"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז)

בפרקי פרשה זו מופיעים צווים רבים, הדנים בחובת ההתנהגות שלנו כלפי הזולת. הזולת זוכה בפרשה לכינויים שונים שכל אחד – משמעות ייחודית. אנו מוצאים בה את התואר "עמית" ("לא תשקרו איש בעמיתו"), התואר "רע" ("לא תעשוק את רעך", "ואהבת לרעך כמוך"), "עם" ("לא תלך רכיל בעמך"). הפעם היחידה בכל הפרשה, בו מוענק לזולת תואר הכבוד "אח", מופיע בפסוקנו - "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ".

האם הדבר מכוון? האם יש לשינוי משמעות? אכן משמעות עמוקה, כתב רש"ר הירש על הפסוק: "אל יעלה רגש השנאה על לבנו. אפילו רבות הן הרעות שעשה לנו אחינו. אומנם מששכח את חובתו כלפי שלומנו - שוב אין הוא ראוי להיקרא בשם "רע", ומשהתנכר לזכויותינו - הוא קיפח את הזכות להיות "עמית", להיות שווה בזכויותיו. אך שם אחד לא יאבד הימנו עולמית - לעולם הוא "אחינו". שהרי כולנו בנים לקב"ה. ואף הוא "מאוחה" עמנו בה', אחים אנחנו!"

זהו, אפוא, הנוגדן, המסוגל להכניע את נגיף השנאה שנקלט במחזור הדם שלנו. ברגע שאנו מרגישים את רגש השנאה כלפי חברנו, עלינו לקלף את כל התארים והשמות שאנו מייחסים לו, ואז נגלה את התואר "אח" הקושר אותנו בקשר בל ינתק, המלמד על המוצא המשותף שלנו. ע"י כך מבקשת התורה מאיתנו להפיג את השנאה.

זהו הרעיון הגלום בעובדה, שהתורה בחרה דווקא במילה "אחיך" בבואה לדבר על איסור השנאה.

מתוך הספר: "פרשה ולקחה" - מאת הרב משה גרילק.