זכר לחורבן – בגדר התקנה (דף ס:)

תוכן:

א. מה הטעם שעושים זכר לחורבן

ב. הנפק"מ בין רשב"ם לרמב"ם

ג. ביאור מחלוקת היעב"ץ והאליה רבה לפי הרשב"ם והרמב"ם

ד. ביאור מחלוקת האם בבית כנסת צריך לעשות שיור אמה על אמה על פי  

    המחלוקת הנ"ל

ה. הערה בדעת הרשב"ם

מה הטעם שעושים זכר לחורבן

איתא בגמרא (ס:) "ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין...אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו' ". ויש להתבונן מהו הטעם שעושים זכר לחורבן?

רשב"ם הכא (ד"ה אין מסיידין) כותב "משום אבל בית המקדש" והפשט הוא, שבזה שאנו משיירים דברים אלו (כמו אמה על אמה) כאות אבל וכאב על כך שבנין בית המקדש חרב. ואומרת הגמרא שהשיור שאנו עושים מתוך כך נזכור את ירושלים כמו שנאמר "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני..." ופירש על זה רשב"ם (ד"ה שנאמר אם אשכחך) שהפסוק קאי על כולהו.

הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ה הי"ב והי"ג) "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד... וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם, וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם... וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלם שנאמר 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי' ", הרמב"ם לא מזכיר את ענין האבלות כמו שרשב"ם הזכיר, משמע שאין הטעם משום אות ואבל על החורבן וע"י כך נזכור את ירושלים אלא הסיבה היא עצמית שהואיל וחרב הבית, אל לנו לשכוח את החורבן, ויש לנו לעשות שיור כדי לזכור את החורבן.

זאת אומרת שלפי הרשב"ם, האבל והשיור יש להם תפקיד עצמי, דהואיל והיה חורבן יש לנו להצטער על כך ע"י מעשי אבל ושיור, וזאת מלבד שע"י זה נזכור את ירושלים. ואילו לפי הרמב"ם, תפקיד השיור (שמסמל אבלות) אין בו מימד עצמי אלא הוא היכי תמצי בשביל לזכור את ירושלים, ואולי זה ההסבר מדוע הרמב"ם לא נקט בהלכות את הדוגמאות שהגמרא נקטה, אלא כתב שישייר דבר מועט, שבא הרמב"ם להראות שאין עניין דווקא בדברים אלו שהגמרא נקטה, אלא העיקר שע"י כך יזכור את החורבן. וכן ראיתי במאירי כאן בסוגיא, שזה לאו דווקא הדוגמאות שהגמרא נקטה "אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט והוא אמה על אמה וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מן הצריך לה עד שירגישו האוכלים בחסרון אותו דבר וכן עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט".

התורת חיים (ד"ה אלא) כתב הטעם למה דווקא אלו  וז"ל "לפי שכל אדם מוכרח להנך תלת מילי דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש ובית לדור בו, וכן אמר הנביא 'הלא פרוס לרעב לחמך כי תראה ערום וכסיתו ועניים מרודים תביא בית' ואתי לאשמעינן שחייב אדם לעשות זכר לירושלים בכל מיני צרכיו". והביא התורת חיים טעם נוסף "ועוד לפי שהעבודה צריכה ג' דברים בית המקדש ובגדי כהונה וגוף הקרבן הצריכו חכמים לעשות זכר לשלשתן כשבונה בית ועושה בגד וכשעושה צרכי סעודה דגוף סעודת המזבח הוא" והעיר את עיני חברותתי ר' יהודה וינגוט שאולי אפשר לומר, שהטעם הראשון של התורת חיים רומז לשיטת הרמב"ם, שהענין הוא לזכור את ירושלים ולכן תקנות חז"ל הם בדברים שמעוררים זיכרון מתמיד, וזה מדיוק מלשונו שכתב "ואתי לאשמעינן שחייב אדם לעשות זכר לירושלים בכל מיני צרכיו", ואילו הטעם השני רומז לשיטת רשב"ם, שענין התקנות האלו, הוא הנהגת אבלות על החורבן מלבד העניו שע"י נזכרים בחורבן ירושלים.

הנפק"מ בין רשב"ם לרמב"ם

מצינו מחלוקת האחרונים באדם שמשאיר אמה על אמה, אך צבע בשחור את אותו חלל, האם מקיים בכך התקנה או לאו, וכך כותב המשנ"ב (סי' תקס סק"ג) "ואותו השיור יהיה בלא סיד ודלא כאותן העושין אמה שחור דזהו ג"כ ציור[1] (זהו דעת הלבוש) ויש מקומות שעושין שחור וכותבין ע"ז זכר לחורבן (וזה דעת האליה רבה הובא פה בשער הציון)" ואולי נקודת המחלוקת נעוצה במה שכתבנו לבאר מחלוקת הרשב"ם והרמב"ם, דלפי הרמב"ם הענין הוא הזכירה ולכן גם אם צבע ויש כאן ציור לכאורה, עכ"פ בכך זוכר את ירושלים ומקיים התקנה, ואילו לפי רשב"ם שיש ענין גם בעצם האבלות, אז צריך שתהיה אמה על אמה ללא ציור ממש, שהציור פוגם באבילות.

ביאור מחלוקת היעב"ץ והאליה רבה לפי הרשב"ם והרמב"ם

כותב היעב"ץ בתשובות (ח"א, קסט) "מיהו מ"מ באמה על אמה פעם אחת, סגי לכל חדרי הבית. אע"פ שיש לו חדרים רבים לא שנא ולא פלוג", ואילו האליה רבה (ס' תקס ס"'ק א) כותב "ואפשר דהוא הדין הכא לכל חדר וחדר צריך להניח", ואפשר לבאר יסוד מחלוקתם לפי מה שביארנו ברשב"ם וברמב"ם, דלפי היעב"ץ הענין הוא רק הזכירה, ואין ענין בעצם האבלות, ולכן מספיק שיש רק בחדר אחד, וע"י זה יזכור האדם את חורבן ירושלים, וזה אזיל לשיטת הרמב"ם. ואילו לפי האליה רבה, יש גם מימד עצמי של תקנות אבלות ולכן יש לעשות בכל חדר וחדר, ולכן בחדר אחד זה לא מספיק, כי אמנם בחדר אחד אתה תזכור אך יש כאן פגם באבילות, וזה אזיל לשיטת הרשב"ם.

ביאור מחלוקת האם בבית כנסת צריך לעשות שיור אמה על אמה על פי המחלוקת הנ"ל

המגן אברהם כותב (ס' תקס ס"ק ב) "משמע דבה"כ שרי בכל ענין וכן המנהג", ולפי דבריו אין צורך לעשות שיור בבית כנסת, אך ראיתי בתשובות המהר"ם מרוטנבורג (תשובה שלג, דפוס ברלין) וז"ל "הסד סיד בבית כנסת נראה שצריך להניח אמה על אמה, ויותר צריך היכרא בית שבנ"א רגילים לבוא שם תדיר", ואולי גם מחלוקת זאת ניתן לבאר לפי הרמב"ם והרשב"ם. לפי המגן אברהם אין צורך לעשות בבית כנסת כיון שהענין הוא עצם הזכירה, ובבית כנסת האדם תמיד זוכר את חורבן ירושלים, הן בתפילה והן בעצם המהות של בית כנסת שהוא מעין חילופין למקדש, בית מקדש מעט. ולכן אין צורך להשאיר שם אמה על אמה זכר לחורבן, וזה כהרמב"ם, ואילו לפי המהר"ם מרוטנבורג, הענין הוא גם לעשות תקנות האבלות וממילא אין זה משנה אם זה בבית או שזה בבית כנסת, תמיד יש לעשות תקנת אבלות וזה כרשב"ם, ומוסיף המהר"ם מרוטנבורג שבבית צריך יותר היכרא, כיון שהאנשים נמצאים שם יותר מאשר בבית כנסת.

הערה בדעת הרשב"ם

במסכת שבת (פ:) מובאת הברייתא שהובא גם אצלנו בסוגיא וז"ל "לא יסוד אדם את ביתו בסיד אלא אם כן עירב בו תבן או חול. רבי יהודה אומר: תבן מותר, חול אסור, מפני שהוא טרכסיד" ופירש שם רש"י (ד"ה לא יסוד אדם את ביתו בסיד) "לאחר חורבן, משום אבילות של ירושלים", נקודה ראשונה שרואים ברש"י, שנראה שהוא הולך כשיטת הרשב"ם אצלנו שכן מזכיר את ענין האבלות בהדיא. נקודה שניה שרואים, שרש"י משנה מהרשב"ם, שרש"י כותב "אבלות של ירושלים" ואילו אצלנו רשב"ם כותב "אבל בית המקדש". ואולי אפשר לבאר, ע"פ הגמרא בברכות (נח.) שדורשת על הפסוק (דברי הימים א, כט, יא) "לך ד' הגדולה והתפארת והנצח וההוד..." וז"ל "במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא: 'לך ה' הגדלה'  זו קריעת ים סוף, 'והגבורה' זו מכת בכורות, 'והתפארת'  זו מתן תורה, 'והנצח'  זו ירושלים, 'וההוד'  זו בית המקדש". נצח, זה מסמל את הניצחון, את המלכות את הדבר הגשמי יותר, ואילו הוד מסמל את הרוממות, את הדבר שהוא בדרגה מרוממת, את הרוחניות[2], וזה מה שהגמרא אומרת "נצח" מסמל את ירושלים, את השלטון הגשמי והענין הגשמי של ירושלים ואילו "הוד" מסמל את המקדש, את הדבר הרוחני שיש בירושלים, את סמל הרוחניות. ולפי זה ניתן לומר, שבחורבן הבית היו שני עניינים גם החורבן הרוחני הגדול וגם חורבן גשמי, של השלטון והממלכה שהיתה בירושלים, וא"כ רש"י שכתב "ירושלים" מדבר מהצד הגשמי, החורבן הגשמי, ואילו הרשב"ם שכתב "מקדש" מדבר מהצד הרוחני, החורבן הרוחני שהיה, וכל הסבר משלים את השני.