בס"ד                                                     ערש"ק                                                   כ"ו  באייר  תשע"ה

                                             ליקוטי - אור - בפרשה - בחוקותי

  " אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם   "(כו, ג)

דע, שתכלית הבריאה היא האדם, ותכלית האדם היא לעשות רצון בוראו והוא עסק התורה וקיום המצוות.

כי אדם לעמל יולד, ואין עמל אלא עמלה של תורה כי היא הנותנת לאדם להיות בין חורין באמת, שאין לך

בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה(אבות ו, ב:). שהרי יש להתבונן, האם ייתכן שאדם בא לעולם הזה רק

בשביל לחיות שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, בדברים שהם חולפים מן העולם כלא היו כהבל וריק,

חלילה. וזה שכתוב: 'אם בחוקתי תלכו' ופירש רש"י ז"ל על פי מדרש ספרא: שתהיו עמלים בתורה, בשביל

לשמור ולקיים את מצוות ה' יתברך שהם תכלית קיום האדם, כנ"ל.

לפיכך, אדם חייב לדעת שאין העולם הזה הפקר אלא שיש שכר ועונש עוד בעולמנו מלבד ממה שיש בבא,

כמו שאמר הנביא בהפטרתנו (ירמיהו, י"ז , י): "אני ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו [כִּדְרָכָיו] כִּפְרִי

מַעֲלָלָיו", היינו הכול גלוי וידוע לפני השם יתברך, אפילו מחשבות בני האדם. ולכן, בהתאם לדרך שאדם

יבחר ללכת בה כך בדיוק יהיו גם התוצאות, בבחינת כפרי מעלליו. היינו, כאשר בני ישראל בוחרים ללכת

בדרך הטוב היינו עמלים בתורה כנ"ל, אזי ה' הטוב מוליכם בקומה זקופה ומשכין שלום בארצם לבטח, וכן

נותן להם מאוצרו הטוב עוד בעולם הזה, היינו גשמים בעִתָם אשר מביאים להם פרנסה בשפע, והברכה

מצויה במעשי ידיהם. וזאת מלבד הטוב שיזכו לו בחיי הנצח בעולם הבא, בבחינת(תהילים לא, כ): "מָה רַב

טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". אבל, אם חס ושלום הם בוחרים ללכת בדרך שאינה טובה ולא שומעים לדבר

ה', היינו לשמור ולקיים את המצוות, אזי פשוט שהם גם לא קיימו את התכלית שלשמה הוא נוצרו ונבחרו,

היינו להיות עמלים בתורה כנ"ל. ומכאן אפשר שבסופו של דבר יבוא לכפור בעיקר חלילה, ואזי התוצאה

יכולה להיות ההפך, חס ושלום, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר לה, ו): הכיכר והמקל ניתנו מכורכין(כרוכים זה בזה)

מן השמים, אמר להם: אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול(ברכה), ואם לאו הרי מקל ללקות בו(קללה).

ואם כן, יש להבין מהי עמלה של תורה? ונקדים בקצרה את כבר שאמרנו בפרשה הקודמת שדייקנו בעניין

של קבלת התורה שבעל פה מסיני כי היא המבארת את התורה שבכתב עד כדי הלכה למעשה, שהרי ידוע

שרק על ידי יגיעה ועמל בתורה שבעל פה שמדקדקת בתורה שבכתב אפשר להגיע לאליבא דהלכתא היינו

הלכה ברורה למעשה. ועוד, אמרו חז"ל(ברכות ח): מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו

אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. נמצא, שהתכלית של עמל התורה היא לדעת לשמור ולקיים את ההלכה

למעשה כי על ידי כך אנחנו שומרים ועושים את המצוות הכתובות בתורה כנדרש, כמו שאמרו חז"ל(אבות א,

יז): לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואפשר אולי לומר בסייעתא דשמיא, שזה הטעם שחילק הכתוב

היינו בחוקתי תלכו ואילו את מצוותי תשמרו כי החוקים הם בבחינת הלכות שמביאות את האדם לשמור

ולקיים לשמור ולעשות כהלכה את מצוות ה' הכתובות בתורה, כמו שאמרו חז"ל(נדה ע"ג): כל השונה (מלשון

שינון) הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: 'הלִיכות עולם לו'. אל תקרי 'הלִיכות', אלא

'הלָכות'. שהרי אי אפשר לקיים את המצוות ללא לדעת את ההלכה למעשה. ואולי זה נרמז בכתוב: 'הליכות

עולם' שעולה בגימטרייה עם התיבות והכולל(=620) כמניין כת"ר(=620) היינו תרי"ג(=613) מצוות שהם

מהתורה ועוד ז' מצוות מדרבנן. ובזה נרמז שרק על ידי לימוד ושינון ההלכות למעשה יהיה אפשר להוריד

הוראה מדויקת מהמוח לרגליים ללכת ולעשות את מצוות ה' כראוי.

והנה, עיננו רואות ולא זר, כמה קשה לעמול בתורה כנ"ל, כל אחד לפי מעלתו ודרגתו. ואף על פי שעמלים

בתורה ובאים לקיים את המצוות הלכה למעשה כנ"ל, יש פעמים שבאים לעשות זאת מתוך הרגל של היום

יום ולא מכוח הרצון, בבחינת: 'מצות אנשים מלומדה', ולכן יש פגם בעמל התורה. ואפשר אולי שזה כוונת

'בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' תלכו דייקא כי תכלית שתהיו עמלים בתורה היא שהרגליים לא ילכו לקיים את המצוות מכח

ההרגל שהפך להיות טבע, אלא מרצון לקיים את המצוות בשמחה ובטוב לבב, כי זה עיקר עבודת ה' יתברך.

ואם כן, עולה השאלה איך נזכה להיות מאותם אנשים שעמלים בתורה, ולא רק זאת אלא שיהיו רגלנו קלות

כאיילות לרוץ לעסוק בתורה ובמצוות מתוך שמחה פנימית בלבנו.  

ובשביל לבאר זאת נקדים מה שידוע שהאדם מורכב מגוף ונשמה. ולפיכך, קיימת מחלוקת בין הגוף לנשמה

שהרי כל אחד נמשך לשורש שממנו בה, היינו הגוף החומרי כדרכו נמשך לחומריות בחינת הארץ, ולתאוות

ולהבלי העולם הזה. ואילו הנשמה שהיא חצובה מתחת כיסא הכבוד כדרכהּ משתוקקת לרוחניות ולדבוק

חזרה ביוצרהּ ולעשות רצון בוראהּ, כפי שיבואר אי"ה בפרשת האזינו השמים והארץ(דברים). ויחד עם זאת,

יש בכל אחד מאתנו את היצר הרע שלו שכל תפקידו להכשיל את האדם בקיום החוקים והמצוות כנ"ל, כי גם

הוא יודע שגדולה תורה שהיא נותנת חיים לְעֹשֶׂיהָ בעולם הזה ובעולם הבא(אבות ו, ז:). ולכן, הבעל דבר מצייר

לנו ציורים מעולם הדמיון שעמל התורה קשה, ובלתי אפשרי לעמוד בשמירת כת"ר המצוות בשמחה ובטוב

לבב, כנ"ל. ולכן בעיניי, אפשר לקרוא ליצר גם "הציָר הדמיוני" כי באמת אין ממשות בציוריו. וכאשר האדם

בוחר, חס ושלום, להאמין לאותו ציור של הצייר הדמיוני יכבד לבו כאבן לעבודתו יתברך. ולפיכך, השיג את

מבוקשו כי הכניס בלבו של האדם ייאוש ועצבות שגוררים אתם תחושת עייפות וכבדות של הגוף שמתפשטת

עד הרגליים, ועל כן האדם מאבד את החשק והתשוקה, היינו את הרצון שהרגליים ילכו בשמחה לעבודת ה'.

וכן איתא במדרש(ויק"ר לה, א): זה שכתוב(תהלים קיט): "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ", אמר דוד המלך

ע"ה: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגליי

מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, זה שכתוב: 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש להקשות, שלכאורה

לא מובן בכלל החשבון שעשה דוד המלך ע"ה שהלא החשבון ידוע מראש, כי כאשר מחשבים שכרן של מצוות

והפסדן של עבירות, ודאי שעדיף חיי נצח מחיי רגע. ועוד יש לדקדק, שהרי לפי הכתוב בפסוק נשמע שהוא

גרם לרגליו לחזור לבית המדרש 'ואשיבה רגלי אֶל עֵדֹתֶיךָ' היינו אל העדות שהיא התורה, ואילו לפי המדרש

רגליו היו מביאות אותו חזרה לעסק התורה. וביישוב הדברים נקבל גם את התשובה והעצה לשאלתנו כנ"ל.

ובאמת, פשוט שדוד המלך ע"ה ידע את החשבון שעדיף ללכת לבית המדרש ולבית הכנסת אלא שהחשבון

שלו היה מול מלחמת היצר הרע, הלא הוא "הציר הדמיוני" כנ"ל, כי ככל שאדם גדול יותר ברוחניות מלחמת

היצר קשה יותר, כמו שכתוב(סוכה נב): כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ולעניות דעתי, בשביל להשיג את

תכלית עמל התורה היינו שרגלינו ילכו לשמור ולקיים את המצוות מתוך שמחה יש לעורר את רצון הלב, כמו

שכתוב(תהילים קיט, לו): "הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ", היינו לגרום ללב לחשוק ולכסוף ללימוד התורה, וממילא רגלינו

לא ילכו לקיים את המצוות מתוך הרגל אלא בשמחה ובטוב לבב. וזה 'ואשיבה רגלי אֶל עֵדֹתֶיךָ' היינו בגלל

ציוריו של "הציר הדמיוני", בבחינת: 'למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך', רגליו רצו ללכת למקום

אחר כי הם חלק מהגוף הגשמי, אך לאחר שעורר את רצון הלב כנ"ל, ממילא רגליו ירצו להביא אותו לבתי

המדרש. וזה רצון הלב אפשר שיושג על ידי כוח הדיבור. שכן, מי לנו כמו דוד המלך ע"ה, הרגל הרביעית

במרכבה, שהיה מדבר ומתבודד עם ה' יתברך עד שזכה בעבור זה לחבר ברוח הקודש את ספר תהילים,

בו כידוע העיד על עצמו שבכוח הדיבור ניצח את היצר, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי"(תהילים קט, כב:).

נמצא, שהרצון הוא המנוע שמניע את הלב לעורר את רמ"ח האיברים ושס"ה גידים של האדם לעבודתו ה'.

ולעורר את הרצון חייב להוציא את הדיבור מהפה ממש, ולבקש בתחנונים מהשם יתברך, בבחינת: כדלים

וכרשים דפקנו דלתך, וישפוך שיחו לפניו יתברך שיזכה אותו להיות מעמלי התורה מתוך רצון ושמחה,

שיזכהו לעבוד על מידותיו, שיזכהו לשמוע דרשת חכמים, שיזכהו לאמונת חכמים אמתיים שבכל דור ודור.

וזה הדיבור ממש כנ"ל, חייב להיות יום יום בחינת: חוק ולא יעבור, ורק כך נעורר את 'רצון הלב' להניע את

הגוף הגשמי ללכת לעמול בתורה כראוי. וזה בחינת: פטיש יפוצץ סלע היינו בכוח הדיבור מניעים את רצון

הלב, שבסופו של דבר גורם לרגלינו לרצות ללכת ללמוד תורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וכך אנחנו יכולים להתמודד עם היצר, כמו שאמרו חז"ל(קידושין ל): בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין,

כי התורה שומרת אותנו מהצייר הדמיוני שמכביד את לבנו עד רגלינו כמו אבן כנ"ל, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר

לה, ה): אמר הקב"ה התורה קרויה אבן, ויצר הרע קרוי אבן, האבן תשמור את האבן. ובכך, נזכה בעזר ה'

הטוב לסיוע ותגבור במלחמת היצר וחילותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לו): "והסירותי את לב האבן מבשרכם",

היינו את היצר הרע כנ"ל. ורק על ידי זה אפשר להרגיש קרבת אלוקים שזה העיקר בעבודת ה'. כי באמת

לא כל אחד יכול ומסוגל לעמול בתורה כנ"ל, לכן אמרו חז"ל(אבות ב, ט"ז): "לא עליך המלאכה לגמור", אבל

מצד שני גם אסור לאבד את הרצון שבלב לשאוף לשמור ולעשות את ההלכות שמביאות לקיום המצוות

כנ"ל, כי רחמנא ליבא בעי!. שאם לא כן, באים בסופו של דבר לבטלה מלימוד התורה חס ושלום, על כן

המשיך התנא ואמר (שם): 'ולא אתה בן חורין לִבָּטֵל ממנה', כי אין בין חורין באמת אלא מי שעוסק בתורה

כנ"ל.

וזה שנאמר: 'אם בחוקתי תלכו', אין 'אם' אלא לשון בקשה(ע"ז ה:), היינו אפשר שנרמז בזה שיבקש מהשם

יתברך בפה ממש על ידי כוח הדיבור כנ"ל, שיקרב אותו ואף ימשיך לחזק אותו בעמל התורה היינו לשמור

ולקיים את המצוות, שהם בחינת 'הליכות עולם' בחינת כת"ר המצוות כנ"ל, ובכך יעורר את רצון הלב כנ"ל,

שזה עיקר רצון ה'. וממילא כך ישכון גם השלום בגופו כי הוא מזין בעמלו גם את נפשו הצמאה לדבר ה'. וזה

שכתוב(ויקרא כ"ו, ו): "ונתתי שלום בארץ" רמז לזה שנעשה שלום בגוף שהוא בחינת ארץ כנ"ל ע"י עמל ועסק

התורה. אבל אם האדם נלכד בתאוות גופו ע"י "הצייר הדמיוני", כמו שנאמר(שם, מד): "ואף גם זאת בהיותם

בארץ אֹיְבֵיהֶם" וגו', דהיינו רמז לכך שנתן לגוף שהוא בחינת ארץ כנ"ל להישלט ע"י אויביו הגדולים ביותר,

הלא הם היצר הרע וחילותיו. שהרי בכך נלכד במלכודת הייאוש והעצבות עד שרגליו נעשו כבדות מנשוא,

ואיבד  את הרצון לקיים את ציווי ה' עד כדי 'בחוקתי ימאסו', היינו כפר בעיקר, ה' יצילנו. ואף אם נפל לאן

שנפל, רחמנא ליצלן, אעפ"כ אל התייאש כלל וכלל כי יש תקווה ותשובה לפני ה' יתברך. ולכן, מיד יפעיל את

כוח הדיבור ממש וישפוך שיחו לפניו יתברך יום יום כנ"ל, בחינת דוד המלך ע"ה כנ"ל, וע"י כך יעורר את רצון

הלב לחזור ולשמור ולקיים את המצוות כראוי, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר לה, א): חשבתי ברכות חשבתי קללות וכו',

אם זכיתן הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי? כשתשמרו את תורתי. דהיינו יש תקנה והיא התשובה

שתעשה על ידי כוח הדיבור כנ"ל יעורר את הרצון בלבו להבין שצריך לשמור ולעשות את דבר ה', כמו

שכתוב(ישעיהו ו, י): "ולבבו יבין ושב ורפא לו", ולפיכך נזכה לטוב, בזה ובבא כנ"ל. אכי"ר.

                            תודה לא-ל עליון על השפע מלב הבאר והנֹעם העליון.

            פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

גם הדיבור הוא בחינת "אֵם הבנים", היינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בנהּ אפילו למקומות המטונפים, ואינה

שוכחת אותו, כמו כן הדיבור הולך עם האדם תמיד, אפילו במקומות המטונפים, ומזכיר אותו תמיד את השם

יתברך; היינו, אפילו אם האדם מונח חס ושלום בשפל המדרגה מאוד, במקום שהוא חס ושלום, אף על פי כן

על ידי הדיבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, דהיינו שאפילו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק

גם שם לדבר על כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו, או לשיח עם רבו או חברו

ביראת שמים, יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, אפילו במקומות הרחוקים מאוד מהשם יתברך

שהם בחינת מקומות מטונפים, אפילו אם נפל לאן שנפל רחמנא ליצלן, כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את

השם יתברך. והבן הדבר היטב מגודל כוח הדיבור, והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד

עולמו לגמרי חס ושלום(סימן דיבור, אות יט)

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה