פרשת "כי תצא" - גם התורה דורשת צדק חברתי!!

נכתב על ידי ניר אביעד, 8/9/2011

  צדק חברתי, דאגה לחלשים, חמלה כלפי הנזקקים, שוויון 

  הזדמנויות. לא, אלה לא רק סיסמאות הנכתבות בימים אלו על גבי השלטים שנישאים בהפגנות ההמונים ואינם המצאה של המוחים באוהלים ברחוב רוטשילד. 

מקורם של ערכים אלה קדום הרבה יותר - מדובר בקריאה,  

 בציווי ובהנחיה של התורה, והם משמשים כנר לרגלי המנסים לדבוק בערכי היהדות כבר למעלה מ-3,300 שנה.

 על המצוות ה"חברתיות" שניתנו לנו בפרשת "כי תצא", על הסיבה הפנימית והעמוקה שמוציאה רבים כיום למחות ברחובות, ועל הדרך לצאת ממעגל האגואיזם אל הדאגה האמיתית והכנה לבני אדם נוספים.


צדק חברתי, דאגה לחלשים, חמלה כלפי הנזקקים, שוויון הזדמנויות. לא, אלה לא רק סיסמאות הנכתבות בימים אלו על גבי השלטים שנישאים בהפגנות ההמונים ואינם המצאה של המוחים באוהלים ברחוב רוטשילד. מקורם של ערכים אלה קדום הרבה יותר - מדובר בקריאה, בציווי ובהנחיה של התורה והם משמשים כנר לרגלי הדבקים בערכי היהדות כבר למעלה מ-3,300 שנה. התורה בכלל, ופרשת "כי-תצא" בפרט, מלאות במצוות שבין אדם וחברו המדברות על החשיבות של אותו צדק חברתי, אותה סולידריות אנושית ואותה צורת מסחר ושלטון שכולנו היום כה מייחלים להם, אף מבלי לדעת שהם חלק כה מהותי מהדת שלנו.

 

כמובן שרצון הקב"ה הוא שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה" אמר רבי עקיבא, ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת.

הפרשה שלנו, כאמור, עמוסה במצוות "חברתיות" והקריאה בה מחייבת לסוג של עשיית תשובה אישית ולאומית, שאנו ללא ספק זקוקים לה במיוחד בימים אלה של חודש אלול. מספר דוגמאות למצוות אלה מתוך הפרשה: אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני. אין להלוות בריבית. המעקל רכוש בשל חוב לא ייטול ציוד המשמש לפרנסת האדם. הממשכן נכס מחברו בגין חוב לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון (כדי לא לביישו). אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק משכון של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב. אין למשכן רכושה של אלמנה. חובה לקיים מסחר ביושר, ולכן אין לרמות בעת שקילת סחורה בשוק תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. כאשר נשכח "עומר" (כמות מסוימת של תבואה) בשעת הקציר בשדה אין לשוב ולקחתו והתבואה תישאר עבור העניים. גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר לעניים "פאה" (חלק בעץ הגפן שאותו לא בוצרים), ואף להשתדל שאלה יהיו הפרות הנמוכים כדי שיהיה לנזקק קל להגיע אליהם. המאפיין של כל המצוות הללו ושל רבות נוספות הוא אחד – חמלה כלפי החלש והתחשבות גם במי שאין לו.

להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב לסחור ביושר ולהתחשב בזולתו.

פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". את ההבנה הזו אנו פוגשים בפרשה הנוכחית וניתן כמובן להקיש ממנה גם למציאות חיינו היום. העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר!

הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.

 

התורה ידועה כ"חסכנית" במילים. לכל תו ואות בה משמעות אדירה וישנן מצוות מרכזיות וחשובות מאוד שנמסרו בתמציתיות רבה. לאור זאת, תמוהה מעט העובדה שמצוות "אהבת הגר" (המסמלת את החשיבות היתרה שנותנת היהדות לדאגה לחלש) מופיעה בתורה בצורות שונות 36 פעמים! בפרשה הקודמת קראנו: "...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וגם השבוע נקרא "לא תטה משפט גר ויתום", וכן "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה". חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם ומלמדת על יחסו של החזק והמבוסס בחברה כלפי החלש וחסר המגן.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "וגר לא תלחץ", והיא מוסיפה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר (ובעצם כלפי כל מי שחלש ממך) ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.

 

הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". המשקל שנותנת היהדות לצדק הוא כה גדול עד כדי כך שהשאלה הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה?!

מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. התורה חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות, ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. אם מבינים את זה באמת, הרבה יותר קל לגלות חמלה בעסקים ולרצות שלכולם יהיה טוב.

 

ואי אפשר לדבר על פרשת "כי תצא" והמצוות החברתיות שניתנות בה מבלי להתייחס למחאת יוקר המחייה שסוחפת כיום רבים.

המחאה והתסכול משקפים קושי אמיתי, ולמרות שיש גורמים פוליטיים שתופסים עלה טרמפ פסול, היא נכונה ומוצדקת מעין כמוה. עבור זוגות צעירים (ולא רק להם) מציאות החיים הכלכלית כמעט ובלתי אפשרית. שכר הדירה, הגנים, הטיטולים, הדלק, מחירי המזון וכו' גבוהים בלי שום פרופורציה והצדקה. חשוב לומר – אין זו מכה משמים. מדובר בתוצר של מדיניות כלכלית קפיטליסטית קיצונית שהשתלטה עלינו ושרואה לנגד עיניה מספרים, גרפים ויעדים במקום אנשים בשר ודם עם צרכים ורגשות אשר כורעים תחת הנטל.

מהבחינה הזו ראוי שיבוא שינוי ויש משהו שהוא אפילו מרגש ביציאה של רבים כל כך מהאדישות ואטימות הלב של השגרה לטובת קריאה משותפת לשינוי ולשיפור החיים. אולם יחד עם זאת, אומרת הגמרא: "קשוט עצמך תחילה" וגם "טול קורה מבין עיניך", כלומר לפני שאנחנו מאשימים את כל העולם בצרותינו יש לעשות בדק בית פנימי. אין ספק שישנם רבים שבאמת חיים בצניעות ובכל זאת כורעים תחת נטל ההוצאות, אולם עדיין כחברה אנו חיים מעל ומעבר ליכולת שלנו ויש לנו גם כן אחריות על המתרחש.

אנחנו מתלוננים על מצבינו, ויחד עם זאת כמעט 2 מיליון ישראלים טסו הקיץ לחו"ל. יש לנו רכוש כפול מזה שהיה להורינו בגילאים שלנו, ובכל זאת אנחנו לא שבעי רצון ולא מסופקים. פיתחנו תרבות של שופינג בקניונים וצריכה מטורפת, ואח"כ אנו מתלוננים שאין לנו איך לשלם בעבור כל זה. התמכרנו בשמחה רבה מידי לתרבות הראליטי והפרסומות הזולות והשטחיות שמציעה לנו הטלוויזיה, ואח"כ מצרים על הרדידות התרבותית והחברתית (בעיקר בקרב בני הנוער), אשר באה לידי ביטוי ברדיפה אחר המותגים השונים שמרוששים את הכיס. מה קרה לכובע טמבל, מכנסי שלושת-רבעי וסנדלים תנ"כיות? זה באמת הכרחי להתלבש בסט בגדים אחד שעולה כמו מלתחה שלמה של אדם שלא נכנע לצווי האופנה המשתנים? האם פלאפון לכל אדם וחבילת כבלים יקרה זה באמת  צורך כה חיוני? כל אלה עשו אותנו אנשים יותר מאושרים אפילו במעט, או שמה למרבה הצער – דווקא להיפך?!

יתר על כן, למרות שהמחאה לעניות דעתי, כאמור, צודקת בבסיסה, הגישה ונקודת המוצא לא נכונה. בכל הראיונות בתקשורת ובכל השלטים שהונפו בגאון הודגשו ובלטו המחאה, הביקורת והכעס, אבל לא הייתה שום הכרת תודה אחת על הטוב שכן קיים במדינה (וקיים הרבה ממנו!). האם הכול שחור משחור? האם אכן זה מקום שבלתי נסבל לחיות בו? התשובה שלי היא שממש לא. אין הדבר אומר שאין מה לעשות ולתקן ואין הדבר אומר שצריך לטמון את הראש בחול,  אבל בתור יהודים אנחנו קודם כל מודים ומכירים בטוב.

 

מעבר לכל זאת, נראה לי שמה שבאמת מפריע למוחים זה לא הוזלה של 2 ₪ על הקוטג', הפחתה של עלויות הגנים ואפילו לא מחירי שכר הדירה הגבוהים. זאת תהיה קטנות לסכם את מה שקורה בשבועות האחרונים במדינה במאמץ להוזלה כלכלית (חשוב ככל שיהיה). הסיבה הפנימית למחאה הוא רצון עמוק לחיים טובים יותר, ולאו דווקא מהבחינה החומרית. אנשים מרגישים שיש בחיים איכות ויופי שכיום נסתרים מהם. כלפי חוץ הם מתרגמים זאת במלל החיצוני לשיח על פרנסה וכלכלה טובה יותר משום שזהו ההרגל, אך ההרגשה באה ממקום עמוק יותר - ממקום מושבה של הנשמה (תודה לרב זאב קרוב על ההבחנה היפה הזו).

הרב קוק לפני תשעים שנה כתב: "צריך האדם לתפוש בבירור מה הוא הדבר הרוחני הדוחק את לבבו, המעציבו וממרר את חייו... על פי רוב כשמחפשים ומוצאים איזו סיבה למצב נפשי זה היא רק סיבה שטחית,  אבל העיצבון הרוחני הזה הוא החומר של שירת הנשמה...". כאשר חיים חיים ללא משמעות, כאשר מתעלמים שנים מהעובדה שיש בורא לעולם ושהוא רוצה שנתנהג בצורה מסוימת, כאשר משתיקים את קולה הפנימי והעדין של הנשמה, אזי בהכרח מתפתחת אותה תחושת מחנק ועצבות שרבים מדווחים עליה. הדרישה ל"צדק חברתי", אם כך, עמוקה הרבה יותר. מדובר במעין דרישת שלום מהנשמה הדורשת לעשות צדק בחיים. צדק שפרושו להבין מה התפקיד האישי והלאומי שלנו בעולם ולממשו. בכל פעם שנזנח שאלות אלה ונתמכר לנוחות החומרית ולהבל הכללי, שתפקידו למנוע מאתנו לעסוק במה שחשוב באמת, נחמיר את אותה תחושת החנק והמועקה.

 

יצא לי להסתובב לאחרונה מספר פעמים ברחוב רוטשילד ולחוות את האווירה. אחד הדברים שחיממו את הלב היה לראות אנשים שיושבים ומדברים. פשוט מדברים. הם לא השתמשו בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא באסמסים. הם עמדו פנים אל פנים, שיתפו באשר על ליבם, החליפו רעיונות וחוו חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את התקשורת הבין-אישית הבריאה. בדור הפוסט-מודרני, הקר והמנוכר בו אנו חיים אין תחליף ואין תרופה טובה יותר מאשר חום אנושי. נראה היה לי שמה שבאמת  חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה ואותה התקבצות ביחד במקום אחד סביב רעיון אחד משותף. למרות שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסים כמעט ולא השתנו. אנחנו עדיין כמהים לקשר אנושי ועדיין צריכים חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד לשני יותר ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות כעס ותסכול מ"המצב" ומהמדינה.

 

לא צריך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת צדק חברתי מהו. על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה מונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק.  צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים - מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

באופן טבעי רוב רובם של המוחים סובלים ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באים בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה ששאלתי את עצמי היא מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה הם התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק ממילואים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר. מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל לדאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו מכפיפים את רצונותינו האישים למשהו גבוה מאתנו, אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים ולדבוק בדרך הזו גם כשהאינטרס האישי שלנו משתנה. מהפכה חברתית ללא אלוקים אינה אפשרית. אז קדימה לעבודה, חודש אלול כבר בעיצומו...

 

הלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.

שבת שלום, ניר אביעד j

 

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה