"וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט)

"כִּי עִקַּר הָרְאִיָּה הִיא הַיְדִיעָה, דְּהַיְנוּ לֵידַע מַהוּת הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה, וְהַיְדִיעָה הִיא בַּמֹּחַ... וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַדָּבָר רָחוֹק מִמֶּנּוּ, אֵין כֹּחַ בְּהָרְאוּת לֵילֵךְ לְשָׁם וְלַהֲבִיאוֹ לְתוֹךְ הַמֹּחַ, מֵחֲמַת שֶׁהַדְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁרוֹאֶה מִן הַצַּד מְבַלְבְּלִים אוֹתוֹ. וְכֵן מֵחֲמַת הַפִּזּוּר שֶׁנִּתְפַּזֵּר הָרְאוּת, עַל יְדֵי זֶה הוּא נִקְלָשׁ, וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהָבִיא הַדָּבָר שֶׁרוֹאֶה לְתוֹךְ הַמֹּחַ. עַל כֵּן צָרִיךְ לִסְתֹּם אֶת עֵינָיו, וּלְצַמְצֵם הָרְאוּת, וּלְכַוְּנוֹ אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְגַם כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק כֹּחַ הָרְאוּת, וְלֹא יִהְיֶה קָלוּשׁ, וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת הַדָּבָר הָרָחוֹק... כִּי אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה הִיא רְחוֹקָה מֵהָאָדָם, וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ כִּי אִם... לְהַעֲלִים עֵינָיו וּלְסָגְרָם מְאֹד, לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו. וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת וּלְהַשִֹּיג אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סה, ג)        

הראיה, כך נדמה, אליה וקוץ בה, שהרי סגולתה בהתבוננותה, אולם כאן גם רובצת הסכנה לפתחה. העיניים הן המזינות את ערלת הלב, ומשקיעות את האדם בעולם של תאוות. המציאות שבקרבה אנו חיים, היא בחינת 'הדברים הקרובים' שמבלבלים את הראות ולא מאפשרים לראות מרחוק – "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי" (ירמיהו לא, ב).

הדרך היחידה להתבונן בתכלית, לחזק את כח הראות ולראות למרחק על פי רבי נחמן, היא לסתום את העין בכדי שהראיה לא תוסח מכל הנמצא מסביב, מכל הקרוב: "עַל כֵּן צָרִיךְ  לִסְתֹּם אֶת עֵינָיו, וּלְצַמְצֵם הָרְאוּת, וּלְכַוְּנוֹ אֶל הַדָּבָר שֶׁצָּרִיךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְגַם כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק כֹּחַ הָרְאוּת, וְלֹא יִהְיֶה קָלוּשׁ, וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת הַדָּבָר הָרָחוֹק".

העולם הזה, מבלבל, מסיח את הדעת ומאלץ את האדם לבזבז אנרגיה על תאוות העולם הזה והבליו. סוד הצמצום במציאות - הוא המביא להידבק בתכלית: "לְהַעֲלִים עֵינָיו וּלְסָגְרָם מְאֹד, לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו. וְאָז יוּכַל לִרְאוֹת וּלְהַשִֹּיג אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב".

במקום אחר כתב רבי נחמן על הפסוק שפותח את קריאת שמע - "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אלוקינו ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) את הדברים הבאים: "לְפִיכָךְ כְּשֶׁקּוֹרִין פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לְהַעֲצִים אֶת עֵינָיו" (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, לו, ג).

התודעה של אחדות ה', של היותו: "ה' אלוקינו ה' אֶחָד", מתאפשרת רק על ידי העצמת העיניים. לא לתת למציאות לבלבל, לא לתת לריבוי להטעות, לא לתת לחומריות להזנות, וכשהראיה נעלמת, מתחילים לשמוע – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל". כשראינו לפני רגע, לא שמענו, עכשיו כשהתעוורנו, כדרך כל עיוור שחושיו האחרים מתחדדים, מתחילים אנו לשמוע.

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il