שלושת מרכיביה של מערכת העצבים הם המוח, חוט השדרה והעצבים. המוח הוא מרכז הבקרה

האחראי על סיכום וניתוח המידע שנאסף מכל הגוף. במוח מתקבלת גם ההחלטה מהי התגובה

המתאימה וממנו נשלחות ההוראות לביצוע תגובה זו אל הגוף. חוט השדרה מחבר בין העצבים והמוח,

ומשמש ככביש הראשי להעברת מידע מהגוף אל המוח והוראות מהמוח חזרה אל הגוף. לחוט השדרה

יש גם תפקיד מרכזי בפעולת הרפלקס. העצבים פרוסים על פני כל הגוף ומשמשים להעברת מידע

שנאסף מהגוף אל חוט השדרה והמוח, והעברת ההוראה כיצד יש להגיב מהמוח ומחוט השדרה בחזרה

אל הגוף.

כאשר טופחים לנו על הכתף מערכת העצבים מגיבה לגירוי מסוג זה בארבעה שלבים.

ראשית מערכת העצבים חשה את המגע בעזרת קולטנים בכתף.

שנית, המידע על המגע עובר בעצבים לחוט השדרה ומשם אל המוח.

השלב השלישי מתרחש במוח, בו נעשה עיבוד וניתוח של המידע תוך התחשבות בפרטים כגון עוצמת

המגע, שטח המגע ומקום המגע. בהתאם למידע מתקבלת ההחלטה מהי התגובה המתאימה ביותר

למצב, לדוגמא סיבוב הראש כדי לראות מה או מי נגע בכתף.

השלב האחרון הוא שליחתה של הפקודה לסובב את הראש מהמוח דרך חוט השדרה והעצבים אל

שרירי הצוואר, וסיבוב הראש.

במסכת סוטה א', ח' מובא: כשנכנס אבשלום לדוד, אמר לו: כתוב לי אגרת שילכו עמי שני אנשים

שאבחר אותם. אמר לו: מי הם שאכתוב לך את שמם? אמר לו: כתוב שני אנשים ולא תזכיר את

שמם, שאין אני יודע אותם עתה. דוד המלך לא ידע שאבשלום ביקש זאת כדי למרוד בו. אבשלום

הראה את אגרת המלך לשני אנשים והם הלכו עמו, אחר כך הראה לשניים נוספים שגם הם הלכו עמו,

וכך הלכו עמו עוד ועוד אנשים חשובים, עד אשר אסף אליו 200 איש אשר הלכו עמו לתומם וחשבו

שהם עושים זאת במצוות דוד המלך. תכסיס נוסף בו נקט אבשלום לצורך המרידה באביו היה: שהזמין

אליו את אחד האנשים החשובים - את אחיתופל הגילוני מִגִּה, שהיה יועץ דוד המלך, "וַיְהִי הַקֶּשֶׁר

אַמִּץ, וְהָעָם הוֹלֵ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם". ולכל העם הרב, אשר הצטרפו אל אבשלום ואל כל אנשי דוד

החשובים אשר הלכו עמו, כלל לא היה ספק שדוד המלך מסכים למלוכת אבשלום בנו.

המגיד בא אל דוד המלך ומבשר לו את הבשורה הנוראה: שאבשלום בנו מָרָד בו ולב איש ישראל היה

אחרי אבשלום. דוד מבין מיד את הצפוי (כפי שניבא לו נתן הנביא: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶי רָעָה מִבֵּיתֶ")

ואומר לכל עבדיו אשר עִמו בירושלים: "קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי א תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁם". דוד

רואה ראשית כל את טובת העירירושלים, הוא חרד לחיי תושביה וחושש שאבשלום יחריב את כל

העיר, לכן הוא אומר: "מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב". דוד

מבין כי יד ה' בדבר, הוא מיד מקבל עליו את הדין ולא מנסה למנוע את מרד אבשלום. דוד המלך בורח

מירושלים ברגל עם 600 עבדיו הנאמנים אשר מלווים אותו מראשית דרכו כאשר ברח משאול.

*** שיעורי נשים ***

יום שלישי שעה 21:00 שיעור לנשים. יום רביעי שעה 21:00 שיעור לנערות בבית כנסת שאר ישוב.

יום שבת בשעה 17:30 - שיעור לנשים אמונה והשקפה בבית כנסת שאר ישוב רובע ט"ו.

*** שיעורי גברים ***

כל יום בשעה 19:00 שיעור עם הרב יעקב אמסלם שליט"א בבית כנסת אחוות ישראל רובע י"א.

בכל יום בשעה 19:00 שיעור גמרא מסכת בבא מציעא בבית כנסת שאר ישוב רובע ט"ו.

יום רביעי בשעה 20:30 שיעור בהגדות חז"ל בבית כנסת אחוות ישראל רובע י"א.

יום שבת בשעה 17:15 - שיעור בהלכות שבת בבית כנסת שאר ישוב רובע ט"ו.

יום שני בשעה 20:30 שיעור בגמרא מסכת ברכות בבית כנסת האר"י הקדוש רובע ט"ו.

* החובל בחבירו בשבת, בין שעושה כן דרך נקמה, בין שעושה כן דרך שחוק, אסור מדברי סופרים,

ומה שאינו איסור תורה הוא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לדם, וקיימא

לן שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מן התורה, ואסור מדברי סופרים.

* מה שיש תופסים בבשר האדם בראשי האצבעות בחוזק, יש להעיר למוסר אזנם שהדבר אסור על פי

ההלכה, שהרי על-ידי כך הדם נצרר תחת העור, ועוברים בכך על איסור מדרבנן. ואב שהכה את בנו

בשבת וחבל בו, אף שעשה כן לייסרו ולהוכיחו, צריך לעשות תשובה וכפרה על חטאו זה.

* כבר נתבאר לעיל שאם נתחב קוץ בבשרו, מותר להוציא את הקוץ במחט בשבת. ויזהר שלא להוציא

דם. אך אם נזהר ולא עלתה בידו, ויצא דם, אין בכך כלום. [אף אם היה זה בגדר פסיק רישיה].

* מותר להוציא תולעים שבמעי התינוקות ועוקצים אותם, דרך פי הטבעת. ואף על פי שלאחר

שמוציאים אותם הם מתים, כיון שאין כונתו בהוצאתם אלא להציל התינוק מצער עקיצתם, וגם אינו

הורגם בידים אלא הם מתים מאליהם, מותר.

* מים שבבורות שגדלים בהם תולעים, מותר לרחוץ ידיו בהם בשבת, ואח'' כ מותר גם כן לשפשף את

ידיו זו בזו, ואין לחוש פן יהרוג מן התולעים, שיש לתלות שירדו יחד עם המים, וכיון שאינו מתכוין

להרוג תולעים, הוי ליה ספק פסיק רישיה, והוא איסור רק מדרבנן, וגם לא איכפת ליה, וקיימא לן

שאפילו פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה מותר. אבל אם רואה בעיניו שיש תולעים חיים על ידיו,

נכון להסירם תחלה ואחר כך ישפשף ידיו.

* הקושר בשבת קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב. כגון: קשר הגמלים, (שמנקבים הנאקה

בחוטמה, ונותנים בה טבעת מרצועת עור וקושרים אותה ועומדת שם לעולם, לפיכך נחשב '' קשר של

קיימא'' . וכשרוצה לקשור הבהמה קושר רצועה ארוכה בתוך אותה טבעת, ולפעמים מתירה, וקשר זה

האחרון הוא קשר שאינו של קיימא). וכן קשר הספנים, שקושרים רצועה בנקב שבראש הספינה, כמין

טבעת, והוא מתקיים שם לעולם. וכשרוצה להעמיד את הספינה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה

בה, וכשרוצה להתירה מתיר הרצועה ונוטלה. והקשר האחרון נקרא קשר שאינו של קיימא.

* אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן, כגון: הקושר חבל בדלי שתלוי בקביעות על פי הבור

לשאוב בו מים באופן תמידי, וכן הקושר רסן בפי בהמה לקיימא, הואיל וקשרים אלו מעשה הדיוט

הם, אף על פי שהם קשרים של קיימא, אינם אסורים אלא מדרבנן.

* וכן הקושר קשר שהוא מעשה אומן אך אינו קשר של קיימא, אינו אסור אלא מדרבנן.

אִם אָכֵן אַתָּה מִשְׁתַּדֵּל וְעָמֵל וּבְכָל זֹאת א מַשִּׂיג כְּמוֹ שֶׁמַּשִּׂיג חֲבֵרְ - שְׂמַח בְּחֶלְקְ. אֵלּוּ הַנְּתוּנִים שֶׁנָּתַן

לְ הַבּוֹרֵא, וְאִתָּם - וְרַק אִתָּם - הוּא רוֹצֶה שֶׁתִּתְמוֹדֵד, וְא טוֹב לְ אַחֶרֶת, וְא תִפְעַל אֶת הַמֻּטָּל עָלֶי

בְּתַפְקִידְ בַּנְּתוּנִים שֶׁל חֲבֵרְ, וְתִזְכֶּה שֶׁשְּׂכָרְ בַּעֲמָלְ יְהֵא שָׁוֶה לְשֶׁל חֲבֵרְ וְא תַפְסִיד כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁעָשִׂיתָ

אֶת הַמֻּטָּל עָלֶי כְּפִי כֹּחֲ. וְכִי הֶ "חָפֵץ חַיִּים" אוֹ הַ "בֶּן אִישׁ חַי" קִנְּאוּ בְּמַה שֶּׁא הִגִּיעוּ לְמַדְרֵגַת רַשִׁ "י

וְהָרַמְבַּ "ם? בְּוַדַּאי שֶׁא! הֵם עָשׂוּ כָּל אֲשֶׁר בִּיכָלְתָּם לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁקִּבְּלוּ, וְהֵבִינוּ, כִּי הַמִּתְיַגֵּעַ בְּכָל כֹּחוֹ ,

מַעֲלָתוֹ כְּמַעֲלַת רַשִׁ "י וְהָרַמְבַּ "ם, שֶׁהָיוּ לָהֶם כֹּחוֹת טְמִירִים וְעֶלְיוֹנִים יוֹתֵר, וְאִם כֵּן, מַה יֵּשׁ לְקַנֵּא? יָדְעוּ,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַמֻּטָּל עֲלֵיהֶם, רְצוּיִים הֵם בְּעֵינֵי ה' כְּרַשִׁ "י וְהָרַמְבַּ "ם בְּדוֹרָם. "יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל

בְּדוֹרוֹ ". וְצַר הָעַיִן שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת רַק אֶת הַצְלָחָתוֹ , וְשָׂמֵחַ בְּמֶחְדָּלָם שֶׁל הָאֲחֵרִים - כִּי אָז מִתְבַּלֶּטֶת

אִישִׁיּוּתוֹ , וְנִבְנֶה עַל חֻרְבָּנָם שֶׁל אֲחֵרִים - אֵין הוּא חָשׁוּב לִכְלוּם, וַעֲבוֹדָתוֹ - מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, כִּי הָעִקָּר

הוּא לִזְכּוֹת שֶׁיְּהֵא לַה' נַחַת מִמֶּנִּי. וְאֶפְשָׁר לִרְמֹז בְּמַה שֶּׁעָנָה ה' לַלְּבָנָה שֶׁאָמְרָה 'אִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים

לְשַׁמֵּשׁ בְּכֶתֶר אֶחָד' - 'לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵ'. הַלְּבָנָה טָעֲנָה: זֶה א כְּבוֹד שָׁמַיִם שֶׁיִּהְיוּ לְמֶלֶ עֲבָדִים

בְּאוֹתָהּ עֶמְדָּה וּבְאוֹתוֹ לְבוּשׁ וּבְאוֹתָהּ דַּרְגָּה; כְּבוֹד הַמֶּלֶ מִתְבַּטֵּא כְּשֶׁיֵּשׁ עֲבָדִים קְטַנִּים, וְיוֹתֵר גְּדוֹלִים, וְכֵן

הָלְאָה וְהָלְאָה לְמַעְלָה, עַד שֶׁהַמֶּלֶ יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְכָ מוּחָשִׁי יוֹתֵר כְּבוֹד הַמֶּלֶ כְּשֶׁיֵּשׁ דַּרְגּוֹת דַּרְגּוֹת וְהוּא

מֵעַל כֻּלָּם, אֲבָל כְּשֶׁכָּל עֲבָדָיו שָׁוִים בְּמַעֲלָתָם, א מוּחָשׁ כְּבוֹד הַמֶּלֶ. וּבְמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה עָנָה לָהּ ה': אַתְּ

רוֹצָה בִּכְבוֹדִי בֶּאֱמֶת? נִרְאֶה, לְכִי וְהַמְעִיטִי אֶת עַצְמֵ. וְהָיָה, אִם בִּקַּשְׁתְּ זֹאת לְמַעֲנִי בֶּאֱמֶת - אֵין לָ מַה

לְּהִצְטַעֵר, כֵּיוָן שֶׁבְּכָ נִתְמַלְּאָה בַּקָּשָׁתֵ שֶׁיֻּבְלַט וְיֻמְחַשׁ כְּבוֹדִי, וְלָכֵן הַמְעִיטִי אֶת עַצְמֵ כְּדֵי שֶׁיֻּמְחַשׁ הַגְדָּלַת

כְּבוֹדִי. וְאִם אָמְנָם תִּצְטַעֲרִי מִכָּ, הֲרֵי שֶׁא בִּקַּשְׁתְּ זֹאת לִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי, אֶלָּא לִכְבוֹדֵ.

לרפואה :

יוכבד נוגאוקר בת דינה

ניסים דן בן חנה

לעילוי נשמה:

עליזה ווסולקר בת שמחה

יפת נאור בן יוכבד