שמיני התשס"ח - שבת פרה

נכתב על ידי salvo, 26/2/2010

 

שמיני התשס"ח - שבת פרה

 

השבת קראנו את השלישית מבין ארבע הפרשיות שאנו מוסיפים מראש חודש אדר ועד

ראש חודש ניסן - פרשת פרה.

 

מעניין לראות, שכל הפרשיות הללו - מועד קריאתן תואם לנושא שלהן, וכן גם ההפטרה.

בשבת ר"ח אדר או בשבת בה חל ר"ח אדר, קוראים את פרשת שקלים, כיוון שבאדר משמיעים על השקלים, וכן קוראים בהפטרה על תקנות המלך יאשיהו בעניין דומה.

בשבת לפני פורים,קוראים את פרשת זכור, ומפטירים בסיפור שאול ומלחמתו בעמלק, כדי לזכור את עמלק לפני פורים, ולקיים את הנאמר במגילת אסתר "והימים האלה נזכרים ונעשים" -
קודם נזכרים ואח"כ נעשים.

בשבת ר"ח ניסן, או בשבת בה חל ר"ח ניסן, קוראים את פרשת החודש שעוסקת בציוויים שנצטוו משה ואהרון בר"ח ניסן, וכן קוראים בהפטרה על טיהור המקדש העתיד, שיתקיים בר"ח ניסן.

 

מה לגבי פרשת פרה אדומה?

מדוע קוראים את פרשת פרה, העוסקת בטומאת מת והטהרה לפני ר"ח ניסן?

וקשה יותר, כיצד ההפטרה, שעוסקת בגלות, בקיבוץ הגלויות שיעשה הקב"ה כדי למנוע את חלול שמו, ובתהליך משונה של טהרה באמצעות זריקת מים טהורים ע"י הקב"ה?

 

רבותינו מסבירים שפרשת פרה נקראת לפני ר"ח ניסן, כדי להזכיר לעם שעוד מעט עומדים להקריב את קורבן הפסח, ולכן צריך להיטהר לפני כן.

אך עדיין הסבר זה קשה, כיוון שהפרשה אינה נוגעת לכולם, כי יתכן שישנם אנשים ששמרו על טהרתם ואינם טמאים.

ננסה להסביר, ע"י הבנת הנושא טומאה.

 

מהי טומאה?

אם נסקור את סוגי הטומאה השונים, נגלה שכולם קשורים במוות.

טומאת מת - ברור.

טומאת שרץ - מדובר רק בשרצים מתים.

טומאת נבלה - כאשר בהמה טהורה מתה לא ע"י שחיטה כשרה.

טומאת צרעת - המצורע חשוב כמת,ואם נשווה לצרעת הידועה לנו כיום, אז זוהי מחלה שגורמת למיתת האיברים.

טומאת נדה - דם נדה נובע מכך שמערכת הרבייה של האישה לא נוצלה להריון, ולכן היא מתחדשת. לא נוצרו חיים – מעין מוות.

טומאת קרי - בדומה לטומאת נדה אצל האישה - פוטנציאל חיים שלא נוצל.

טומאת זיבה - תקלות  באיברי הרבייה – לא ניתן להשתמש בהם לרבייה.


 

אם כן ראינו, שכל  הטומאות נובעות מסוג של מוות.

אם כך, מאיזה טומאה מטהר אותנו הקב"ה בהפטרה?

הרי לכל סוג טומאה יש את תהליך הטהרה המתאים, ואף אחד מהם לא כולל את המעורבות של הקב"ה - מה באה לעשות הזאת מים טהורים ע"י הקב"ה?

 

הרב מרדכי אלון מסביר,שהטומאה אותה רוצה להעביר מעלינו הקב"ה,היא טומאת הגלות.

כאשר עם ישראל נמצא בגלות,הוא נמצא בכעין מצב של מוות.

הוא אינו ממלא את היעוד לשמו הוא נוצר, כמו שמת אינו ממלא את היעוד לשמו הוא נוצר.

היעוד של עם ישראל הוא לקיים מצוות דווקא בארץ ישראל.

הן כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנ"ג): "אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל...", ומעיר על כך ה"חתם סופר" ביורה דעה (ס' רל"ד): "נראה מדבריו כי אילו חס ושלום לא ישאר שום ישראל בארץ ישראל אפילו יהיו יושבים ישראל בחוץ לארץ מקרי 'כליון אומה', חס ושלום".

 

אם כן, השהייה בגלות היא סוג של מוות לאומה הישראלית, לכן גם סוג של טומאה, ובהתאם, כאשר מתרחש קיבוץ גלויות, יש צורך בטהרה מיוחדת ע"י הקב"ה.

 

למדנו אם כן מההפטרה, על החשיבות חזרת ושהות עם ישראל בארץ ישראל.

כאשר הזכרנו למעלה את סוגי הטומאות לא הזכרנו את טומאת היולדת.

כאשר אישה יולדת זכר, היא טמאה שבעה ימים וכאשר היא יולדת נקבה היא טמאה שבועיים.

לפי מה שלמדנו למעלה, טומאה נובעת ממוות. מדוע אם כן היולדת טמאה?

הרי בדיוק להיפך, היא הביאה חיים לעולם?

 

הגמרא במסכת נידה דף ל"א עמ' ב' שואלת, מדוע היולדת צריכה להביא קורבן חטאת -
במה חטאה?

ומסביר הרשב"י , שמתוך קושי הלידה, האישה נשבעת שלא תזדקק יותר לבעלה.

אח"כ היא מתחרטת, אך בגלל שבועה זו שאינה מתקיימת, האישה צריכה להביא קורבן חטאת.

 

אולי מכאן ניתן גם להסביר את שאלתנו,מדוע יולדת טמאה?

כאשר אישה יולדת - אמר רשב"י שהיא נשבעת שהיא לא תזדקק לבעלה.

אם ילדה בן, החרטה מגיעה ביום השמיני. יש טקס ברית מילה, וכולם מברכים את האישה על הצלחתה להביא בן, גם בעלה מעריך אותה, ולכן האישה מתחרטת על שבועתה ביום השמיני.
אם ילדה בת, אין מעמד ברית מילה, לכן החרטה מתעכבת בשבוע.
בכל התקופה בה האישה טרם התחרטה על שבועתה, ולמעשה אינה רוצה להזדקק לבעלה, האישה אינה ממלאת את יעודה - הבאת דור המשך. לכן היא טמאה בתקופה לפני החרטה,
לבן או לבת בהתאם.

 

למדנו אם כן, על החשיבות של הבאת דור ההמשך, שכל עיכוב קטן ביותר בתהליך - מהווה טומאה, ואם כך הוא הדבר מן הסתם שעמידה במשימה של הבאת דור המשך, היא מצווה גדולה.

ומעניין לראות, שהאשכנזים מסיימים את ההפטרה, בשני פסוקים המתארים את השלמת תהליך קיבוץ הגלויות, ע"י ריבוי רב של עם ישראל.
ארבע פעמים מדמה הנביא את הריבוי לריבוי של צאן.


אם כך ההפטרה מדגישה גם נקודה זו.

לקראת הפסח, החג בו נולדה האומה הישראלית, מלמדת אותנו ההפטרה, שלא מספיקה לידת האומה, אלא היא צריכה לממש את יעודה בארץ ישראל, תוך ריבוי מתמיד -
הגדלת חילות האומה.

 

השבת היא שבת "אבי הבן" של גיסי איזט אברביה.

מעניין לראות, ששני בניו, הם הראשונים בשושלת שתי המשפחות, אברביה ובכר, שנולדו בארץ ישראל, וכך ממשים את הייעוד - ריבוי עם ישראל בארץ ישראל.

נברך שהמשפחות ימשיכו במגמה זו, יחד עם כל עם ישראל, אמן.          

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה