עדים חתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן

הסוגיא של הדף הזה היא אחת הסוגויות החשובות במסכת.

יש כלל שאמר ר"ל "עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן". עדות צריכה להיות בעל פה, לומדים את זה מגזרת הכתוב : "מפיהם" ולא מפי כתבם. אז למה יש לנו את כל השטרות והגיטין שעדותן הן בכתב?

נשאלה השאלה הבאה למהרי"ק : מצאו שטר קידושין חתום ברשות הרבים, והלכו לאישה והיא אמרה שהשטר מזוייף, מה דינה? המהרי"ק פסק שהיא נחשבת כנשואה. נראה מה המחלוקתות שיש בדין הזה.

הרשב"א מסביר שלא אומרים כל הזמן שעדות בכתב היא פסולה, אלא זה תלוי האם זה נעשה בדעתו של המתחייב. ההסכם של המתייחב מפקיע את הדין של "מפיהם" וזה לא נחשב כעדות שבכתב אלא כשטר כשר לכל דבר.

הרי גט לא נעשה בדעת האישה, כי היא מגורשת בעל כרחה, אז איך הוא כשר? אלא יש גזרת הכתוב ולכן אין שום בעייה שיהיה חתימות בכתב. אבל בשטר קידושין זה יותר מסובך, וזה יהיה תלוי בנוסח של השטר לפי הרשב"א

המרדכי חולק על הרשב"א ואומר שכל דבר נכנס בגדר של עדות בכתב שאסור משום "מפיהם" חוץ מהדברים המפורשים בתורה שצריך לכתוב כמו גט. ואם המתחייב אומר שהגט מזוייף אז הגט בטל אם הוא נמצא ברחוב או ברשות הרבים אבל אם הוא יוצא מתחת ידו של המתחייב או של העד אז השטר כן קיים כי לא חוששים שהוא יהיה מספיק חצוף כדי להגיד שהשטר פסול ואם יסתבר בסוף שזה שקר אז יפסיד את כל נאמנותו. לכן בסיפור שלנו המרדכי חולק על שני נקודות, קודם כל השטר קידושין לא כשר כי זה עדות בכתב שאינה מפורשת בתורה, ועוד גם אם זה היה גט אז הוא בטל כי הוא נמצא ברחוב ויש חשש לחציפותא.  

המהרי"ק הולך לפי שיטת תוספות בדף (כח) בכתובות שהכל תלוי בנוסח של השטר. וגם הוא חושב שברגע שיש עדות בכתב אז זה כאילו שנחקרה עדותם. הסברא שלו היא כמו סברת רש"י אצלנו שאין אנשים חצופים כל כך כדי לזייף. והמתייחב יצטרך להביא ראייה. ולכן הוא פסק שהאישה הזאת מקודשת והיא צריכה להביא ראייה שאין זה נכון.

הרמ"א כתב בהלכה את השני חידושים של המרדכי. אבל הגר"א פוסק רק את הפשט הראשון של המרדכי שזה תלוי בנושא של השטר אבל לא קשור אם מצאו אותו ביד המתחייב או ברחוב.