כיצד יתכן ששם י'ה הוא בחינת דין?
נכתב על ידי ברוך עינב, 21/4/2025
בס"ד
(בשלבי עריכה)
ידוע ליודעי ח"ן ומובא גם במתיבתא ששם הוי'ה ב"ה מסמל את מידת הרחמים ו"יה" שמופיע בתחילת התיבה הוא שם בפני עצמו שמסמל את מידת הדין, שנאמר: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח), ההיפך הגמור, וע"פ אותו עיקרון שם "אלקים" מסמל את מידת הדין ו"אל" שמופיע בתחילת התיבה הוא שם בפני עצמו שמסמל את מידת הרחמים, שנאמר: "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב, ג). וקשה, שהרי ידוע שהכתר, החכמה והבינה הם רחמים כמו שכותב גם הרמח"ל, ולפי זה י'ה היה צריך להיות דוקא כנגד הרחמים. והקושיה מתעצמת מהכתוב בתיקוני הזהר בין התיקון הראשון לשני: "בראשית, זמנין סגיאין אינון באורייתא [פעמים רבות כתוב בתורה] 'ראשית', וכל חד אתפרש באתריה [וכל אחד התפרש במקומו]. קדמאה איהו [הראשון הוא] "הוי'ה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח, כב), ודא אורייתא, דאית בה טעמי ונקודי ואתוון [וזו התורה שיש בה טעמים ונקדות ואותיות], וכמה פקודין דעשה ולא תעשה, דכלהו תליין בשם הוי''ה [וכמה מצוות עשה ולא תעשה, שכולן תלויות בשם הוי''ה], הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] (שמות ג, טו): "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר", שמ''י [350] עם י''ה [15] שס''ה [365], זכר''י [237] עם ו''ה [11] רמ''ח [248], שס''ה משמאלא מדחילו דגבורה אתיהיבו [משמאל, מיראת הגבורה נתנו], פחד יצחק". היינו שלא רק שהצד הגבוה של י'ה הוא כנגד שס"ה מצוות ל"ת שהם מצד הדין והיראה כמובא לעיל אלא שהצד שמתחתיו של ו'ה הוא כנגד רמ"ח מצוות עשה שהם מצד הרחמים והאהבה. וקשה, שהרי ידוע לנו שזו"ן הם יותר דינים ביחס ל-י'ה.
וחשבתי לתרץ בכמה אופנים בעה"י:
א. רק שכל שם הוי'ה יהיה שלם הוא יהיה רחמים בלי דינים אבל כל עוד עמלק קיים, כסאו ושמו יתברך אינם שלמים ולכן יש צורך הכרחי במידת הדין, כדי לברר מעמלק את כל ניצוצות הקדושה שמעורבים בו ואז לכלות את כל הקוצים מהכרם, שנאמר: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַהוי'ה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז), וזה הטעם העמוק ש-ד' לא מכלה את עמלק מיד, בדומה למה שיעקב אבינו פחד להרוג את עשו הרשע מאחר וידע שהניצוץ של רבי מאיר בעל הנס גנוז בתוכו ולעומת זאת משה רבינו הרג את אותו מצרי מאחר וראה שלא יצא ממנו אף אדם שיתגייר ויהיה יהודי כדמפרש"י, היינו שידע שאין בו שום ניצוץ קדושה שצריך להתברר, שנאמר: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יב), ובמאמר מוסגר "בחול" עולה כמנין "לוי", השבט של משה שכנגד הגבורה לעומת כהן שהוא כנגד החסד, ובשונה מקין שנשמתו התגלגלה באותו מצרי שרצח שלא כדין את הבל שהתגלגל במשה רבינו, משה רבינו עשה שימוש מושכל במידת הגבורה. ומכל זה נלמד שיש עדין דין בעולם, גם בבחינות העליונות של י'ה היינו או"א עד שהרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ
ב. ידוע שלפעמים אפילו מידת הרחמים מסכימה עם מידת הדין וכל זה מחויב המציאות כדי להיפרע מהרשעים ולכלות את הקוצים מהכרם, כמו שהיה בקריעת ים סוף שמידת הדין נפרעה ע"פ הנהגת מידה כנגד מידה מהמצרים שהתאכזרו והתעללו בבני ישראל, מאחר ומה שקובע אם זה דין או רחמים זה לא רק היחס כלפי הגורם המוכה שבדוגמא הזאת אלו המצרים, אלא היחס כלפי המציאות כולה באופן כולל, נקי ושלם, וברגע שמכלים כאלה רשעים שהתאכזרו והתעללו בעם ישראל שתפקידו ללמוד תורה ולקיים בכך את העולם, אין לך רחמים גדולים מאלה, שנאמר שמי שמרחם על האכזרים סופו להתאכזר כלפי הרחמנים. ומכאן ניתן לפרש שמה שמייחסים בחינת דין בי'ה, זה רק כלפי מה שנראה מבחוץ בעין בשרנית כלפי הגורם המוכה, כמו המצרים שעברו ארבע מיתות בית דין בים סוף, אבל באמת אלו רחמים גמורים לא רק כלפי עם ישראל אלא כלפי האמת, המציאות כולה, תכלית הבריאה וההסתכלות האלוקית העליונה, שאלו המדדים האמיתיים.
ג. מה שנאמר ששם י'ה הוא בחינת דין, אין הכונה שבחינת הדינים שבו חזקה יותר מ-ו'ה, מאחר וידוע שכל הכח"ב הם רחמים יותר מעולים מ-ו'ה, אלא שחשבתי בעה"י לומר שרצו ללמדנו שלא תחשוב שרק ב-ו'ה שהם זו"ן יש דינים אלא אפילו ב-י'ה. ולא זאת בלבד אלא שכותב הכ"ש בתוספת דברי המהרח"ו עם הביאור של המתוק מדבש (אוצרות חיים א', קצא-קצב) שיש קלי' לכל פרצוף בערכו אע"פ שבערך התחתון אינם נחשבים לקלי', וכך גם בפרצופי או"א כנרמז בר"ת קר"ע שט"ן שמתקבלים מ"קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא" (פיוט "אנא בכח"), ללדמנו שלא היתה בהם מיתה ונפילת הכלים לעולמות בי"ע לעומת זו"ן אלא שאחוריהם נקרעו ונפלו לסוף האצילות, מה שגרם לקלי' שהיו מעורבות בהם ורמוזות בר"ת שט"ן לצאת. והן כ"כ דקות ביחס לקלי' של זו"ן, שבערך זו"ן הן לא נחשבות לקלי', כפי שניתן ללמוד על ההבדל ביניהם ממה שזו"ן היו צריכים נתיצה ושבירה לכליהם וירידה לעולמות בי"ע כדי לברר את הקלי' מהם, כרמוז בר"ת אב"ג (ו"ק) ית"ץ (י' כנגד המלכות שיצאה בסוד נק' אחת קטנה ות"ץ מלשון נתיצה), מה שלאו"א הספיק לרדת לסוף עולם האצילות לשם כך, משל למה הדבר דומה? למה שאומרים על צדיקי עליון שהלואי שהעבירות שלהם יהיו המצוות שלנו. וכן על דרך זה מה שנאמר בתיקוני הזהר ש-ו'ה הוא בחינת אהבה ורחמים, אין הכונה שיש בו יותר אהבה ורחמים ביחס לשם י'ה אלא לאפוקי ההוה אמינא שרק בכח"ב יש בחינת אהבה ורחמים, קמש"ל שגם ב-ו'ה, אמנם פחות אבל יש.
ד. במקום אחד כתוב שהכתר זה רחמים גמורים בלי דינים כלל, ובמקום אחר כתוב שכל הכתר, חכמה ובינה הם רחמים, אלא שצריך לחלק ולומר שבאמת רק בכתר יש רחמים גמורים ללא דינים כלל (אע"פ שגם בו חוץ מהדוכרא יש גם נוקבא), מה שאי אפשר לומר על החכמה והבינה אחרת היו מציינים אותם ביחד עם הכתר לגבי התכונה הזאת, וכל מה שאומרים שהם רחמים זה בערך ז"ת, וידוע המדרש: "שאלו לחכמה: החוטא, מה עונשו? אמרה להם: 'חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה'" (פסיקתא דרב כהנא כה, ז), ופירש"י: "אדם רשע, רשעתו רודפתו עד השמדו" והמצודת דוד פירש כעין זה והוסיף: "כי תקטרג עליהם". ועל הבינה נאמר שדינין מתערין מינה, ומשני המקורות האלה יש ראיה שאכן יש דינים גם בשם י'ה היינו באו"א, ואמנם הבינה היא השורש של הדינים אבל היא בעיקרה רחמים וכך גם אבא, בפרט ביחס לזו"ן אלא שיש להם בחינת דין אמנם פחות מזו"ן אבל יותר מהכתר שבו אין דינים כלל מאחר והוא רחמים גמורים.
ה. החכמה היא בקו החח"ן הימני של החסד וידוע שההבדל בין החסד לרחמים הוא שחסד זה נתינה לצדיקים שמגיע להם מצד מעשיהם הטובים, ורחמים זה נתינה לכאלה שלא מגיע להם, בין לרשעים שלא שומרים תורה ומצוות ונקראים מתים מאחר והם מנותקים מ-ד' שהוא מקור החיים והתורה שמחברת אותם אליו יתברך, מה שמסביר בזכות מה הם מתקיימים, ובין לצדיקים שלא מוציאים מהכח אל הפועל את כל יכולותיהם ואינם עובדים את ד' בכל כוחם, ובכל זאת מקבלים יותר ממה שמגיע להם ממידת הרחמים וגם אם היו מצליחים לעבוד את ד' בכל יכולתם זה עדין רק אחוז קטן ביחס למה שהם מקבלים מהבורא יתברך. ללמדנו שהחסד הוא יותר בחינת דין ביחס לרחמים מצד גבורת הצמצום שנותנת רק למי שמגיע, היינו נתינה מוגבלת, כמו שם שד'י, שאמר לעולמו די, שהרי אחת מתכונות הדין היא הצמצום וההגבלה, וכך מסביר הרה"ג יובל כהן אשרוב שמשמעות הגבורה שבחסד היא לגמול חסדים, להכניס אורחים, ולתת צדקה, תרומות ומעשרות, עזרה או כל חסד אחר, כשהנותן מגביל את נתינתו ע"פ יכולותיו ושיקול דעתו ואומר עד כאן ולא יותר, ולעומת זאת משמעות החסד שבגבורה היא לפעול כלפי אדם מסוים בפעולה של גבורה כמו עונש, תוכחה, גערה או נזיפה, כשהמטרה האמיתית שעומדת מאחורי המהלך היא של חסד כדי לעזור לו להבין שטעה ושעליו לתקן את מעשיו וליישר את אורחותיו, ולפעמים כדי שיזכה לחיי הנצח של העוה"ב.
ו. ד' יתברך אמר למשה רבינו הוי'ה הוא האלקים, היינו ש-ד' אחד ושמו אחד, והאל האחד והיחיד שאין עוד מלבדו ואין כיחודו שמהוה את מקור כל החסד, השפע והברכה הוא אותו אל שמעניש ומביא סבל ויסורים מתי ולמי שצריך, בשונה מהתפיסה הגויית המשובשת שכל בחינה מהוה רשות בפני עצמה, ומכאן שבכל הספירות זולת הכתר, הרחמים והדין משמשים בערבוביא במינון כזה או אחר, שכידוע אין דין שאינו משולב ברחמים, כנלמד ממיתת חנוך, שעל פניו המהלך נראה כפעולה טהורה של דין אלא שפירש"י מלמדנו כמה רחמים היו בכך, ש-ד' ידע שאם ימשיך לחיות יחטא ולכן לקח אותו בשיאו והפך אותו למלאך מט', וכך גם ישנן תקופות קשות שעברו על אנשים רבים, שבראיה שטחית רואים את מידת הדין, אלא שלאחר שחזרו בתשובה הם הבינו שכל מה ש-ד' ניער אותם וזעזע את עולמם היה כדי להעירם מהתרדמת הרוחנית ולהצילם מבוץ החטאים והתאוות הטובעני של העוה"ז שהיו שקועים בו, ובזכות זה כל מציאות החיים הנצחית שלהם השתנתה מרשעים שנקראים תועבה ואין להם חלק לעוה"ב לצדיקים שאהובים על ד' יתברך בעלי חלק לעוה"ב. ועוד שיש לא מעט יהודים שמתו במיתות קשות ומשונות באופן שהיוה נסיון לא קל לבני משפחתם שהרגישו שמידת הדין פגעה בהם, אלא שבאמת אם הם היו נפטרים במיתה רגילה אי אפשר לדעת כמה סבל ויסורים הם היו צריכים לעבור בכף הקלע או בגהינם כדי להזדכך מכל הכתמים שרובצים על נשמותיהם מחמת החטאים והעוונות שלא עשו עליהם תשובה, וודאי שכל אחד היה מעדיף להמיר את הסבל הארוך והנורא במדורי הגהינם באותה מיתה קשה שבה לא רק שהסבל הוא הרבה יותר קצר אלא גם הרבה פחות קשה, שכידוע האש הכי חזקה שיש בעוה"ז היא אחד משישים מהמיתה שהיא אחד משישים מצער חיבוט הקבר, שהוא אחד משישים מהגהינם שהוא אחד משישים מכף הקלע ר"ל. ועוד ידוע שאם נגזרה גזירה קשה על ציבור גדול, השט' יכול להתרצות במיתת צדיק שבמקום כל אותו ציבור, שלמעשה הוא הולך כפרה עליהם, ובכך הם מקבלים סיכוי שיחזרו בתשובה בהמשך חייהם ויצילו בכך את נשמותיהם.
ז. דברי דוד המלך: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" דוקא עם שם י'ה ולא עם ו'ה יובנו על פי תודתו לבורא ב"ה שמי שרודף אחריו להורגו זה דוקא אבשלום בנו מאחר והוא ירחם עליו יותר מכל אדם אחר, וכך גם בנידון דידן, ידוע שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין ומשראה שאינו מתקיים שיתף והקדים את מידת הרחמים, ומכאן ניתן לראות עד כמה אוהב ד' יתברך את כל ברואיו שכאשר הוא נוקט כלפיהם במידת הדין זה בא דוקא משם י'ה ששם הרחמים הרבה יותר חזקים ביחס ל-ו'ה, וכך הדינים יהיו הרבה יותר קלים וממותקים. ואפשר לראות שג' היודי'ן שנמצאים ברה"ת של "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" רומזים לשם ס"ג שהוא כנגד אימא ואם נוסיף את הי' שבסוף תיבת "יסרני" נקבל ד' יודי'ין שרומזים לשם ע"ב שהוא כנגד אבא, ומהאותיות שנמצאות בין ב' היודי'ן בתיבה זו מתקבל רסן, רמז לעד כמה מגביל ומפחית ד' יתברך את היסורים שמגיעים לאדם על כל חטאיו ועוונותיו, כדברי הזהר (אחרי מות סו.), שהסבל והיסורים שפוקדים את האדם הם אפילו לא אחד ממאה ממה שבאמת מגיע לו מחמת חטאיו ועוונותיו, שכידוע הקב"ה לא מביא נסיון על האדם שאינו יכול לעמוד בו, משמע שלא היה יכול במידת הדין במידה ו-ד' לא היה משתף עמה את מידת הרחמים.
ח. בתחילה או"א היו אב"א והכתר הוריד חסדים לאבא וגבורות לאימא שהגדילו את האחוריים שלהם, כדי שיוכלו לבוא פב"פ ולהזדווג, ואז אבא נתן באימא את שבעת המלכים, ואח"כ היו אלה זו"ן שהעלו מ"ן לכתר עוד כשהיו בעיבור במעי אימא כדי שהכתר ימשיך להוריד חסדים לאבא וגבורות לאימא שהמשיכו להעמידם פב"פ כדי שאימא תלד ותוציא אותם לעולם הנקודים, שהוא עולם האצילות שלפני התיקון, וכשהאורות של זו"ן התחילו להיכנס כל אחד בכלי שלו, מהדעת עד המלכות, הכלים החלו להישבר בזה אחר זה מכמה סיבות: א. כליהם היו חלשים מאחר ולא קיבלו מאורות האוזן ולו הארה בעלמא בשונה מהכתר ששאב אורות לכלי שלו מעצמות אור האוזן ממקום שיבולת הזקן והחכמה שאבה מעצמות אור החוטם והבינה שששאבה מעצמות אור הפה ושניהם קיבלו הארה בעלמא מאורות האוזן. ב. מפאת הסיגים שהיו מעורבים בזו"ן וגרמו לכך, שהיה צורך לבררם דוקא בעולמות בי"ע מאחר ועולם האצילות עליו נאמר: "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה), הוא כולו טוב וקודש בלי שום רע וקלי'. ג. בשונה מהכתר שקיבל הארה מהטיבור דא"ק והחכמה והבינה שהתחלקו בהארה שקיבלו מהיסוד דא"ק מאחר ואף אחד מהם לא יכל לסבול את כל האור הזה לבדו, זו"ן קיבלו הארה מציפורני דא"ק שאורותיהם פחות מעולים. ד. וכל זה היה בכוונת מכוון של המאציל העליון כדי ליצור עולם בו תהיה מציאות של טוב וקודש מול רע וקלי' כדי שתהיה מציאות של בחירה חופשית ומערכת שכר ועונש כדי שהנשמות תוכלנה להיות בעולמות העליונים ללא הנעמא דכיסופא ממנה סבלו טרם בריאת העולם מאחר וקיבלו את כל השפע העליון ללא כל טורח, עמל ויגיעה. ע"כ. שבירת הכלים גרמה לכל הכלים של זו"ן ליפול לעולמות בי"ע (הכלי הפנימי לבריאה, האמצעי ליצירה והחיצוני לעשיה) ורפ"ח ניצוצין שהם החלקים התחתונים של האורות (גבורות) ירדו איתם לשם כדי להחיותם בסוד "אַנְשֵׁי אֱמוּנָה אָבָדוּ" (פיוט סליחות), ומתוך כך הם לא יכלו להמשיך להעלות מ"ן לכתר, ומתוך שאו"א הפסיקו לקבל ממנו חו"ג האחוריים שלהם נפלו לסוף עולם האצילות, של או"א עלאין להיכן שעתיד להיות החסד, גבורה ושליש תפארת דז"א (עד החזה) ושל ישסו"ת להיכן שעתידה להיות נוקבא דז"א שמלבישה אותו מהחזה ומטה (נה"י דז"א). ללמדנו איזה משקל חשוב ומכריע יש לזו"ן כדי להעמיד את או"א שבזכותם מתקיים העולם פב"פ, וכשהאורות של זו"ן לא נמצאים בכליהם או"א נמצאים אב"א.
ט. ונשארנו עם שאלת השאלות. מילא תירצנו כיצד יתכן ש-י"ה הם בחינת דין ויראה כמובא בתיקוני הזהר, שכאשר יש צורך לערב את מידת הדין זה מגיע דוקא מהמקום העליון של או"א כדי שהדינים יהיו ממותקים יותר, שנאמר: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח), אך כיצד יתכן לומר שזו"ן הם בחינת רחמים ואהבה יותר מאו"א? וחשבתי לתרץ בעה"י, שכאשר יש צורך לתת שכר ולהוריד שפע וברכה זה מגיע דוקא מזו"ן שהם האבא והאימא הרוחניים של בני ישראל שהיחוד ביניהם הוליד את נשמותיהם, וגם הם עצמם נבנים ומקבלים מאו"א, וכך החב"ד שמקבל ז"א מרום המעלות מתלבש הן בנה"י של אבא והן בנה"י של אמא, ששלו מתלבש בשלה, וביחד הם נכנסים לז"א לאחר שלבי העיבור והיניקה ובונים לו את שלושת קוי החח"ן, הבג"ה והדת"י, ובכך הוא מגיע לגדלות.
י. מובא בביאורי "שעשועי לויתן" בשם האריז"ל על סוד מכת דבר, על הפסוק: "הִנֵּה יַד הוי'ה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט, ג). להורות שכאשר שם הוי'ה ישר וכסדרו (כמו בתיבה השלישית בפסוק), הוא מסמל את מידת הרחמים, אלא שבתפארת היא ישבה ונתהפכה לדין, בסוד ארורים הרשעים שמהפכים את מידת הרחמים לדין, ונעשית צירוף הוי'ה (כמו בתיבה הרביעית בפסוק), ויצאה מהתפארת של המלכות והכתה את ההוד של הזכר דקלי'. ע"כ. משל למה הדבר דומה? לבן סורר ומורה שיכול לגרום גם לאבא הכי רגוע ועדין להיות קשוח, ולהוכיח, לנזוף ולגעור בו לטובתו הנצחית כדי שיישר אורחותיו, יתקן מידותיו ויעלה על המסילה העולה בית אל.
ותוך כדי החקירה נשאלתי ע"י אברך יקר מדוע שם אל מסמל את מידת הרחמים?
א. והנה תשובה נפלאה ששמעתי מאברך יקר בתוספת נופך, שאות ה' הראשונה בשם הוי'ה ב"ה היא כנגד אימא, ספירת הבינה ועולם הבריאה, והוא במילוי ג' יודי'ן ואלף (ס"ג) וביחד מתקבל 31 כמנין אל, וידוע שהכתר, החכמה והבינה הם רחמים בכלל וביחס לזו"ן בפרט.
ב. שמעתי מהרה"ג גואל אלקריף שהשיעבוד במצרים התחיל רק לאחר פטירת ראש השבט האחרון שהיה לוי שהיה במצרים 93 שנים, [ובמאמר מוסגר הסיבה שאף אחד מהזכרים שירדו למצרים עם יעקב לא סבל מהשיעבוד, אלא רק הנשים כמו יוכבד ומרים, רמוזה בפסוק: "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה" (בראשית מו, ו-ז), מאחר והגברים קיבלו את דין הירידה למצרים באהבה וירדו לשם מרצונם בשונה מהנשים, שיעקב אבינו היה צריך להתאמץ כדי להביאן לשם בעצמו]. ונפחית 93 מסך כל השנים שהיו במצרים 210 כמנין "רדו" ונקבל 117, וזה מה שמסביר מדוע קוראים מגילת שיר השירים לאחר ההגדה, מאחר והיא מורכבת בדיוק מ-117 פסוקים, להראות לנו איזה כח יש לפסוקי התורה להביא רחמים ולקרב את הגאולה לעם שלם. ע"כ. וידוע שהשעבוד הקשה ביותר החל עם לידת מרים הנביאה, ששמה מסמל את המרירות ממנה סבלו בני ישראל במצרים, ונמשך 86 שנים, ואם נפחית 86 מ-117 נקבל 31 כמנין שם "אל", ומתקבל דבר מדהים, שהיו שני שלבים בשיעבוד, כשהראשון נמשך 31 שנים וכלל שיעבוד קל ונוח יותר והוא כנגד שם "אל" שמסמל את מידת הרחמים, והשני נמשך 86 שנים וכלל את השיעבוד הקשה ביותר שגרם להם לסבל ויסורים, והוא כנגד שם "אלקים" שמסמל את מידת הדין. ללמדנו כיצד שם אל מתקשר למידת הרחמים.
______________________________________________________
כתיב (שמות ג, טו): "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הוי'ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". וניתן לראות שתיבת "לעלם" חסרה ו'. וחשבתי בעה"י לומר שבתיבה זו רמוז עמלק שקיומו בעולם הוא הסיבה ששם הוי'ה ב"ה אינו שלם וכסאו אינו שלם, שג' האותיות הראשונות של עמלק נמצאות בג' האותיות האחרונות של "לעלם" והאות ק' מתקבלת מחיבור שני הל' והמ'. לא זאת בלבד אלא שגם התיקון רמוז באותה תיבה, ש"לעלם" אותיות לעמל, שנאמר: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), ו"לעמל" ר"ת ללמוד (תורה) ע"מ ללמד. וגם בתיבות "לדר דר" שעולה כמנין לת"ח, שגם זה רומז לאותו ענין בדיוק, שעיקר הישועה של כל ישראל והעולם כולו תהיה מכח לימוד התורה של בני ישראל, כנלמד מהפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), כדפירש"י בראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל, היינו שהעולם נברא כדי שבני ישראל ילמדו תורה (וגם מתקיים בזכות זה), וגם מהפסוק: "כֹּה אָמַר ד': אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה), שהתנה הקב"ה עם מעשה הבריאה שאם בני ישראל לומדים תורה הרי אתם מתקיימים, ואם לאו הריני מחזירכם לתוהו ובוהו, ולכן נאמר באופן מיוחד: "יום הששי" בה' הידיעה שרומזת לתורה שמורכבת מחמישה חומשים שרק אם בני ישראל יסכימו לקבלה וללומדה במעמד מתן תורה בהר סיני שתוכנן להתקיים בו' בסיון שרמוז במילה "ששי", אלא שכידוע משה רבינו הוסיף יום נוסף לימי ההגבלה, וזה היה אחד מג' דברים שמשה רבינו הוסיף מדעתו כמו שפרש מציפורה אשתו מאחר והיה בן זוג של השכינה הקדושה ו-ד' יתברך הסכים עמו, וכל מה שאנו חוגגים את חג השבועות בו' בסיון זה כנגד התאריך האמיתי שבו בני ישראל היו כבר מוכנים בפועל לקבל את התורה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
