אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת' (יג,ב)

אומר רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק: יש מושג של טומאת החטא. כל התנ'ך מלא במושג זה של הזדהמות, התלכלכות, היגעלות על ידי החטא. הטומאה נהפכת לחלק מאישיותו של החוטא. החטא כמו מעביר את הכתרהאלוהי מעל ראשו של אדם ופוגע בשלמותו הרוחנית. גם בהלכה, ולא רק במקראות ובאגדה, אנו מוצאים הד לטומאת החטא. כאן הביטוי הוא קונקרטי. יהודי העוברעברה משתנה מעמדו החוקי. אם עבר אדםעברה שיש בה עונש מלקות או מיתת בית דין, הרי נוסף לעונש המגיע לו שהוא תוצאה מן החטא, פסול הוא לעדות. אך לאמחמת העונש, אלא מכוח השינויבמעמדוהאישי. האדם לאחר החטא אינו אותו אדם שהיה לפניו. לכל אדם יש חזקת נאמנות, יש אמת אינדבידואלית טבעית, שהיא חלקאינטגרלי מאישיותו. ברגע שאדםחוטא– הוא נפסד, הוא נטמא, יורד ממעמדו. החטא מפקיעו מזכויותיו הטבעיות, מסגולותיוהאנושיות. הוא משתנה לגמרי. אישיותו האחת מסתלקת ואחרת באה במקומה.אין בכך משום עונש או קנס, אף לא זעם וחרון ונקמה, אלא פגימה 'מטאפיסית' באישיותו, בקדושתו של האדם.
פתחה התורה את פרשת הנגעים ב'אדם' – לומר ולהורות, שגם אם טובת הציבור מחייבת לפעמים את הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה, כדי להרחיקו מן החברה, צריכים להמשיך להתייחס אליו כאל אדם,ואסור לחשוב שאם מצורע הוא, הריהו חשוב כמת.