"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " (ויקרא, יט, יח)

מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" נחשבת למצווה חשובה ומרכזית, וידועים דברי ר' עקיבא על מצווה זו:

" 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה". (ירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד).

ישנו מקור קדום יותר שניתן ללמוד ממנו על המשמעות המיוחדת של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", והוא המעשה המפורסם על הלל הזקן והַגֶר, במסכת שבת (לא, ב): "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא (פירוש: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, וכל שאר המצוות הן רק הרחבה ופירוש למצווה זו)". 

הלל הזקן לימד את הנכרי שעיקר התורה היא מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וכל שאר המצוות הן רק הרחבה ופירוש למצווה זו.

האומנם כך הם פני הדברים? אפשר להבין שמצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא שורש לכל המצוות שבין אדם לחברו, אך איך אפשר להבין שמצווה זו היא גם היסוד של המצוות שבין אדם למקום?

ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן מחב"ד, התמודד עם שאלה זו בפרק ל"ב של ספר התניא: "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם".

ר' שניאור זלמן מלמד שכל ישראל מאוחדים בנשמתם, שהרי מקור נשמות ישראל הוא באחדות האלוקית. הפירוד בין יהודי ליהודי הוא רק בעולם החומרי, אשר בו כל אחד הוא מציאות נפרדת לעצמו. לכן, יהודי שמחובר לנשמתו אוהב כל אחד מישראל כגופו, שהרי מבחינת הנשמה כל ישראל הם אחדות אחת. ולעומת זאת, אדם שעיקר חייו הם בעולם הגשמי לא יוכל לאהוב את חברו כגופו, כי מבחינת העולם החומרי הוא באמת נפרד מחברו.  

לאור ההקדמה הזאת מציע ר' שניאור זלמן הסבר לדברי הלל הזקן: "וזה שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין (ושורש כל העולמות)".

מטרת מצוות התורה הן לרומם את האדם ולקרב אותו לנשמתו, ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא עיקר מטרת התורה. אהבת הרֵעָ, מצד אחד, היא סימן למידת הקרבה של יהודי לעולם הנשמה. ומצד שני, היא גם אמצעי להתקדמות והתעלות: ככל שיהודי מתרגל לאהוב את הרֵעָ כמותו, כך הוא מחזק בקרבו את הקרבה לתודעת הנשמה.

הרב נחמיה רענן, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home