chiddush logo

ליקוטי אור - בפרשה - בשלח - שבת שירה

נכתב על ידי עצה בפרשה, 21/1/2016

 בס"ד                                                  ערש"ק                                                    ה'  בשבט  תשע"ו

 

 

           ליקוטי אור - בפרשה - בשלח - שבת שירה

 

   " וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אלקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר

    אלקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה, וַיַּסֵּב אלקים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר

    יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם   "(יג, יז-יח)

 

בקץ גלות מצרים החשוכה לאחר רד"ו(=210) שנה ומיד לאחר מכת בכורות, הקדוש ברוך הוא אמר די

לצרותם של ישראל והוציאם מעבדות לחירות, כי הגיע זמן הגאולה! ואם כך, קשה מה שכתוב בפסוק

'ויהי בשלח פרעה', וכי פרעה שלח אותם? אומנם לאחר מכת בכורות אמר פרעה למשה ואהרן: 'קמו

צאו מתוך עמי'!, אלא כמו שמובא במדרש (שמו"ר פ"כ, א): שפרעה היה בבחינת (משלי כו, ג:)'שׁוֹט לַסּוּס',

היינו כמו שהסוס צריך שיכו אותו על מנת שיבצע את רצון אדונו, כך פרעה הוכה במכות קשות מאוד

מה' יתברך הגדול הגיבור והנורא, ישתבח שמו ויתעלה, עד שבעל כורחו נכנע ושלח את בני ישראל כי

הפה שאסר הוכרח להיות הפה שהתיר, כאמור. ולא רק זאת, אלא אף ליווה אותם ואמר להם התפללו

ובקשו עליי רחמים, כמובא במדרש (שם, ג). והנה ידוע, שבכל מקום שכתוב: 'ויהי' לשון צער (מגילה י:).

והדבר קשה שהרי היה צריך לפתוח את פרשת הגאולה בלשון שמחה היינו 'והיה', שכן הכתוב מעיד

שעם ישראל יצאו ביד רמה! אלא אפשר אולי שפתח בלשון צער בשביל לרמוז על אותם שמונים אחוז

מישראל שאכן שקעו בשער החמישים של הטומאה כידוע, ולכן מתו בג' ימי האפלה שהיו במכת החושך.

לפיכך, נראה שהיה מזה צער לשכינה על כל אותם שלא זכו מישראל לראות את הגאולה עין בעין כי לא

האמינו בה' ובמשה עבדו!

 

וכאשר מתבוננים בפסוקים כאמור, נראה שהקדוש ברוך הוא בחר להוליך את עמו דווקא דרך המדבר

ים סוף ולא דרך ארץ פלישתים(היינו ממצרים לעלות צפונה לכיוון עזה אשקלון וכו'). ופירש הרב החכם

אברהם אִבן עזרא: כי ממצרים עד ירושלים דרך פלישתים עשרה ימים בדרך הישרה, וכן ראיתי חיזוק

לדבריו במדרש: ממצרים לארץ ישראל אחד עשר מסעות, שנאמר (דברים א, ב): "אחד עשר יום מחורב"

(שמו"ר כ, יג:). ומכאן יש לנו להבין, מאיזה טעם הוליכם ה' הטוב דרך אחרת שהיא הארוכה יותר. אומנם

התורה כותבת לנו את פשט הטעם, כדכתיב: 'פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה', ופירש רש"י

ז"ל על פי המכילתא: כגון מלחמת העמלקי והכנעני, אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם

דרך מעוקם אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה. וכמובא במדרש

(שם יז-יח): כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלישתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים,

והיו אלופי אדום ומואב, וכנען ועמלק עומדין ונותנין את העצה היאך לבא על ישראל. אמר הקדוש ברוך

הוא: שלא יראו ישראל המלחמה ויחזרו להם למצרים, והוליכן דרך אחרת.

 

ועוד רבו הפירושים וההסברים על הטעם שהוליכם בדרך הארוכה ולא הקצרה כנ"ל, ובכללם מה שדרשו

חז"ל (שם, יא): לא הוליכם דרך ארץ פלישתים כי שבט אפרים יצאו ממצרים ל'(=30) שנה טרם נשלם הקץ

כי טעו בחישוב של גזירת בין הבתרים, שנאמר: (תהלים עח, ט): "בני אפרים נושקי רומי קשת", לולי שטעו

לא יצאו, ונהרגו מהם ל' ריבוא(=300 אלף), ואמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך

יחזרו למצרים. ולכן, סיבבה מאחורי המדינה כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים,

שנאמר: 'וַיַּסֵּב אלקים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף'. ולכאורה הדבר תמוהה, כי האם תקצר יד ה' הטוב

להושיע את ישראל? חלילה וחס! שהרי הוא כל יכול וכל אשר ברצונו עשה עושה ויעשה. שכן פשוט שה'

הגדול הגיבור והנורא שעשה אותות ומופתים גדולים ביד החזקה במצרים יכול היה להמשיך לעשות גם

ניסים כנגד כל אלופי עשיו וחבר מרעיו ולהכניעם בנקל ללא אבדות מבני ישראל. ובכך להעביר את עמו

וצאן מרעיתו בדרך הישר, מה עוד שידוע ומפורסם לכל שעל פי דין אמת ארץ ישראל שייכת לבני ישראל,

כמובא במעשה בראשית. וכן גם את עצמות בני אפרים כנ"ל היה לכאורה אפשר להעלים מעיניהם בעבור

שלא ייחלשו בדעתם וירצו לשוב מצרימה שהרי הרבה דרכים למקום. והדברים צריכים ביאור.

 

ונקדים לבאר בעזר ה' יתברך, כי אפשר אולי שעד שנתקנו ישראל, הם היו גם בבחינת: כתינוק שנשבה,

כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות ממרים פ"ג, ג)מי שגִדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם

וגדלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצוות שהרי הוא כאנוס. וייתכן שישראל היו במצרים בבחינת כתינוק

שנשבה ביד הגויים, שהרי היו אנוסים על ידי פרעה ומצרים, ולכן לא יכלו לאחוז בשלמות בדרכי המצוות

והתורה. אומנם, נכון שטרם ציוונו על קבלת התורה, אבל ידוע לכל שאבותינו הקדושים היו מקיימים את

התורה על כל פרטיהּ ודקדוקיהּ אף על פי שלא צוו, כי ללא התורה מה לנו חיים. ומכיוון שמצרים ניסו בכל

כוחם לכפות את דעתם הרעה על ישראל שהם בבחינת: כתינוק שנשבה כנ"ל, בחינת "לוח חלק" שאין בו

דעת כמבואר במקום אחר, בבחינת כלי ריק שכל מה שתיצק אליו יכילו כי הוא אנוס.

 

ועוד יש להקדים, ודע שעל דרך השאלה גוף האדם הוא ככלי לנשמה שבאפו, כמו שדרשו חז"ל (בר"ר יד, ז):

עפר - זכר, אדמה - נקבה, היוצר הזה(הקב"ה) מביא עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין וכו', אמר

רבי יצחק: ככלי חרס תנפצם אין כתיב כאן אלא "ככלי יוצר תנפצם"(תהלים ב:), כלי יוצר שלא הוסקו יכולין הן

לחזור. דהיינו רצה לומר אולי שלמרות שגוף האדם הוא בבחינת כלי חרס, יש לו תקנה כי גוף האדם אינו

ככלי חרס רגיל שכאשר הוא נשבר(היינו שמת) או שנטמא אין לא תקנה, שהרי הוא כלי אומנתו של ה' יתברך,

וברצונו יטהרו ואף יפיח בו נשמת חיים בסוד גלגול הנשמה. וראה ראיתי שמובא בספרים הקדושים כי עיקר

גלות מצרים הייתה לתקן את חטא אדם הראשון שכל נשמות ישראל היו כלולות בו, כידוע. ולפיכך, שחטא

היו צריכים אותם נשמות להתגלגל כדי להתקן, ומפני שבאו בדור המבול, ובדור הפלגה, ובדור סדום ולא

נתקנו, ולכן הוצרכו לבוא במצרים, ונתקנו. ועוד חזו עיניי, שלכל דבר בבריאה ישנו 'אור מקיף' אשר חופף

עליו לפי היותו: אם אדם, אם בהמה ואם כלי, ואותו האור הוא בחינת האחיזה של אותו דבר.

 

ולפיכך, אם אפשר ובעיני ה' יכשר, נראה לומר אולי, בסייעתא דשמיא, שישראל היו בבחינת כלי חרס כנ"ל

אשר חפף עליו טומאה, לפי שנטמאו בעצם היותם במצרים שהיא ערוות הארץ, וכולה שיקוצים וגילולים של

עבודה זרה, הגורמת לכפירה גמורה בקדוש ברוך הוא. והנה ידוע, שעל ידי אותה טומאה הצליחו המצרים

להפיל את ישראל למ"ט שערי טומאה, ואם חלילה וחס היו מצליחים להכניסם לשער החמישים של הטומאה,

כמעט ולא היו יוצאים משם חס ושלום, שהרי זוהי הייתה כל מטרת קליפת מצרים ופרעה בראשהּ, דהיינו

להכניס את ישראל לשער החמישים של הטומאה בשביל לטמא את נשמתם, ובכך לבטל את זכאותם לקבל

את התורה אשר אותה הם עתידים לקבל בהר סיני, כמו שכתוב (שמות ג, יב)"בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם

תַּעַבְדוּן אֶת האלקים עַל הָהָר הַזֶּה", היינו אף על פי שאינם ראויים מצד מעשיהם, הוציאם ה' ברוב בחסדיו

מגלות מצרים ונתן להם את התורה, כמאמר רז"ל: שה-נ' של 'תעבדון' רומזת שלאחר חמישים יום מצאת

ישראל ממצרים יקבלו את התורה במעמד הר סיני, ואולי זה נרמז בכתוב 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ

מִצְרָיִם' אל תקרי חֲמֻשִׁים אלא חמִישִים, היינו תכלית יציאת מצרים הייתה קבלת התורה כנ"ל.  

 

ולמרות שגוף האדם אינו בבחינת כלי חרס רגיל כמבואר לעיל, אף על פי כן, גם אם נאמר שכן, לעניות דעתי

אפשר שהטומאה לא נכנסה בתוכו, היינו היא לא טימאה את נשמתם שבתוך גופם, כי ידוע שבזכות ששמרו

ולא שינו ג' דברים: שמם, לשונם ומלבושם, נגאלו ממצרים, כי אלו הדברים רומזים על החיבור של הנשמה

עם בוראהּ באופן שלם, כמבואר בהרחבה בפרשת שמות. ולפיכך, אף על פי שהיו בני ישראל בבחינת כלים

שבחזקת עכו"ם(עובדי כוכבים ומזלות) שהטומאה אחזתם והייתה עופפת את גופם כנ"ל, נראה שיש להם תקנה

להיטהר. ועל כן, אפשר אולי שבשביל להיטהר ולהסיר מעל בני ישראל את אחיזת הטומאה, שהיא בבחינת

הטומאה שיש להוציאה מכלים שבחזקת עכו"ם כנ"ל הוזקקו למי מקוה אשר יטהרו אותם ויהפכו אותם לכלים

טהורים, בבחינת מה שכתוב (במדבר לג, כא)"אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" וגו', היינו במקווה של מ'(=40) סאה.

 

ודע, כמו שהמי מקווה מטהרים את הכלי כך פעולתם ברוחניות, היינו ממשיך דעת שלם לאדם ומתקנו במה

שפגם בדעת, כמו שראיתי שכתב הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות מקוואות פי"א, יב): המכווין לבו לטהר

נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא

נפשו ב'מי הדעת'(='מי מקוה') טהור, היינו יש כוח ל-'מי מקוה' להשיב הדעת לאדם. ועל ידי כך אפשר יהיה

לו את הדעת להבחין בין טוב ורע, בין עיקר וטפל, ובכך להבין בדעתו ובשכלו מה התכלית אשר בכל דבר

בבריאה, וכן על זה הדרך.

 

והנה, עם ישראל יצאו בחיפזון ממצרים בט"ו בניסן מעבדות לחירות, ופניהם לכיוון המדבר ים סוף, אבל ה'

יתברך מחזק את לב פרעה וגורם לו להתחרט על ששלח את עמו, כי הבין פתאום איזה מרגלית טובה נפלה

לו מבין הידיים. על כן, לקח עִמו את מיטב פרשיו, שש מאות רכב בחור ורכבם והחל לרדוף אחרי בני ישראל,

אשר נבוכים הם בארץ כי סגר עליהם המדבר. ורק ביום השביעי היינו כ"א בניסן (שביעי של פסח) השיגו אותם,

כאשר פניו של עם ישראל לכיוון הים ולאחוריהם המצרים, ועל זה נאמר (שיר השירים ב, יד)"יונתי בחגוי הסלע

השמיעיני את קולך", כי בני ישראל נמשלו ליונה שנסה מפני הנץ ובלית ברירה צריכה להיכנס בנקיק הסלע

לפניה אבל שם מחכה לה הנחש שנושף בעורפהּ. כך גם ישראל, מאחור המצרים שמתקרבים ומשיגים אותם,

ולפניהם הים, ואין להם לאן ללכת אלא למסור נפשם ולהיכנס לים סוף.  

 

וזאת מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של ישראל ורצה שיזעקו אליו מקירות לבם על מנת להחזיר

להם את הדעת, בשביל שיאמינו כי אין על מי להישען בעת צרה וצוקה אלא רק אל אחד יחיד ומיוחד, אבינו

מלכנו שבשמים. וכאשר נתמלא לבם באמונה ודבקו בה' יתברך, אמר ה' למשה (שמות, יד)מה תצעק אלי?

דבר אל בני ישראל ויִסעו! וכאשר ישראל מסרו נפשם ונכנסו לים סוף נבקע הים, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר כא,

י): שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואחר כך נעשה להם יבשה, כי קצו ממחשבות האון ודעות

רעות של מצרים. ולכן נעשו להם ניסים על הים, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר כא, י): הייתה בת ישראל עוברת בים

ובנה בידה ובוכה ופושטת ידה ונוטלת תפוח או רימון מתוך הים ונותנת לו, וחומה מימינם וחומה משמאלם,

כנאמר בשירת הים: "נערמו מים נצבו כמו נד(חומה) נוזלים קפאו תהומות בלב ים", והם הולכים ביבשה

בתוך הים, היינו בתוך י"ב(=12) נתיבים שכוסו במים ממעל בעבור כל שבט ושבט כמובא במדרש (תנחומא י):

עשרה נסים נעשה להם על הים: נבקע להם הים - ונבקע כמין כיפה, שנאמר: 'נקבת במטיו ראש פרזיו'

וגו' (חבקוק ג יד:) וכו', ע"ש.

 

ועתה, עלי באר כי יוסף לי ה' אור להבין למה הקב"ה בחר לסובב את בני ישראל דייקא דרך המדבר ים סוף

ולא דרך ארץ פלישתים, למרות שהיא הדרך הקצרה יותר, כמוסבר לעיל. כי אפשר אולי שרצה לטהר אותם

מכל טומאות מצרים אשר חפפו עליהם ואחזו בהם לפי היותם במקום של עבודה זרה כנ"ל, וזה ע"י העברתם

בים כי זה בבחינת מי מקוה שמטהר את הכלים כנ"ל, כי 'ים סוף'(=201) עם האותיות כמניין 'מי מקוה'(=201).

וזה בבחינת (יחזקאל לו, כה)"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם",

וכן בבחינת מה שדרשו חז"ל ( יל"ש יחזקאל לו, רמז שעד) וזרקתי עליכם מים טהורים – אמר רבי עקיבא: אשריכם

ישראל! מי מטהר אתכם? ולפני מי אתם מיטהרים? אביכם שבשמים, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים

וטהרתם. ואומר: מקווה ישראל ה'. מה מקווה - מטהר את הטמאים, אף הקב"ה - מטהר את ישראל. ועל ידי

כך הוסרה מעליהם הטומאה שהקיפה ואחזה אותם כנ"ל. ועל ידי כך הפכו להיות כלים טהורים בשביל לקבל

את התורה הקדושה. ומצאתי חיזוק לזה גם על פי המדרש (שמו"ר כ, יא): אלא 'לא נחם אלקים' כדרך כל הארץ,

אלא שהיה מרחיצן, שנאמר (יחזקאל טז, ט): "וארחצך במים", היינו מן טינופת עבודת אלילים(יל"ש יחזקאל טז, רמז

שנה). ולאחר שכתבתי זאת ראיתי שכך פירש גם המלבי"ם ושמח לבי וזה לשונו: ובנמשל שהעביר מהם דעות

הכוזבות על ידי רחיצה במי ים סוף שאז ויאמינו בה'. ואם תקשה ובצדק לומר: שאם כל העניין היה להעבירם

בים כדי לטהרם הרי היה אפשר להעבירם דרך ים התיכון שהרי הוא יותר קרוב לרעמסס נקודת המוצא של

מסעם ממצרים.

 

אלא אפשר לומר אולי, בסייעתא דשמיא, שישראל היו בבחינת כתינוק שנשבה כנ"ל, ומכיוון שהיה בגדר אנוס

עד כ"א בניסן ורק לאחר שה' הגדול והנורא טוב הטביע את מצרים ושרם, כמו שכתוב: 'סוס ורוכבו רמה בים'

השתחררו מאונסם והאמינו בה' בכל לבם, ואף יכלו לומר שירה, כמו שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל את

השירה הזאת לה'', כי רק לאחר שטִהרו את לבם ואמרו שירה שרתה עליהם השכינה (שמו"ר פכ"ב, ג). לפיכך,

ישראל לאחר שנטהר יצאו מבחינה של כתינוק שנשבה כנ"ל. נמצא, שנשמות ישראל נתקנו בעיקר רק לאחר

שירת הים על קריעת ים סוף והפכו להיות בבחינת כתינוק טהור שלא טעם חטא. וזה בבחינת דברי חז"ל

(יומא פב): שהתינוק משלים את התהוותו ביום ה-41 והופך להיות אדם לכל דבר ועניין.

 

ועתה יראו עיננו וישמח לבנו מלהבין את נפלאות ה' יתברך. כי אם נבוא בחשבון ונספור מלאחר כ"א בניסן

היינו שביעי של פסח שבו עברו את ים סוף והפכו להיות בחינת כלים טהורים וקדושים כנ"ל ועד ג' בסיוון,

שבו נצטוו להתקדש ולהיטהר בשביל להכין עצמם לקבלת התורה במעמד הר סיני ב- ו' בסיוון תמצא 41 יום,

מה שלא היה קורה אילו היה מוליכם דרך אחרת. דהיינו שכל נשמות ישראל היו חייבים לבוא להיטהר ביחד

בים סוף שהוא בחינת מי מקווה כנ"ל, כי כולם היו כלולים באדם הראשון כנ"ל, ורק לאחר שהתהוו להיות

בבחינת אדם, כמ ושכתבנו למעלה, אפשר שיקבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד במעמד הר סיני. ברוך

ה' לעולם אמן ואמן.    

 

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

 

טבילת מקוה מושיע מכל הצרות חס ושלום, ומטהר מכול הטומאות ומכל החטאים; כי מקוה ממשיך דעת

וחסד עליון מאוד(סימן מקוה, אות א). ניגון וכלי שיר יש להם כוח גדול להמשיך את האדם להשם יתברך,

על כן, טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות את עצמו בכל פעם על ידי איזה ניגון, לשמח את נפשו ולדבק

את עצמו להשם יתברך על ידי זה, בפרט בשבת ויום טוב וחתונה של מצווה(סימן נגינה, אות יא).   

 

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"לנלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"הנלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                        ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"לנלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                    ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה