְמַעַן עַנֹּתוֹ" (שמות א', יא'), ונאמר "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ" (שם א', יב'), ונאמר "בָרַח הָעָם" (שם יד', ה'). וגם כאן לשון עינוי ולשון בריחה הם. ויש לתהות מה טעם לשון נופל על לשון זה?

ובדוק וראה עוד כי המקרא מדגיש לשון על נופל לשון זה. שהרי מאי דכתיב בָרַח הָעָם, שאף בפשט הפסוקים לא ברח כלל, ומקרא מפורש הוא: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת: וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם" (שמות יב', לג'), והזוהי לשון בריחה? וכן פשט הפסוקים אומר "וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת" (שם יד', ב'), וְיָשֻׁבוּ משמע פנו חזרה, וזהו הפך מן בָרַח הָעָם עליה הוגד למלך מצרים. והרגיש בזה רבינו הרמב"ן, ופירש שיצאו בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם (רמב"ן שם), ולפיכך נאמר למלך מצרים לשון בריחה, שניכר בכך שאין כוונתם לחזור, אך דבר זה לא מתיישב על הדעת היטב, שיציאה בתוף וכינור אין בה לשון בריחה כלל. ואנא זעירא להוסיף באתי ולא לחלוק, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ותוספת דברינו כאן היא, שלשון ברח כאן אומר גם דרשני, לשון נופל על לשון משום וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ שנאמר בהגר.

ונשוב לבאר אם כן מה טעם המקרא בלשון נופל על לשון זה, שנאמר בשרה לשון עינוי ולשון בריחה, וכן נאמר בבני ישראל במצרים? וסברא ישרה היא, שמידה כנגד מידה היא. ששרה עינתה את הגר המצרית, ולכך צאצאי מצרים יענו את צאצאי שרה, וכך היה. ודע, שבמידה כנגד מידה זה, רומז המקרא על חטאה של שרה בעינוי זה. וכן כתב הרמב"ן להדיא: חטאה אמנו בענוי הזה (רמב"ן בראשית טז', ו'). ודקדוק לשון נופל על לשון זה בלשונות עינוי ובריחה מחזק את דברי הרב. וכן נראה נכון.