פרשת השבוע עקב
עקב
"והיה עקב תשמעון את המשפטים"
(ז, יב).
אין
"והיה" אלא לשון שמחה, זו שמחה שמזומנת לישראל ב"עקב" –
באחרית הימים. ומהי השמחה? כאשר ישמעון
"את המשפטים האלה", כאשר יעמדו על דברי תורה ויראו עומק הטוב שבהם, ואף
החוקים שלכאורה אין בהם טעם, כולם משפטי יושר מאת ה', אז ימלא שחוק פיהם (ספר
הפרשיות).
"צהלי
ורוני יושבת ציון"
הכי
קשה זה לשמוח. המניעות הכי גדולות בעולם זה על השמחה. זה לא בא לבד. צריך להיאבק
על זה. עיקר המלחמה של האדם זה מלחמה בעצבות. אסור לתת לעצבות להשתלט עלינו. כל
המלחמה של היצר הרע זה רק בשמחה. הוא יעשה
הכל שלא נהייה שמחים.
יש
מליון סיבות להיות בעצבות. כל כך הרבה עובר על כל אחד ואחד בגוף, בנפש, אדם עובר
כאלה נסיונות קשים ולא תמיד עומד בהם. אדם עובר כאלה עלבונות וכאלה בזיונות, קשה
לו להישאר בשמחה.
אנחנו
עדיין עבדים לתאוות שלנו, לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו וזה
הדבר שהכי מרחיק אותנו מהשמחה, כי זה מרחיק אותנו מהשם.
כל
כך הרבה חסרונות וכל כך הרבה קשיים, אם זה בפרנסה, או בזיווג או בחינוך הילדים, או
בריאות, אם לא מסתכלים על הכל בעיניים של אמונה, אז נשברים, אז איך יכולים להיות
שמחים.
הכי
קשה זה לשמוח. בן אדם יש לו נטיה טבעית כזאת, לפול לעצבות.
למה אני עצוב? כי אני חומר, כי מגיע לי, כי לא הרגשתי היום בתפילה כלום. ולא
הצלחתי, ולא הלך לי, והייתי אגואיסט, ומה שעשיתי לא יצא מספיק טוב, אני , שאני כזה
מוצלח, לא עשיתי כל כך טוב אז אני נופל מזה.
יש
לנו תמיד כל מיני תוכניות ולא תמיד התוכניות שלנו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלנו
מתממשים, ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל
העולם, הוא יודע נסתרות והוא זה שמכוון את הבריאה כולה. אז נכון, מה שקיבלנו זה לא
בדיוק מה שרצינו אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך? מי אמר שמה שאנחנו רוצים זה מה
שצריך?
ה'
רוצה שנמליך אותו בתוך העולם הזה. מלכות השם לא יכולה להישאר אי שם בשחקים, מלכות
השם מגיעה לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ולמקומות הכי נמוכים. ה'
רוצה שנרד פה לעולם החשוך הזה, עם כל הצרות, עם כל הבלבולים, עם כל הכשלונות, עם
כל האכזבות, עם כל מה שקורה לנו, עם כל מה שקורה לילדים שלנו ונראה איך מפה אנחנו
מנסים למרות הכלל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, להבין שהקב"ה הוא הכתובת
לכל מה שחסר לך ולכל מה שעובר עליך, אין לך כתובת אחרת. הוא איתך בכל הנפילות והוא
עוזר לך לקום.
הקב"ה
לא ברא את העולם סתם. הוא ידע שאדם יחטא, הוא ידע שאנחנו לא יכולים לחיות בעוני,
ולא יכולים לחיות במצוקה, ומה יהיה עם הילדים שלנו, והכל כל כך קשה מכל הכיוונים,
הקב"ה ידע הכל, ובכל זאת הוא שם אותנו בכל המצבים האלה. למה? כדי שנדע שה' איתנו. כדי שנרים אליו את הראש עם כל בעיה
שמתעוררת אצלנו: ה' תעזור, ה' אני רחוק ממך, ה' אני לא מרגיש אותך, ומה יהיה איתי,
אני רוצה לשמוע את הקולות האמיתיים, את הקול שלך. ומהו הקול האמיתי? זה הקול שאומר
שכל העולם הזה הוא משל לנמשל. אנחנו לא נשארים פה לעולם. אחרי זה בא הנמשל.
הכי
קל זה לשמוח. כי יש לי את ה'. אני רק נזכר בו, ואני שמח. אני
יודע שהוא אוהב אותי והרי כשאוהבים מישהו, רוצים לעשות לו רק טוב. אני מתאמץ
להסתכל על כל מה שקורה לי דרך משקפיים של אמונה ומזכיר לעצמי שכל מה שקורה, זה כי
ככה השם רוצה. גם מה שלא הולך לי, גם מה
שמתקלקל פתאום ומשבש לי את כל התוכניות, הכל זה ה' עושה וזה הכי טוב בשבילי. אני
משתדל לא להאשים, לא את עצמי ולא אחרים, אני מרבה להרים את הראש ומתאמץ לראות שהכל
זה השם. וכשאני זוכה להגיד תודה באמצע "תיקון", בשיא הלחץ, כשלא רואים
עדיין שום פתרון, ואני חוזר על התודה הזו כמה וכמה פעמים, ואפילו נכנס לחדר ועושה
איזה ריקוד קטן לכבוד ה', אז אפילו שם אני מתחיל להרגיש את השמחה והרבה פעמים גם
זוכה לראות את הישועה. טוב לי, אני מרים את הראש אל ה', רע לי אני מרים את הראש אל
ה', אני בלעדיו לא יכול. לוקחים לי אותו ח"ו, אין לי חיים, אבל בעצם, אף אחד
לא יכול לקחת לי אותו וזו השמחה הכי גדולה שיש לי.
כל
אדם יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים, אבל דבר אחד
חייבים לזכור: גם כשאתה בתוך החורבן הפרטי שלך, גם אז ה'
משגיח עליך, ה' אף פעם לא עוזב אותך. יהודי חייב להתחזק בהרגשה שה' איתו כל רגע
ורגע. גם ברגעים הכי קשים אסור לנו לשכוח שנישאר לנצח בנים אהובים של השם.
"רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" (י,טו).
אין
דבר שיכול לשמח יהודי יותר מאשר קירבת ה'. "ואני קירבת ה' לי טוב".
מתחברים אל המעל ועם הכוח של המעל מתמודדים עם מה שנמצאים בו. הנפש שלנו נמצאת
בתשוקה מתמדת למשהו שמעל, למשהו שלמעלה, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות
יותר גבוהה, שהיא בעצם תרומם אותי, ואם אני אגיע אליה אז הכל יהיה אחרת. מהי
המציאות הזאת שהיא יותר עליונה? זה
הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, כל
הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה
נמצא מעל, לא אתנו, אבל כל העבודה זה שאפילו שאנחנו לא יכולים להגיע לזה, שננסה לתפוס
משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מהאור הזה.
רבי
יהודה הלוי נסע לארץ ישראל אחרי הרבה
כסופים של הרבה שנים ובדרך היתה סערה בים, וכולם היו מבוהלים, מטכסים עצות, מנסים
לעשות משהו כדי שהאוניה לא תטבע אבל הוא בכלל לא נמצא שם. הוא לא דאג, הוא כתב שיר
שנקרא "ים נזעף ונפשי תעלוז". איך זה שנפשי תעלוז כשיש כזו סערה והים
נזעף? כי לקודש אני נוסע, לאלוקות אני נוסע, לדבר הכי גבוה ונפלא שיש בתוך ליבי
פנימה ושצריך לצאת עוד יותר ועוד יותר לאור. זה החיבור הנפלא שיש לכל אחד בלב
פנימה עם השם. כל אחד יש לו בחיים סערות, הרבה ימים סוערים, הרבה סערות פנימיות,
ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין הסביבה, ובמצב כזה אדם צריך לעשות משהו בשביל הנשמה
שלו, בשביל האמת, מין מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. אנחנו צריכים לקבל כוח
מהאור שהוא קצת יותר גבוה.
בשביל
שנוכל לוותר על התאוות צריך שתהיה לנו חיות אחרת, חיות אמיתית, חיות מהשם. כשיהודי
שמח, הוא יכול יותר בקלות להתגבר על היצרים שלו. השמחה היא חוד החנית במלחמה שלנו
עם היצר. "חדוות ה' היא מעוזכם". "רבונו של עולם, תזכה אותי שכל
החיות שלי תהיה מהקדושה, מהתורה, מהמצוות,
כי כל השאר רק מרחיק אותי ממך.
"כששני
חסידי ברסלב משוחחים, כדאי לתחוב את הראש ביניהם ולהאזין", כך אמר רבי אבאל'ה,
מגדולי חסידי ברסלב בדורות עברו. ועל מה כבר יכולים לדבר שני חסידים? על עבודת
השם! כי עבודת השם היא משהו מאד מאד שמח. מרומם את הנפש.
יהודי
חייב לאפשר לעצמו להיות עם השם. שיהיה לו זמן איכות עם בורא עולם. אם זה להגיע
לבית הכנסת קצת לפני התפילה, אם זה להישאר אחריה בלי למהר, אם זה לצאת לשדה לכמה
שעות, או למקומות הקדושים, אין תחליף למתיקות הזאת. אם יהודי לא מרגיש שהוא אוהב
את ה', אם הוא לא מרגיש את הנועם של ה', אז העיקר חסר לו. יהודי צריך לחפש טעם
אמיתי בעבודת ה'. אסור לו להתפשר. יש לנו דוגמא את רבי נתן, שנכספה נפשו להתדבק
ביוצרו והוא חש צימאון עז לטעם אמיתי, פנימי, בעבודת ה'. בתוככי לבו הוא ידע שיש
מתיקות ונעימות עצומה אצלו יתברך אך הרגיש כל כך רחוק ממנה. עד שפגש את רבינו
הקדוש...
הנשמה
של יהודי לא יכולה לשכון למטה בשקט, בלי איזשהו רצון להגיע למשהו עליון יותר.
אנחנו תמיד מסתכלים אל הפסגה, ואחר כך רואים איפה שאנחנו נמצאים ואומרים, בסדר, יש
לנו סבלנות, העיקר שיש לנו יעד, העיקר שאנחנו בכיוון.
אדם
שמשרה אווירת שמחה בבית שלו, שום דבר לא יחסר להם לבני הבית כי כששמחים מרגישים
הכי קרוב לה' וכשקרובים לה' לא חסר יותר כלום.
המשימה
שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב. עשיתי עבירה ח"ו? אני אעשה תשובה,
אני אבקש מה' סליחה, אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר לעבירה הזאת ואני
אמשיך בשמחה. אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה ח"ו כי
אם תשמח, תשיר, תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו. אדם מתהלך בעולם עם פנים מאירות
ושמחות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לבורא עולם..
"והיה
עקב תשמעון". "והיה" זה לשון שמחה. בכל מקום בתורה ששם מופיעה
המילה "והיה", זה בהקשר של שמחה. "עקב" לשון ענוה ונמיכות רוח,
העקב זה החלק הכי נמוך בגוף האדם. שמחה ונמיכות רוח, שמחה וענווה, קשורות זו לזו
בקשר מיוחד ורב פנים.
הביטול
זה הכלי שמאפשר לנו לגלות במחשכים את האור הגדול. את הקשר העמוק עם השם יתברך
שממתין לנו בתוך החושך, בעמקי ההסתרה. הביטול זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה,
שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמנות של בורא עולם. אי
אפשר להתקרב אל ה' עם גאווה. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (ח,יד).
שוברים אותנו, אבל רק טוב יוצא מזה. כשהלב נשבר, אז האור של ה' יכול לחדור אליו.
כשהלב לא נשבר, אז אין עם מי לדבר, אז הוא לב אטום.
מהשבירות
האלה מקבלים מדרגות חדשות. פתאום מסתכלים על החיים אחרת, פתאום לא אכפת לי מדברים,
פתאום מה שפעם הרגיז אותי כבר לא מרגיז אותי, פתאום מתחברים אליך אבא, פתאום
מתחילים לבכות, פתאום מרגישים את ה', פתאום
מרגישים ששווה לנו החיים.
אם
יש ענווה יש שמחה, ויש עין טובה, וכל דבר שעושים עושים לכבוד ה'. אדם צריך להיות
בעולם הזה אמצעי לגלוי אלוקות. שהוא יהיה כלום. שיראו אותו ככה, בענווה ובשפלות, שיראו שהוא מייצג אלוקות. כשיראו אותו
יגידו – יש ה' בעולם. הוא לא יצטרך לדבר
ולתת דרשות, גם לא ללכת ברחובות ולצעוק שבעס, הוא לא יהיה צריך להגיד שום מילה.
יראו אדם שהוא לא גוף, לא גשמיות, שאין לו רצונות משלו רק לעשות רצון ה'. כשאני
כלום אז לא כל כך אכפת לי מה אומרים עלי ומה חושבים עלי, זו מדרגה של לא להיות
נצרך לבריות. לא נצרך למצוא חן בפני אף אחד כדי לקבל ממנו כבוד, או פרנסה, או חיוכים,
כי אני יודע שהכל זה מה'. לבטל את היישות זו עבודה מאד קשה, זו עבודה לכל החיים,
אך אין שמחה גדולה יותר מזה שיודעים שאין כאן, כלום, רק ה'.
יש
אמת ויש אמת לאמיתה. ומהי האמת לאמיתה? שאין יאוש. שאפשר מהמקומות הכי נמוכים,
מהעקב ממש, דוקא משם אפשר להתקרב אל השם. כי ההתרחקות בשביל ההתקרבות, והמניעות
בשביל החשק. ובכל הנפילות והירידות יש השם יתברך. וכשיש השם יתברך יש שמחה.
הפרוכת
אני
אם לשלוש בנות. תחת מטחי הטילים והרקטות מן הדרום, נזכרתי בסיפור האישי שלי התרחש
לפני כ - 10 שנים. מדובר באירוע שלא שוכחים לעולם, הוא הולך עם הבן אדם כל יום, כל
שעה, כל שניה, עד הקבר. התמונות חוזרות אליך, הצעקות, הטראומה, הפחד, תחושת
החידלון שהנה הסוף בא, ומלאך המוות יישא אותך על כפיו, אל עולם שכולו טוב... או
חלילה רע, תלוי מה הכנת. חודש אדר, תשס"ד. הייתי אז אישה לא בדיוק דתיה, זמן קצר לאחר שהתפרק התא המשפחתי שלנו,
ונותרתי עם שלוש בנות קטנטנות, דחוקה וענייה, אפשר לומר אפילו חסרת אונים. הגעתי
לעיתים למצבים של פת לחם, על כל המשתמע מכך. ניתוקי חשמל ומים היו דברים קבועים
שעל סדר היום, ובנוסף לכל גם מובטלת. כשבנותיי הקטנות ביקשו ממתק או צעצוע, הרגשתי
שהלב שלי נקרע והנשמה שלי מתייסרת. אין לי חצי שקל בארנק לקנות לחם, אין לי מאיפה
לממן את החוב לחברת החשמל, והן מדברות על צעצוע או ממתק... אבל לא אמרתי נואש
ופתחתי בניסיונות לחפש עבודה שתתאים ליכולות שלי. אינני אישה משכילה, אין לי שום
תעודה, בקושי סיימתי 10 שנות לימוד. ידעתי שהרבה אין מה להציע לי, אלא רק עבודות
פשוטות וקשות, הסכמתי לכל דבר, אבל רק שיציעו , כי בלי כסף החיים מתמוטטים חס
ושלום.
אודה
ולא אבוש, לא הכרתי את בורא עולם, ולא ידעתי אז, שאפשר לדבר עמו ולבקש. אבל ללא
ספק, הוא שמע את ליבי הפצוע, ראה בעוני בנותיו המתגוררות בשכירות בדירה בת חדר
וחצי ארבע נפשות, שלא יודעות מה ילד יום. ובאמת גלגלו לפתחי הצעת עבודה, לא מרשימה
במיוחד, אבל איך לימדונו חז"ל, פשוט
נבלה בשוק ולא תזדקק לבריות. מדובר היה בעבודת ניקיון בנמל אשדוד. במשך 7-8 שעות
ביום הייתי אמורה לנקות משרדים, מחסנים, אולמות, תחת עינו הפקוחה של מנהל עבודה
קפדן. כשהסתיימו עבודות הניקיון, נקראתי להיכנס למטבח הנמל ולעסוק שם בשטיפת כלים,
ניקוי מקררים והברקת הרצפות. לא התלוננתי. נחמתי הייתה בתלוש המשכורת בתחילת כל
חודש, שעמד לי כחומת מגן להביא מזון ובגד לשלוש בנותיי, שכבר זכו מפעם לפעם
לממתקים ולצעצועים, שכן בארנקי כבר נחו כמה שטרות זמינים. "שושנה, היום יש לך
משימה, לנקות ולהבריק את בית הכנסת של הנמל", הורה לי מנהל העבודה.
"תיכנסי לשם אחרי תפילת ערבית ותבריקי רצפות, חלונות, ארונות, חשוב לי מאד
שהבוס של הנמל יהיה מרוצה", סיכם מעסיקי. שמחתי. עד עתה פעלתי בניקיון
המשרדים והמחסנים, והנה מתגלגלת לפתחי זכות לנקות את בית הכנסת, לראשונה בחיי. יום
חמישי . י"ח באדר תשס"ד.
התיישבתי
בעזרת נשים מאחורי וילון גדול, ועניתי פה ושם "אמן" יחד עם המתפללים.
אחרי תפילת ערבית, כשהמקום כמעט והתרוקן, נכנסתי ובידי מטאטא, מגב, דלי ושקית עם
חומרי ניקוי.
לפתע
הבחנתי באחד המתפללים שעומד על כסא פלסטיק ובעזרת מטלית הוא מבריק ומשפשף את תקרת
ארון הקודש, ובכוונתו להמשיך ולצחצח את הארון מכל צדדיו. "תסלח לי" אמרתי,
"אל תטרח, אני פועלת הניקיון פה, ואנקה את הארון עם חומרי ניקוי, אתה
משוחרר". הלה השיבני "את עובדת ניקיון פה בנמל, זה תפקידך, אבל אני עושה
זאת לשם שמים, אף אחד לא משלם לי עבור זה...
לשם שמים? הביטוי הזה לא היה מובן לי כל
כך, ואחרי ההסבר שקיבלתי ממנו ביקשתי "גם אני רוצה לעשות משהו לשם שמים, יש
לך רעיון בשבילי". "בוודאי השיבני "אני עובד כבר חמש שנים בנמל,
ומעולם לא כיבסו את הפרוכת. קחי אותה וכבסי אותה מחוץ לשעות העבודה, על חשבון זמנך
הפרטי ועם חומרי הניקוי שלך. כולם ישמחו לראות פרוכת מבריקה ולא דהויה וספוגה באבק.
הוא צדק. הפרכות נראתה כמו סמרטוט דהוי, אפרפרה, מקומטת, לא אסתטית בכלל. בשעת
לילה עם סיום העבודה, קיבלתי את הפרכות והכנסתיה לשקית ניילון גדולה, והצלחתי
להבריח אותה מעיני שומר השער. נסעתי לביתה של אמי המתגוררת באחת משכונות העיר,
פרסתי את הפרכות, ואמי פערה שתי עיניים תמהות. "זו משימה בלתי אפשרית לכבס
דבר כזה, אף מכונת כביסה לא תכיל את הפרוכת". שלפתי מהארון את שואב האבק
המיושן של אמא והחילותי לשאוב. ערימות של אבק, חול ואפר שנספגו בפרוכת, שכנו אחר
כבוד בשקיות השואב. פרקנו שקית אחר שקית, והנה לאחר שלוש שעות שאיבה, פרוכת הקטיפה
הבריקה והבהיקה לנגד עינינו כאילו יצאה כרגע מן המתפרה. גיהצנו אותה כמיטב
יכולתנו, ולמחרת בשעה שבע בבוקר, ערב שבת, היא נתלתה שוב במלוא הכבוד וההארה חופה
בקדושתה את ארון הקודש. הייתי מאושרת, לראשונה בחיי עשיתי משהו לשם שמים, כך הרגשתי,
למרות שלא ירדתי לסוף עומקו של הרעיון.
יום
ראשון. כ"א באדר תשס"ד, שעה 16:30.
להלן
ציטוט חלקי מתוך כתבת עיתונות.
10
הרוגים בשני פיצוצים שאירעו ברציף בנמל אשדוד. סמוך לשעה 16:30 אחה"צ שני
מחבלים התפוצצו בנמל אשדוד בשני מוקדים שונים, האחד בתוך הנמל והשני מחוצה לו.
הפצועים פונו לבתי החולים ברזילי וקפלן. כתבנו מוסיף כי 2 מחבלים התפוצצו בזה אחר
זה בשני אזורים סמוכים אחד לשני בנמל אשדוד, סמוך לבניין צים וסמוך למכלית דלק.
א.פ.
מתנדב זק"א שהגיע בין הראשונים לזירת הפיגוע, סיפר לתקשורת כי מספר הנפגעים
בפיגוע, גדול. מתנדבי זק"א נכנסו לנמל לאחר גמר סריקות החבלנים. פצועים פונו
לבית החולים קפלן, ברזילי, שיבא, בתל השומר, בבתי חולים נפתחו מוקדי מידע לבירור
על נפגעים.
הייתי
שם. בסך הכל מרחק של 2-3 מטר מן המחבל, "טווח אפס" קוראים לזה המומחים.
הוא לבש מדים של חיל הים, היה לו תיק גדול על הגב, הוא הביט סביב, לחץ על משהו,
ובוווום!!! רעש נורא, עשן, שקט, אחר כך זעקות, זעקות. עור התוף באוזני נפגע, חדר
לי רסיס קטן למצח, ונפלתי מחוסרת הכרה. מסביב, כמו שקראת בכתבה, היה בית קברות,
הרוגים ופצועים. ואחר כך הגיע מחבל נוסף, וגם הוא התפוצץ מרחק קצר ממני, כל מי
שהיה סביב... נהרג. אני שהייתי הכי קרובה למחבל, נותרתי בחיים. רציתי, לספר לך
משהו קצת מיסטי. אחרי הרעש והבווווום, מתוך דמדומים ובהלה איומה הרגשתי שהנשמה שלי
מאיימת לפרוח, והגוף שלי מתפרק לחלקים, ובקיצור אני מתה. אך לפתע חשתי מעין חיבוק
לא ברור, כמו שמיכה רוחנית ענקית שעוטפת אותי מכל הצדדים, פעם ועוד פעם, כאילו
אורזת אותי כמו מתנה, כמו ספר, וכל האיברים שאיימו לעוף ולהתפרק נותרו במקומם,
והנשמה שרצתה לברוח לעולם אחר, נעטפה אף היא באותה שמיכה טובה חמה ואוהבת. אחרי
שהתעוררתי בבית החולים והזכירו לי מה בדיוק קרה, עדיין חשתי שאני עטופה, שהרי מלבד
עור התוף, וכמה חבלות גופניות קלות אני שלמה... ממש שלמה... רבונו של עולם שאלתי
את עצמי, מי עוטף אותי? למה אני מרגישה מוגנת כל כך? הרי מדובר בהצלה שאין לה שום
הסבר הגיוני ברור... למה דווקא אני? בלילה הבא כבר הכל היה ברור. בחלומי ראיתי את
הפרוכת התכולה, המבריקה והזוהרת, נעה מעלה מטה לנוכח משבי רוח קלילים הנכנסים מן
החלון המערבי של בית הכנסת בנמל. אני אומנם אישה פשוטה ולא מלומדת, אבל היה ברור
לי מעל לכל ספק, שהפרוכת שניקיתי אותה לשם שמים, עטפה אותי מכל הצדדים באותו רגע
נורא. ומאז אני בת נאמנה וקרובה לקב"ה, כמו שפרוכת נאמנה וקרובה לארון הקודש.
לא פחות.
תפילה
רבונו של עולם
כשפתאום
נופל עלי "תיקון" שעוצר את הכל, שמשבש את כל התוכניות, שגורם לי להיות
לחוץ, ומבוהל, ואני לא יודע מה לעשות קודם, ברגעים האלה אני מאבד את הקשר איתך ה'.
אני אפילו לא יכול להרים את הראש ולבקש ממך אבא תעזור, אבא תושיע. אני שוכח שגם
"התיקון" הזה הגיע ממך. אני בטח לא יכול אז להגיד לך תודה, שלא לדבר על
ריקוד. תעזור לי לא להתנתק ממך אף פעם. ותוך כדי שאני עסוק בלטפל בצרה הזו שלפתע
נפלה עלינו, לזכור שהדבר העיקרי זה להרים את הראש אליך ולבקש אבא תושיע.
ולהתאמץ
עוד קצת ולשאול על איזה עוונות באו עלינו היסורים האלה שהרי אין יסורים בלי עוון
וכמובן לעשות תשובה. ולהגיד תודה כי גם זה לטובה, ואם אפשר, אז לרקוד ריקוד קטן
לכבודך. תעזור לי לעולם לא לאבד את הקשר.
רבונו
של עולם
תעזור
לי שהחיות שלי תהיה רק ממך. חיות אמיתית. חיות דקדושה. שכל תאוותי תהיה רק אליך
ה', שכל הכיסופים שלי יהיו רק אליך ה', שכל האהבה שלי תהיה רק אליך ה', שכל השמחה
שלי תהיה רק בך ה'. כמו שהיה פעם, שאחרי שלמדתי גמרא עם חברותא נכנסתי לאוטו,
סגרתי חלונות ותוך כדי נסיעה צרחתי מרוב השתוקקות וכיסופים אליך.
וכשהייתי
בשדה ב"הר חוצבים", זה שכבר לא קיים היום, צעקתי אליך כמעט כל השעה
בכזאת התלהבות, בכאלה רצונות. ולא היה ערב ראש חודש שלא עשיתי את המסלול המאורגן
הזה של קברות צדיקים בצפון שממנו חזרתי בלילה כמו מי שטבל במקוה של שער החמישים.
רבונו
של עולם, חדש לי את הרצונות, את ההתלהבות, את האש הזאת כי אם אין אש דקדושה יש אש
אחרת ח"ו ואז יש התקררות, והתרחקות וזה העונש הכי גדול שאפשר לתת לי.
רבונו של עולם
תעזור
שאני אזכה לפרגן לעצמי זמן איכות איתך, כי אני כל הזמן רץ. כי אני כל הזמן צריך
להספיק. תעזור לי למצוא את הזמנים שבהם מניחים הכל בצד ונמצאים רק איתך. בלי שעון.
בלי לחשוב על מה שאני עוד צריך לעשות בהמשך. למצוא לי את הפינות הנסתרות האלה שאף
אחד לא רואה אותי ולהיות רק איתך ה'. להגיד לך מליון פעם שאני אוהב אותך. להניח
בצד את כל הדאגות ואת כל הבקשות ואת כל החסרונות. להרים אליך את הראש ולא לרצות
להוריד אותו. בלי מילים. בלי לדבר. רק עם להרגיש. רבונו של עולם, רוצה להיות, כמו
נהג האוטובוס שראיתי אתמול שעצר את האוטובוס שהיה ריק מאנשים לצד הכביש והתפלל
בתוכו מנחה בכזאת דבקות, בכזה נועם שרציתי להיכנס ולהגיד לו אשרי הנוסעים באוטובוס.
כמו אלה שהולכים ברחוב בעיניים מושפלות, ואני כל כך מקנא בהם, כל כך מתחשק לי
לעצור אותם ולבקש מהם שיברכו אותי שגם אני אזכה להיות כמותם. רבונו של עולם אני
רוצה אותך.
שבת
שלום,
הרב
מנחם אזולאי
