חידושים נפלאים מהגאון ר' אריה לייב היימאן לפרשת שבוע, פרשת תולדות

כיצד לא ידע יצחק מהותו של עֵשׁו?!

בעניין זה של רשעת עֵשׁו, יש הערה מפליאה נוספת:

היתכן שיצחק אבינו, מעמודי העולם, לא עמד על מהותו האמיתית של בנו הגדול?! כולם יודעים שהוא רשע, ורק יצחק אינו יודע?!

ויש לומר כך: ידוע שמידתו של יצחק, עמוד העבודה, היא מידת הדין. מה אירע למידת הדין בבריאת העולם? – כזכור מסרו חז"ל, שכאשר נברא העולם, ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במידת הדין לבדה, ולכן "הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין" (בר"ר יב, טו). ויש להבין לשון זו של חז"ל: מהי בחינה זו של "הקדמת" רחמים לדין?

– פירוש הדבר, שמידת הרחמים "עברה" את מידת הדין וניצבה לפניה; שהיא מכריעה את הדין. וכיצד התבטא הדבר אצל יצחק אבינו, שמידתו מידת הדין?

– בכך שהרחמים עומדים לפני הדין, ומסתירים ממנו את הנעשה בעולם! הוֵי אומר, הקב"ה כיהה את עיניה של מידה זו שביצחק, כך שלא תִראה את הרוע שבעֵשׁו, ולא תקטרג עליו. זהו סוד העובדה, שיצחק לא עמד על טיב בנו הגדול! כי מידתו היא מידת הדין, וכבר מראשית הבריאה נקבע שלא תהא לַדין שליטה מלאה במציאות, כדי שיוכל העולם להתקיים (ראה יסוד זה לעיל מאמר ג', באריכות רבה). אם היה יצחק יודע מיהו עֵשׁו באמת, ברור שהיה מקללו ומענישו, או אפילו ממיתו[1]. לכן, כדי שיתקיים עולם שלם ובו כוחות של טוב ורע - יעקב ועֵשׁו - גלגלו מן השמים שעֵשׁו יצליח להטעות את אביו. ולא זו בלבד, אלא שאף 'הקדים הקב"ה את הרחמים לדין'; היינו: יצר יצירה מיוחדת, כדי שיצחק אף יאהב את עֵשׁו מרגע לידתו.

v    

ויסוד דבר זה, ברעיון חדש שעלה בדעתי בעזר ה', כפי שנבאר להלן:

קדושתו הנשגבת של יצחק אבינו

הכתוב אומר בפרשתנו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אֹחזת בעֲקֵב עֵשׁו, ויקרא שמו יעקב" (ברא' כה, כו). פירש רש"י על "ויקרא שמו יעקב", שני פירושים:

(א) "הקב"ה קְראו "יעקב".

(ב) דבר אחר: אביו קרא לו יעקב, על-שם אחיזת העקב". ויש לעיין לפי הפירוש השני: מה ראה יצחק אבינו בְסימן זה, שבגללו קרא לו יעקב? וכבר ענו המפרשים בזה (ראה ספורנו, כלי יקר ועוד) ועדיין הותירו לי לענות את אשר חנני ה':

– נראה, שיצחק אבינו ראה באחיזת יד יעקב ברגל עֵשׁו, סימן נפלא המלמד ששני בניו קדושים מִבטן הם. שהנה ידוע, שמחשבת האדם בשעת הזיווג, משפיעה גם על צורתו של הנולד. כן מפורש במדרש על מלך הערביים, ששאל את רבי עקיבא: "אני כושי ואשתי כושית - וילדה בן לָבן" – היתכן...?! השיבו רבי עקיבא, שכיוון שיש בביתו צורות לְבנות, הרי שבִּשעת היחוד נתנה האשה עיניה בַּצורות הלבנות, ולכן ילדה כיוצא בהן... "ואם תמיה אתה בַּדבר, לְמוד מִצאנו של יעקב אבינו, שמִּן המקלות היו מתייחמות וכו'" – והודה מלך הערביים לרבי עקיבא (במד"ר ט, לד).

לפי יסוד זה, יש לרדת לעומק דעתו של יצחק, ומשם נבין טעם השם "יעקב":

הנה, כשעלה יצחק אבינו על המזבח בעקידה, נתקדש כעולה תמימה – כפי שפירשו חז"ל. לכן הוא היחיד מן האבות שלא נשא שפחה (רש"י לברא' כה, כו), וגם נאסר לו לצאת מקדושתה של ארץ ישראל (רש"י שם כו, ב). ועד היכן נוראוּת קדושתו, רמזה התורה בְּספרהּ עליו מה שלא מצינו באדם אחר בתורה: "וישקף אבימלך מלך פלִשתים... וירא והנה יצחק מְצחק את רבקה אשתו", וברש"י: משמש מיטתו (שם כו, ח). דקדק הכתוב ולא אמר: מצחק עִם רבקה, אלא: "מצחק את רבקה" - כידוע בכל מקום, ש"את" מורֶה על קשר נמוך מאשר "עִם"; על שהוא טפל לאשתו (ראה אודות ההבדל שבין "עִם" ו"את", בהערה לעיל עמוד נ"ח); כלומר: יצחק היה כאילו מנותק מאותו מעשה! הוא אינו 'צוחק', לעצמו, אלא רק "מצחק" אותה. הערה זו, מלמדת על עוצם קדושתו! שבעוד גופו מקיים את המוטל עליו ומשמח את אשתו, הנה נפשו דבוקה בשכינה ומחשבתו בעליונים! כך היתה מחשבתו תמיד, וקל-וחומר בעת הזיווג.

בסוד "וידו אוחזת בעקב עֵשׁו"!

עתה נתבונן: מה היתה המחשבה, ה'ציור', שיצחק היה מדביק בו את דעתו, כשקידש עצמו לקיים מצוות פרו ורבו? (ראה שו"ע או"ח רמ, ח). נראה לי לומר בזה חידוש, על-פי המשנה ב"שבת" והגמרא שעליה (נד.):

"לא יֵצא גמל [בשבת] בַּמְּטוּטֶלֶת; לא עָקוּד ולא רָגוּל" (כדי שלא יברח – רש"י). ובגמרא: "אמר רבי יהודה 'עקוד' - עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם". פירש רש"י: "יד ורגל" - אחד מן הידיים ואחד מן הרגליים, כּוֹבֵל בְּיַחַד".

מכך שטרחו להביא דוגמה מיצחק – נראה לי שחבוי כאן רמז, שיצחק אבינו היה מדביק דעתו תמיד בְּצורה זו... שהוא הרגע הנשגב והקדוש בחייו: הרגע בו שכב על המזבח, כשהוא עקוד יד ורגל! ובבודאי ב'תמונה' זו דבקה נשמתו הטהורה בשעת הזיווג, ודעתו היתה מוכנה, כְּאז, למסור את הנפש לה'...![2]

ולכן, כאשר יצאו יעקב ועֵשׁו בדיוק בְּצורה זו, שיד השני אוחזת בעקב הראשון – שמח שמחה עצומה! בכך ראה אות ומופת ברור שהועילה מחשבתו הקדושה בעת היחוד, ושקדושתו עברה ומילאה את שני בניו. ולכן קרא שמו של האוחז בעקב אחיו, "יעקב" - נוטריקון: יד עקב! והוא רֶמז לעקידה, שפירושה המילולי גם הוא נוטריקון: עקב יד. והוא דְבר פלא! זה היה הרמז שהבין יצחק.

v    

אך לפי האמת, לא היתה אחיזת היד בעקב רמז לכך, אלא באה ללמד, כפי שהביא רש"י, ש"אין זה (עֵשׁו) מספיק לגמור מלכותו" - כלומר, להשלימה מראש ועד עקב - עד שיבוא יעקב ויטול ממנו את מלכותו.

אמנם נראה, שאחיזת יד יעקב ברגלו של עֵשׁו, מלמדת שבכל זאת יש צד קדושה מסויים בעֵשׁו הרשע. אלא שדרכו של עֵשׁו לרמאות, ולהציג כאילו מעט הקדושה שברגלו, היא עדות על כולו. וזהו שדרשו חז"ל במדרש (בר"ר סה, א; ילק"ש תהלים אות תתל) על הכתוב ב"תהלים" (פ, יד): "יכרסמנה חזיר מיער" - שעֵשׁו נמשל לחזיר. כי החזיר, בשעה שהוא רובץ - פושט את טלפיו (בניגוד לשאר בעלי-החיים הרובצים כשרגלם מקופלת תחת גופם), כְּאומר: רְאוּני שאני טהור! (כי יש בו סימן טהרה אחד ברגלו, שפרסתו סדוקה - אלא שאינו מעלה-גרה). כך היה גם עֵשׁו: כל ארבעים שנותיו, היה צד נשי אנשים ומענה אותן. "כיוון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו. אמר: אבא נשא אשה לארבעים שנה - אף אני נושא לארבעים שנה".

אחיזת יעקב בעקב עֵשׁו, רומזת איפוא לאותו סימן טהרה שבכל זאת יש ב'חזיר' זה.

הקדמת מידת החסד למידת הדין

ונחזור לאשר פתחנו: מידת הרחמים הוקדמה למידת הדין, מידתו של יצחק, והִסתירה ממנו את האמת, לחשוב שעֵשׁו הוא צדיק. ומן השמים סייעו במספר דרכים, לכיהוי-עיניה זה של מידת הדין:

א) במופת שראה יצחק באופן לידת התאומים, וכנ"ל.

ב) בכך שסוף-סוף היה עֵשׁו הבכור, הקדוש מֵרחם.

ג) כאשר גדל עֵשׁו, היה מתחסד עם אביו. בעיני יצחק, היה הציד ששם עֵשׁו בפיו, אות לכך שמידת החסד של אברהם אבינו מפעמת בעֵשׁו. ידוע מחז"ל, שחסדו של אברהם הצטיין בכך שנבע מלבו של הנותן, גם מבלי שיהיה המקבל צריך לחסד זה; אברהם היה משכנע את אורחיו לאכול מאכלים טובים, שהאורח כלל לא ידע על קיומם... (אבות דר"נ ז, א). כי לתת כשמישהו עומד ומבקש - זוהי מידת בני אדם רגילים. כאן ראה יצחק, שעֵשׁו טורח להביא לו מאכל ומשקה למרות שלא היה צורך בכך; שהרי זוהי חובת האשה לבעלה, ורבקה היתה באוהל ויכולה היתה לעשות זאת. לכן הבין, שיש בעֵשׁו אותה מידת חסד, שראה באוהלו של אברהם אביו. והיינו, ש'הוקדמה מידת הרחמים' והחסד, וכיהתה עיניה של מידת הדין בזה. "וַיֶּאהב יצחק את עֵשׁו כי ציד בפיו" (ברא' כה, כח) – על אהבה כגון זו יֵאמר, "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב) – והיא שהעלימה את האמת מיצחק.

ד) בתקופה שבה דר עֵשׁו עם אביו, מצינו שדיבר הקב"ה עם יצחק פעמיים (ברא' כו, ב; כד). וקשה: הלא למדנו לעיל: "וה' אמר אל אברם, אחרי הִפרד לוט מֵעִמו" - "שכל זמן שהרשע עִמו (היינו: לפני שאברהם יזם את פרידתם), היה הדיבור פורש ממנו"! (ברא' יג, יד, ורש"י). וכאן רואה יצחק ששכינה ממשיכה לדבר עמו - משמע שעֵשׁו אינו רשע...

ככל שעלה יצחק ונתעלה בעבודתו, לבשה אותו מידת הדין יותר. והרמז להסתרת האמת מעיני מידת הדין, מופיע בפרשתנו: "ויהי כי זקן יצחק, ותִּכהיןָ עיניו מֵרְאֹת"! (ע' בזֹהר א, קמב., וח"ב מו:, ואפשר שמרמז לזה).

(מתוך ספרו של הרב "חקרי לב" עמודים קסג-קסז - בעריכת חתן הרב ז"ל).

המעוניין לקבל את העלון או לתרום להפצתו או לקנות את ספריו של הרב, ישלח מייל: [email protected]  או יתקשר לטל. 02-6420052 או 052-7177162