בס"ד                                                 ערש"ק                                                          כ"ד  באלול   התשע"ד

                                      בברכת כתיבה וחתימה טובה      

               ליקוטי - אור - בפרשה - ניצבים-וילך

   " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלֹקיכם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל   "(כט, ט)

ואיתא במדרש(תנחמוא א): למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים

שנאמרה בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כוהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד

באלו?! מיד קרא אותן משה והיה מפייסן. ולכאורה לא ברור איך פייסן שהרי מדובר בתוכחה מגולה ולא בפיוס.

ואף יותר מזה שהרי כנסם והכניסם שוב בברית ה' והשביעם שיקיימו את התורה ככתבהּ וכלשונהּ כי היא

שעמדה לאבותינו ולנו, והברית הזאת היא לא רק לאלו שהיו ניצבים שם אלא גם לזרעם אחריהם, כמו שדרשו

חז"ל(שם ג): ולא אתכם לבדכם, אלא אף הדורות העתידין לבוא, שנאמר(שם, יד): 'ואת אשר איננו פה'. ואם יפרו

את הברית הנ"ל יקבע עליהם את הקללה ומזמן לפניהם את הייסורין, חלילה וחס.

ואפשר אולי שבגלל זה נתן קדימות בפסוק 'ראשיכם' על פני 'זקניכם' כי אע"פ שהזקנים הם החכמים שבדור,

בבחינת: זה קנה חכמה, ואחריותם להנהיג את הדור בדרך השם, הלא שקיימת אחריות על של נשיא הדור שהוא

ראש בני ישראל להשיב את העם מעוון ולהדריכם בדרך האמת והישר כי כל נשמות ישראל תלויים וכלולים בתוכו,

וממנו הם יונקים את חיותם. וזאת האחריות מוטלת גם בראש ובראשונה על כל איש ואיש מישראל, וזה שחזר

הכתוב ואמר 'כל איש ישראל' היינו למרות שכלל את כולם - שבטיכם וכו', סוף כל סוף האחריות לשמירת ברית

ה' היינו קיום התורה והמצוות מוטלת על כל איש ישראל שהוא בבחינת: נשיא הדור בביתו, כי הוא ראש בני בתו

כי אנשי ביתו תלויים בו וכל תפקידו להנחיל לכל אוהביו יש ולחנכם בדרך האמת(ועיין בהרחבה בדברי המלבי"ם

כאן וינעם לך עד מאוד). ואם כך, הדבר קשה עוד יותר במה פייסם משה רבינו ע"ה? שהרי זו אחריות לא פשוטה

להתחייב בשבועה גם על הדורות הבאים אשר איננו פה!

ובשביל להבין זאת, צריך להבין למה הקדים את המקום היינו 'אתם ניצבים' לזמן היינו 'היום' כי היה לו לכתוב

כביכול: היום אתם נצבים וכו'. ועוד, שהרי אמרנו שגם הדורות העתידין לבוא ניצבים היום משמע מכאן שתיאור

הזמן של 'היום' הוא משהו שלא שייך רק לאותה נקודת זמן – במדבר. אלא לאותה זמן שמתחיל אותו 'היום'

שבכל יום ויום. וזה הזמן של היום הוא ביחס לאדם כי הוא תלוי בראש כל הימים היינו ביום ראש השנה שהרי בו

יוחלט ע"י ה' יתברך מי לחיים, היינו שורשי נשמות ישראל וענפיהם שהתווספו ממש בגוף, בכל דור ודור.

וידוע, שהעולם נברא בכ"ה באלול והסתיים בא' בתשרי בעת בריאת האדם הראשון. וזה שאומרים בתפילה של

ראש השנה 'היום הרת עולם' - מלשון הריון, ובו ביום שופט הקב"ה את העולם כולו בסריקה אחת מי לטוב ומי

למוטב, כמו שכתוב(משנה ר"ה): 'כולם עוברים לפניו כבני מרון'. לכן, אנחנו אומרים בתפילה 'היום יעמיד במשפט

כל יצורי עולמים'. והעיקר בזה הוא בעבור לדעת האם הברית הנ"ל נשמרת בפרט ובכלל, כי אחרת אין טעם

לקיום העולם. וזה שביאר הנשר הגדול - הרמב"ם(הלכות תשובה פ"ג, ד): צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה

כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל

העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות

וגרם לו ולהם תשועה והצלה, ע"ש.

ונראה שפרשה זו באה מיד לאחר הציווי של מעמד השבטים בהר עיבל והר גריזים שבו נאמרו הקללות כנ"ל כי

עדיין אימת הדין עליהם מהם, לכן אפשר לומר אולי  שכנסם משה רבינו ע"ה על דעת אותו מעמד שיהיה שיבוא

לארץ ישראל היינו כמצבה אחת בין שני הרים אלו בעבור להכניסם בברית ה'. שכן, כך היו כורתי בריתות עושים

מחיצה מכאן ומחיצה מכאן, כמו שכתוב(ירמיה לד): "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו". דהיינו הר אחד

מכאן והר אחד מכאן וכל ראשיכם שבטיכם וכו' ביניהם, והשביעם בארון הברית, כלומר בכל התורה הכתובה

בה. כי זה המעמד היה רמז וסמל בבחינת כף המאזניים היינו: בחינת חציו זכאי - בחינת ברכה, וחציו חייב -

בחינת קללה, וע"י התורה ומצוותיה שנמצאות באמצע ניתן להכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, כאמור.

והנה, מה יעשה אדם שחטא שהרי כתוב(קהלת כ): "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ואם כך, מה

נעשה אנחנו אזובי הקיר? שאין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש!. אלא שישתבח שמו לעד מלכנו שנתן לנו

את התשובה שמכפרת על המעשים ומעמידה אותנו לנצח נצחים. וזה שתורגם 'ניצבים - קיימין' מלשון קיום

כי נשבע ה' יתברך לאבותינו הקדושים שעם ישראל יהיה קיים לנצח נצחים, כמו שכתוב(מלאכי ג): "אבל אתם

בני יעקב לא כיליתם", ובכלל זה גם שישים ריבוא נשמות ישראל יוצאי חלציו, כידוע. ושמח לבי עד מאוד בעת

שראיתי המובא בספר הקדוש "מחשוף הלבן" של האביר יעקב אביחצירא זיע"א שכתב בפרשה זו: צריכים

שתדעו, שההעמדה וההתייצבות שלכם היא ע"י - התשובה. כי מילת נצבים במילוי נו"ן צד"י בי"ת יו"ד מ"ם

עם האותיות נצבים גימטרייה 'זו תשובה' עם הכולל. דהיינו הביטו וראו, שהתייצבות שלכם והקימה שלכם בין

בעולם הזה ובין העולם הבא הוא ע"י תשובה והעולם עומד על התשובה, עכד"ק, ע"ש.

וזאת התשובה יש לעשות מעומק הלב כפי שמתואר ברמב"ם(הלכות תשובה פ"ב, ב): ומה היא התשובה? הוא שיעזוב

החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו

שגמר  בלבו. וע"פ זה יובן בסייעתא דשמיא כל הקושיות הנ"ל כאחד. כי זה שהקדים הפסוק את המקום היינו

'אתם ניצבים' לזמן היינו 'היום' כי 'אתם' אותיות 'אמת' ו- 'ניצבים - זו תשובה' כדברי האדמו"ר הנ"ל. רצה

לרמוז שיש לבחור לעשות תשובה באמת מעומקא דליבא כי היא מהות קיומנו כנ"ל. על כן, על כל איש ישראל

מהחשוב ביותר - 'מראשיכם' היינו נשיא הדור שהוא ראש בני ישראל כנ"ל ועד הפשוט ביותר, ואפילו הרשעים,

שהם בבחינת: 'מחוטב עציך עד שואב מימיך', כנודע, כולם ללא יוצא מהכלל חייבים לעשות תשובה אמתית,

וע"י זה לחזור לאבינו שבשמים בחינת(מלאכי ג:): "שובו אליי ואשובה אליכם".

ואפילו שיעבור עליו מה שיעבור עליו במשך כל השנה העיקר העיקר שישוב לה' לפני השעה והזמן היינו 'היום'

שהוא רמז ליום הדין, כמובא בזוהר הקדוש(ח"ב לב, ב). היינו לפני ראש השנה כי הוא ראש של כל השנה ובו תלוי

הכול כי ביום זה יעמדו יצורי עולם במשפט כנ"ל. וזה בחינת(פסחים נד): התשובה קדמה לבריאת  העולם היינו

למעלה מהזמן והשעה. ואפשר אולי שבזה רמז להם שע"י התשובה יש להם קיום לנצח נצחים. ולא בכדי פרשה

זו לרוב תגיע בשבת כל שנה ושנה לפני ראש השנה בשביל לתת לאדם הזדמנות לחזור בתשובה ולשמור שבת

כי השבת מכפרת על העוונות הקשים ביותר, שנאמר: כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור

אנוש מוחלים לו. האם יש פיוס הגדול מזה!

וע"י התשובה נתקן הדיבור ומתקיים העולם, כמו שכתוב(תהילים קיט): "דברך ניצב בשמים" היינו מה הקב"ה

מקיים את העולם בדיבורו כך עם ישראל שניצבים חזרה לצבא ה' היינו חוזרים בתשובה ושומרים את הברית

ה' יתברך, דהיינו עוסקים בתורה וקיום המצוות, בזה מתקנים את הדיבור לשפת הקודש וע"י כך זוכים לקיים

את העולם בדיבורם. ומכיוון שבזה תלוי קיומנו וגאולתינו תוקעים בראש השנה בשופר דווקא כדי לעורר את

הישנים ולהקיץ את הנרדמים מתרדמתם בשביל לעשות תשובה כי זה זמן שהעולם נידון(ר"ה פ"א, ב). וע"י זו

התשובה יכולים להכריע את עצמם והעולם כולו לכף זכות, כנ"ל. וע"י שמיעת תקיעת שופר יתעוררו לעבודת

ה' יתברך, כמו שכתוב(עמוס ג): "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". וזה קול השופר ירחיב את הפתח של

התשובה שעשה לפני יום הדין בחינת ניצבים כנ"ל. וזה בבחינת(שהש"ר ה, ב): 'פתחו לי פתח(=של תשובה)

כחודה של מחט ואני פותח לכם פתח כפתחו של אולם', ובכך יתחיל לשפר את מעשיו ומידותיו ע"פ ברית ה'

כנ"ל. וכל זה רמוז גם בצורת השופר שבהתחלה צר ואחר כך רחב, מה שמסמל את התשובה שבהתחלת הדרך

הדעת צרה ולאט לאט מתווספת ומתרחבת ברבות הימים והשנים. וזה יהיה לו לסימנא טבא שישפיע על כול

השנה כולה בעזר החונן לאדם דעת, אכי"ר.

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

תקיעת שופר בראש השנה הוא בחינת התעוררות השֵנה, שמעוררין בני העולם מהשֵנה שלא יבלו ימיהם בשֵנה

חס ושלום. וע"י שמעוררין אותם מהשֵנה, נמשך הדיבור בכוח גדול, וע"י זה נמשך ביטחון, ופקידת עקרות, וע"י

זה נמשך יראה גדולה, וע"י היראה ניצולין מניאוף, ומהבל היופי, ומחֵן השקר, וזוכין לאריכות ימים דקדושה –

להאריך ולהרחיב כל יום מִימֵי חייו שבא אחר כך בתוספות קדושה וטהרה, וע"י זה זוכין לעשירות גדול דקדושה,

שעל ידו זוכין להתבוננות גדול מאוד. וכל זה זוכין ע"י תקיעות שופר של ראש השנה אצל הצדיקי אמת שיודעין

להמשיך כל התיקונין האלה(סימן מועדי ה' –ראש השנה, אות ד).

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                  ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה