העין והראיה מוזכרים רבות [כ-27] בפרשתנו, ו"עין רעה" הינה אחת התכונות של בלעם [אבות,ה]. רפואת העיניים תפסה מקום מיוחד בהלכות שבת, ונקבע שמחלת עיניים המסכנת את העין נחשבת סכנת נפש, ומתירה חילול שבת אף במלאכות דאורייתא. פוסקי זמננו דנו כיצד להתייחס כיום לחולִי העיניים, הואיל והרפואה המודרנית בד"כ אינה רואה בכך סכנת נפשות: האם "השתנו הטבעים" ויש להימנע מחילול שבת, או להישאר נאמנים להוראת חז"ל ולא לאסור את מה שהתירו. הגרשז"א סבר שיש לחשוש לדברי חכמים, ולכן הורה בשבת ליהודי שנקרעה לו הרשתית בעין אחת שיסע מייד לביה"ח ע"פ קביעת רופא שהצלת העין מעיוורון מצריכה טיפול מיידי [שולחן שלמה]. גם ה"ציץ אליעזר" סבר שמותר [וצריך] לחלל שבת בכדי למנוע עיוורון [ציצ"א,כ"ב,כ"ג]. כמו כן בדלקות חריפות או בעיות עיניים קשות [לחמית, קרנית, דלקות פנימיות, גלוקומה וכד'] יש להיזהר ולנהוג כבסכנת נפשות ללא היסוס.

לעומת זאת, רוב דלקות העיניים השכיחות הינן קלות [כגון דלקות עפעפיים או על רקע אלרגי] והטיפול בהן ע"י משחה או טיפות. בוודאי אין בהן סכנה לשלמות העין, ואין לעבור על איסורי שבת. אולם היות ומחלות אלה נחשבות כ"חולי שאין בו סכנה" -מותר להשתמש בתרופות ואין לחשוש ל"שחיקת סממנים". בטיפות בוודאי אין בעיה, אך גם במשחה, אם המטרה איננה ליצור שכבה חיצונית אלא להבליע ולהספיג את המשחה בתוך העפעף, פסק הגרשז"א שאין בכך חשש של ממרח [שש"כ,ל"ד]. אבל כאשר מדובר בכאב או יובש קל בעין, אין להשתמש במשחה או בטיפות. כמו כן, אין להשתמש בצמר גפן ספוג בנוזל בכדי לרכך קורי שינה, משום איסור סחיטה, אך אין כל בעיה לשטוף היטב את העפעפיים במים.